פרשני:בבלי:ביצה לו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה לו א

חברותא[edit]

ועוד ספק אחר מסתפקת הגמרא בדין משנתנו: התם - באותה משנה ששנינו מפנין ארבע וחמש קופות - תנן: אבל לא את האוצר.
ואמר פירש שמואל: מאי אבל לא את האוצר? - אבל לא יגמור את האוצר כולו.
על אף שהתירו לו פינוים של ארבע וחמש קופות, אין זה אלא כשיש שם עוד תבן ותבואה, אבל אם לא היו שם אלא הן, אסור לפנות את הכל ולגלות את הקרקע.
כי דילמא אתי לאשוויי גומות, שמא ימצא גומא וימלאנה כדי להשוות את המקום לקרקע שמסביב, ואסור לעשות כן משום מלאכת בונה.  1 

 1.  אין הפירוש דילמא אתי לאשוויי גומות דרך הילוכו, שזהו דבר שאינו מתכוין, מאירי.
הכא - מאי? האם אף כאן אסרו להשליך את כל הפירות שבגג?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
התם, בפינוי הקופות, הוא בשבת דאסור, משום דחמיר, לפי שאיסורי שבת חמורים הם, ולכן החמירו בהם חכמים.
אבל יום טוב דקיל, יש לומר כי שפיר דמי לפנות אפילו את הגג כולו.
או דלמא אדרבה, יש להחמיר יותר בנדון משנתנו, מכח קל וחומר:
ומה התם, במשנה בשבת, דאיכא בטול בית המדרש, אמרת לא מפנים לגמרי
הכא, דליכא בטול בית המדרש אלא הפסד ממון בעלמא - לא כל שכן שיש להחמיר ולאסור מפני חשש השוואת גומות.  2 

 2.  מבואר מדברי הגמרא, שלגבי טירחה יתירה יש להחמיר יותר ביום טוב הקל כדי שלא יזלזלו בו, מאשר בשבת החמורה. ואילו לגבי גזירת השוואת גומות יש להחמיר יותר בשבת החמורה מאשר ביום טוב הקל. וכן מבואר מדברי הגמרא, שלגבי טירחה יתירה מצדדת הגמרא להקל יותר מפני הפסד ממון מאשר מפני בטול בית המדרש או כבוד האורחים. ואילו לגבי גזירת השוואת גומות מצדדת הגמרא להחמיר יותר בפינוי משום הפסד ממון, מאשר בפינוי מפני בטול בית המדרש או כבוד האורחים. וראה בפני יהושע וברש"ש מה שביארו בזה.
ועוד מסתפקת הגמרא בדין המשנה ששנינו בשבת:
הכא במשנתנו תנן: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב.
ואמר על כך רב נחמן: לא שנו במשנתנו שמותר להשליך הפירות דרך הארובה אלא כאשר הארובה והפירות הן באותו הגג. אבל להעביר פירות מגג שאין בו ארובה לגג שיש בו ארובה כדי להשליכם שם דרך הארובה, לא התירו.
ותניא נמי הכי כדברי רב נחמן: אין מטלטלין מגג לגג, אפילו כשגגותיהן שוין,, ואין גג אחד גבוה מחבירו. ולמרות שאין כאן אלא טירחת העברה ולא טירחת עליה וירידה, מכל מקום אסור להעבירם מגג לגג.
התם בדין המשנה השנויה בשבת - מאי, האם התירו לפנות מבית לבית, או דוקא באותו בית?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
האם נאמר: הכא, במשנתנו בלבד, הוא דאסור משום יום טוב, היות דקיל, ואתי לזלזולי ביה, ועל כן החמירו בו יותר.
אבל שבת, דחמירא, ולא אתי לזלזולי בה - שפיר דמי.
או דלמא אדרבה, יש להחמיר בנדון המשנה בשבת, הואיל ואין הפינוי משום הפסד ממון, ומשום קל וחומר:
מה הכא, דאיכא הפסד פירות, אמרת לא,
התם, דליכא הפסד פירות, לא כל שכן!?
ועוד יש להסתפק בדברי המשנה בשבת:
הכא, בדין משנתנו, תניא: היה הגג מוקף מחיצה ואין בו ארובה, אבל יש חלון במחיצה, הרי זה לא ישלשלם בחבל בחלונות. שלא יטול את הפירות בשקים וישלשלם דרך החלון בחבל, מפני שיש טורח להעלות את הפירות מן הגג לחלון ומשם לארץ. ואף לא יורידם עמו דרך סולמות (כל מדרגה נקראת סולם), שזו טירחה יתירה היא.  3 

 3.  יש להוכיח מכאן, כי מה שאסרו לשאת את הפירות מגג לגג, אין זה מפני שלא התירו אלא את ההשלכה ולא את הנשיאה, שהרי כאן למדנו, כי לא אסרו אלא נשיאתן דרך סולמות, אבל הנשיאה עצמה אין בה איסור. ועל כרחנו שגדר הוא שגדרו חכמים, שלא יעבירם מגג לגג, ולא התירו אלא באותו גג בלבד.
התם, בדין המשנה בשבת - מאי?
ומבארת הגמרא את צדדי הספק:
האם דוקא הכא ביום טוב, בדין משנתנו העוסקת בפינוי פירות מפני הגשמים ביום טוב הוא דאסור, כיון דליכא בטול בית המדרש אלא הפסד ממון.
אבל שבת, בדין המשנה בשבת, העוסקת בפינוי בשביל התלמידים בשבת, דאיכא בטול בית המדרש - שפיר דמי.
או דלמא אדרבה יש להחמיר היכא שאינו מפני הפסד ממון, ומקל וחומר:
ומה הכא, דאיכא הפסד פירות, אמרת לא התם, דליכא הפסד פירות - לא כל שכן!?  4 

 4.  ספק אחרון זה של הגמרא, דומה למה שאמרה הגמרא לעיל שני צדדים לענין שיעור הפינוי, אם יש להחמיר יותר בהפסד ממון או בביטול בית המדרש.
ומסקינן בכל האיבעיות שנסתפקנו בהם: תיקו.
שנינו במשנה: ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף:
אמר עולא: ומותר לכסות אפילו אוירא דליבני (לבנים סדורות, מוכנות ומוקצות לבנין), שהיה חושש שירדו עליהם גשמים וימוחו. ואף על גב שהאבנים אסורות בטלטול משום "מוקצה", אין איסור לטלטל כלי לצורך מוקצה.  5 

 5.  דרך האבנים הסדורות שמניחים אחת על גבי שתים ויש אויר בין שתי האבנים התחתונות, ולפיכך נקראו "אוירא דלבני".
רבי יצחק אמר: אין הכלים ניטלים אלא לצורך פירות הראויין בעצמן לטלטול. אבל אבנים, שמוקצה הן, אין מטלטלין כלים לצורך מוקצה.
ואזדא רבי יצחק בדין זה לטעמיה (לשיטתו), דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת.
ומוכיחה הגמרא כדעת רבי יצחק:
תנן במשנתנו: מכסין את הפירות בכלים.
ומשמע כי רק את הפירות, שאינן מוקצה, אין, אכן מכסין, כיון שיכול לטלטל כלי לצורכן. אבל אוירא דלבני שהם מוקצה - לא מכסין, כי אין כלי ניטל לצורכן. ותיקשי לעולא?!
ודוחה הגמרא: הוא הדין דמכסין אפילו אוירא דלבני.
ומה שנקטה המשנה "פירות", אינו בא למעט אוירא דלבני. אלא, איידי כיון דתנא ברישא "משילין פירות", לפיכך תנא בסיפא נמי "מכסין את הפירות".
ומביאה הגמרא ראיה נוספת לרבי יצחק:
תנן במשנתנו: וכן כדי יין וכדי שמן מכסין אותן בכלים מפני הדלף.
ומשמע שאין מכסין אלא כדי יין וכדי שמן שהם עצמם ניטלים, אבל אוירא דלבני לא. שאם לא כן, למה לא חידשה המשנה שמכסין אף אוירא דלבני, שאינם ניטלים בשבת, וכל שכן כדי יין וכדי שמן?!
ודוחה הגמרא את הראיה:
הכא בכדי יין וכדי שמן שנקטה המשנה, במאי עסקינן: בטיבלא. שמכילים הם טבל, שהוא מוקצה, ואינו ניטל בשבת. וחידוש המשנה הוא הפוך: ללמד שמותר לטלטל את הכלים אף לצורך דבר שאינו ניטל.  6 

 6.  הקשו הראשונים: הרי בגמרא לעיל לד ב מבואר, שהטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ואם כן ניטל הוא?! וראה בתוספות וברשב"א מה שתירצו בזה.
ומוכיחה הגמרא כפירוש זה:
הכי נמי מסתברא כפי שפירשנו דברי המשנה.
דאי סלקא דעתך שהמשנה מדברת בכדי יין וכדי שמן דהתירא (המכילים יין ושמן מעושרים, שהם של היתר) -
הא תנא ליה כבר ברישא "פירות". הרי כבר שנינו בתחלת המשנה שמותר לטרוח כדי להציל את הפירות, ומה צריך התנא להוסיף ולהשמיענו שמותר לטרוח עבור כדי יין ושמן של היתר?
אלא בהכרח, שמשנתנו עוסקת ביין ושמן של איסור. ולהשמיענו באה המשנה שהכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל.
דוחה הגמרא את ההכרח: לעולם משנתנו מדברת ביין ושמן של היתר. אלא שכדי יין וכדי שמן אפילו של היתר אצטריכא ליה לתנא של משנתנו להשמיענו שמותר לטרוח מפני הפסדם, היות וסלקא דעתך אמינא: רק להפסד מרובה, כגון פירות, שאם לא יכסם מיד ירקבו מן הגשמים, חששו חכמים והתירו את הטירחה.
אבל להפסד מועט - כגון כדי יין וכדי שמן, שאף אם לא יכסם יתקלקלו רק מעט מהגשמים הנוטפים, שהרי לכשתחשך יכול לסלק את מי הגשמים או את הכדים מהמקום הזה - לא חששו חכמים להתיר טירחה עבורם.
ולפיכך קא משמע לן משנתנו שלכל הפסד ממון, בין רב ובין מעט, חששו חכמים, והתירו את הטירחה.
ועתה מקשה הגמרא על רבי יצחק, האוסר לטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל בשבת:
תנן במשנתנו: נותנין כלי תחת הדלף בשבת. הרי שהכלי ניטל כדי לקבל בתוכו את הדלף, שהוא עצמו אינו ניטל בשבת, כיון שהוא מים מלוכלכים דולפים מהגג שאינם ראויים לכלום, ומוקצים הם, ותיקשי לרבי יצחק?!  7 

 7.  מתבאר מדברי הגמרא, כי טלטול לצורך דבר שאינו ניטל הוא בשני אופנים: האחד: כשמטלטל כלי כדי להגן על דבר שאינו ניטל, ככיסוי אוירא דלבני. השני: כשמטלטלו כדי להכניס בו דבר שאינו ניטל, ואפילו שעיקר מטרתו כדי להגן על דבר שהוא ניטל, וכנותן כלי תחת הדלף שלא נותנו להגן על הדלף אלא כדי שלא יקלקל הדלף את כלי הבית.
ומשנינן: משנתנו עוסקת בדלף הראוי, שהוא צלול, וראוי לשתיית בהמה, ואינו מוקצה.
עוד מקשה הגמרא על רבי יצחק:
תא שמע: פורסין מחצלת על גבי לבנים בשבת, הרי שנוטלין מחצלת כדי להגן על הלבנים שאינן ניטלות?!
ומשנינן: הברייתא עוסקת בלבנים דאייתור מבניינא שנשארו מתוך הלבנים שהוכנו לבנין, ואינם מוקצים, כיון דחזי למזגא עלייהו (ראויים להשען עליהם), שכל הסבתן כך היתה, יושב קצת ונשען קצת על שמאלו (רש"י שבת מג א).
עוד מקשה הגמרא על רבי יצחק:
תא שמע: פורסין מחצלת מפני הגשמים על גבי אבנים (אבנים יבשות המוכנות לבנין, ולחלוחם במים גורם לכך שאינן מקבלות את הטיט יפה) בשבת, ואף שאין האבנים ניטלות בשבת?!
ומשנינן: הברייתא עוסקת באבנים מקורזלות (חדות), שאינן מוקצה כיון דחזיין שעומדים הם לשימוש של קינוח בבית הכסא, לקנח בהם.  8 

 8.  בהערה במשנתנו, הובאה שיטת רש"י לפי דעת הרא"ש, שאין מכסין את הפירות בכלי מפני הדלף אלא ביום טוב ולא בשבת. ותמה רבינו עקיבא איגר בתוספותיו למשנתנו על שיטה זו מברייתות אלו, שהרי אנו רואים שמותר לכסות את האבנים והלבנים אפילו בשבת, ומה בין אלו לכיסוי פירות מפני הדלף?!
עוד מקשה הגמרא על רבי יצחק:
תא שמע: פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת. בימי החמה פורסים אותה מפני החמה, ובימי הגשמים מפני הגשמים. ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדבורים! והרי הדבורים מוקצות הן, ונמצא מטלטל לצורך דבר שאינו ניטל?!
ומשנינן: התם נמי, מדובר שמביא את המחצלת לצורך דבר המותר, וכגון דאיכא בתוך הכוורת דבש, שהוא דבר הניטל בשבת, ופורש את המחצלת על הכורת כדי להגן על הדבש שבתוכה.  9 

 9.  כתב הרשב"א: הדבש צף על גבי החלות, או בחלות הרדויות מערב יום טוב מן הכוורת. שאם לא כן, הרי אסור ליטול את הדבש בשבת, או משום "תולש" לדעת רבי אליעזר, או אפילו לרבנן, שאין בזה משום "תולש", יש בזה איסור. וראה גם בתוספות שבת מג ב, ובחדושי הרשב"א שבת צה א.
אמר תמה ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי על תירוץ הגמרא:
והרי התינח תירוצנו בימות החמה דאיכא דבש.
אבל בימות הגשמים, שאין דבש בכוורות, ואינו מטלטל אז את המחצלת אלא בשביל הדבורים שאינן ניטלות בשבת - מאי איכא למימר?! והרי בברייתא איתא: בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים?!
ומשנינן: לא נצרכא אלא לאותן שתי "חלות" של דונג שנוהגים להשאיר בכוורת אחרי שרודים מהן את הדבש.
הדבש נאצר בתוך החורים ב"חלות" הדונג. ולאחר רדיית הדבש מתוך החורים שבחלות הדונג, משאירים בכורת שתי חלות דונג, ומהחלות האלו אוכלות הדבורים כל ימות הגשמים.
ותמהה הגמרא על התירוץ: והרי אף אותן שתי חלות גם הן מוקצות הן, שהקצום עבור מאכל הדבורים, ואינן ניטלות בשבת. והאיך מותר לטלטל את המחצלת עבורם?!
ומשנינן: הכא במאי עסקינן - שחשב עליהם, על אותן שתי חלות להוציאם מן הכוורת כדי להאכילן לאדם, ושוב אינן מוקצות. ולפיכך מותר לטלטל מחצלת עבורם.
ותמהה הגמרא על התירוץ:
אבל לא חשב עליהם, מאי? האם אסור לטלטל את המחצלת עבורן?!
אם כן, אדתני בסיפא: ובלבד שלא יתכוין לצוד, הרי משמע שלא מצא התנא איסור בטלטול המחצלת אלא משום צידה.
ואם כדבריך תיקשי: לפלוג ולתני בדידה, הרי יש לך למצוא אופן שאסור לטלטל מחמת איסור טלטול שעוסק בו התנא. והיה לו לתנא של הברייתא לחלק ולומר: במה דברים אמורים שאין הטלטול אסור אלא כשחשב עליהם לאוכלן.
אבל לא חשב עליהם לאכלן אלא ייעד אותן למאכל הדבורים - אסור לטלטל מחצלת לצורכן?!
ומשנינן: הכי קאמר התנא: אף על פי שחשב עליהם לאכלן אסור לו ליטלן, ובלבד, אלא אם כן, שלא יתכוין לצוד.
ותמהה הגמרא על מהלך הסוגיא:
הרי כל דינו של רבי יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, יכול להיות רק לפי רבי יהודה, דאית ליה מוקצה. דהיינו, שמקצה אדם מדעתו אפילו דבר הראוי לשימוש. כי רק לרבי יהודה יתכן לומר את דינו של רבי יצחק, שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. דהיינו, שהאדם מקצה מדעתו את כליו מלטלטל אותם ומלעשות בהם שימוש עבור דבר מוקצה.
אבל לרבי שמעון, דלית ליה מוקצה, לא יתכן שיקצה אדם מדעתו את כליו מלעשות בהם שימוש ומלטלטלם עבור מוקצה. (מבואר על פי רש"י כאן לפי הסברו של רבי עקיבא איגר במסכת שבת מג ב).
ולרבי שמעון מותר לטלטל את המחצלת לצורך כיסוי הדבורים שבכורת, שהרי המחצלת כלי היא ואין הוא יכול להקצותה מדעתו.
ואילו הגמרא מעמידה את הברייתא, כדי שתתאים עם דינו של רבי יצחק, הסובר כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, שיכול לטלטל את המחצלת בגלל הדבש או בגלל החלות שחישב עלהן לאכלן.
ועתה מקשה הגמרא: במאי אוקימתא, זה שהעמדת את הברייתא שיש בכורת דבש או שיש בה חלות וחישב לאכלן, ולא העמדת אותה כרבי שמעון שיכול להביא את המחצלת עבור הדבורים, הרי זה כדי להעמידה כרבי יצחק, הסובר כרבי יהודה, דאית ליה מוקצה, ולפיו יכול אדם להקצות את מחצלתו שלא להשתמש בה עבור דבר שהוא מוקצה, ולכן צריך שיקח את המחצלת רק לצורך דבר הניטל.
ותיקשי: אימא סיפא: ובלבד שלא יתכוין לצוד. הרי שאם אינו מתכוין לצוד מותר לפרוס את המחצלת, ואף על גב שניצודין הדבורים, היות שכל דבר שאינו מתכוין לעשותו מותר לאדם לעשותו כאשר עושה הוא דבר אחד והמעשה השני נעשה דרך אגב. וכגון כאן, שמכסה את הכורת לצורך שמירת חלות הדבש שבתוכה, ובדרך אגב ניצודות הדבורים שבכורת.
ודין זה אתאן רק לרבי שמעון, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר. ולא כרבי יהודה האוסר לעשות דבר שאינו מתכוין.
ונמצא שהרישא היא לדברי רבי יהודה, והסיפא היא רק לדברי רבי שמעון החולק על רבי יהודה בדין מוקצה!?.
כתב המהרש"א: מה שאמרו בגמרא שלפנינו "ותסברא" עד "ולא ימות" - אינו מדברי הגמרא, אלא גליון הוא שנוסף בטעות, ראה שם.
ותסברא שכך הוא פירוש הברייתא, שהדבורים נצודים מאליהן, אלא שמותר לפרוס עליה מחצלת הואיל ואינו מתכוין, ולדברי רבי שמעון היא, שדבר שאינו מתכוין מותר?!
והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (משל הוא לאדם האומר: אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות).
כי מעשה איסור שייעשה בודאי, הרי אף שאין מתכוין העושה לעשותו, אסור.
ולא התיר רבי שמעון אלא כשאין ודאות שהאיסור ייעשה, והוא אינו מתכוין לעשותו.
נמצא, שאם אכן היו הדבורים ניצודות מאליהן היה אסור לפרוס מחצלת על הכוורת ואפילו לרבי שמעון.
עד כאן מגליון!  10 

 10.  קושיא זו שנדפסה בגמרא, הקשו אותה התוספות והרשב"א, ותירצו: דאף לפי מה שפירשנו כי הברייתא כרבי שמעון היא, מיירי שיש בו חור קטן אלא שאינו נראה לדבורים, ומתוך כך אינו פסיק רישיה, וכל שאינו מתכוין לצודן מותר. מה שאין כן לרבי יהודה, אין די שיש בו חור אם אין החור נראה לדבורים לצאת מן הכוורת. וראה גם במאירי מה שכתב בזה. אלא שמדברי רש"י דקדקו לא כן, ותמהו עליו, הובאו דבריהם בהערה לקמן, וראה מהרש"א.
ומשנינן: לעולם יש לפרש דברי הברייתא שכולה רבי יהודה היא, דאית ליה מוקצה, ואוסר דבר שאינו מתכוין.
וכך הוא פירוש הברייתא: הכא במאי עסקינן דאית ביה כוי (יש בכוורת חלון) שאין הדבורים ניצודות, היות ויש להן פתח מילוט.
ולא תימא לרבי יהודה "ובלבד שלא יתכוין לצוד",


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ביצה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב |