פרשני:בבלי:ביצה כז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה כז ב

חברותא[edit]

וביום טוב שיולי קא משייל היכי הוה עובדא.
שלפעמים אין לכהן זמן בערב יום טוב אלא רק לראות אז את המום. וביום טוב, כשזמנו פנוי, היה שואל ובודק את הכהן אם הגיע המום הזה מאליו, או שמא הכהן עצמו עשאו, שאז קונסים אותו.
כי הא דההוא גברא, שהיה כהן, דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא בערב דמעלי בסמוך לכניסת יומא טבא.
הוה יתיב רבא, וקא חייף וחפף רישיה
דלי עיניה הרים רבא עיניו וחזייה למומיה של הבכור.
אמר ליה רבא: זיל האידנא לך עתה, ותא ובוא שוב למחר.
כי אתא למחר, אמר שאלו רבא: היכי הוה עובדא?
אמר ליה: הוה שדיין שערי היו זרוקים שעורים בהך גיסא דהוצא, בצידו האחד של גדר קוצים, והוה איהו הבכור, באידך גיסא, בצידו השני של גדר העצים.
בהדי בזמן דבעי למיכל את השעורים שמעבר לגדר הקוצים, - עייל רישיה מעבר לגדר, ופרטיה וקרע הוצא הקוץ לשפותיה לשפתו של הבכור. והוא מום הפוסל.
אמר ליה רבא: דלמא את גרמת ליה שיושיט ראשו לגדר הקוצים, כיון שאתה הנחת את השעורים מדעת מעבר לגדר הקוצים, כדי שיפול בו מום, ולא תצטרך לעמול בגידולו!?
אמר ליה: לא אני גרמתי לו.
ומבארת הגמרא: ומנא תימרא דגרמא אסור בהטלת מום בבכור?
דתניא: (ויקרא כב) "מום לא יהיה בו".
אין לי אלא שלא יהיה בו מום.
מניין שלא יגרום לו מום על ידי דבר אחר, כגון:
שלא יביא בצק או דבלה ויניח לו על גבי האזן כדי שיבא הכלב ויטלנו -
תלמוד לומר (ויקרא כב) "כל מום".
אמר "מום" ואמר "כל מום". והמילה "כל" באה לרבות גרמא.
מתניתין:
בהמה שמתה ביום טוב, הרי היא מוקצה, ולכן לא יזיזנה ממקומה.
ומעשה ושאלו את רבי טרפון עליה, אם בהמה שמתה ביום טוב היא מוקצה.
וכן שאלו על החלה שנטמאת ביום טוב, אם היא מוקצה או לאו.  1 

 1.  רש"י מבאר שאי אפשר להאכיל את החלה הטמאה לכלבו ביום טוב, כי היות ויש מצות ביעור של חלה טמאה בשריפה, הרי אפילו האכלת החלה הטמאה לכלבו נחשבת למלאכה ביום טוב.
ונכנס רבי טרפון לבית המדרש ושאל את החכמים מה דין הנבילה ומהדין החלה הטמאה.
ואמרו לו: לא יזיזם ממקומם.
גמרא:
והוינן בה: לימא תנן סתמא במשנתנו דלא כרבי שמעון.
דתניא: רבי שמעון אומר: מחתכין בשבת את הדלועין לפני הבהמה, ואין בכך משום טירחה.
וכן מחתכין בשבת את הנבלה שהתנבלה אפילו בשבת לפני הכלבים, כדי שיוכלו לאוכלה בקלות.
רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת - אסורה משום מוקצה.
ואילו משנתנו, שהיא סתם משנה, סוברת כרבי יהודה שהיא מוקצה ולא כרבי שמעון.
ומשנינן: אפילו תימא משנתנו רבי שמעון היא.
כי מודה רבי שמעון דלית ליה מוקצה, בבעלי חיים שהיו בריאים בבין השמשות שמתו ביום טוב, שאסורין משום מוקצה.
ואומרת הגמרא: הניחא למר בר אמימר משמיה דרבא, דאמר: מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים בריאים שמתו בשבת או ביום טוב שאסורין משום מוקצה.
ומה שהתיר רבי שמעון לחתוך בהמה שנתנבלה בשבת או ביום טוב הוא רק בבהמה שהיתה מסוכנת, ודעתו עליה בבין השמשות שתמות ויתנה לכלבים - שפיר יש לומר שמשנתנו רבי שמעון היא, ומדובר בה בבהמה בריאה, ולכן גם לרבי שמעון היא מוקצה.
אלא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, דאמר: חלוק היה רבי שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו, שגם הם מותרים - מאי איכא למימר? כיצד ניתן להעמיד את משנתנו גם לרבי שמעון?
ומשנינן: תרגומה העמידה זעירי - בבהמת קדשים, שאינה ראויה לכלבים כשנתנבלה, ולכן לא יזיזנה ממקומה, אבל בהמת חולין שמתה מותרת להאכילה לכלבים אפילו אם היתה בריאה בחייה, כי לפי רבי שמעון אין דין מוקצה בדבר הראוי לשימוש אלא שהאדם הקצה אותו מדעתו.
דיקא נמי, דקתני, בהמשך המשנה ששאל רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת.
ויש לנו לדמותם: מה חלה - דקדישא, אף בהמה - דקדישא.
ומדייקת הגמרא עתה לכוון ההפוך.
אלא טעמא שהנבלה מוקצית משום דקדישא.
הא נבילה דחולין - שריא.
הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, דאמר חלוק היה רבי שמעון אף בבעלי חיים שמתו, שמותרין - שפיר מותרת נבלת חולין.
אלא למר בר אמימר משמיה דרבא, דאמר: מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים בריאים שמתו, שאסורין - מאי איכא למימר? הרי לא לדברי רבי יהודה היא, ולא לדברי רבי שמעון היא, שהרי גם הוא מודה לרבי יהודה בבריאה שאסורה.
ומשנינן: הכא במאי עסקינן - בבהמה מסוכנת, ודברי הכל היא.
מתניתין:
משנה זו עוסקת במקח וממכר ביום טוב, גם כאשר לא ניתנים מעות בעד המקח.
א. אין נמנין כמה אנשים יחד על הבהמה לכתחלה לקנותה ביחד ביום טוב ולפסוק את מחירה. לפי שיש בכך איסור של מקח וממכר ביום טוב.
ב. אבל נמנין הם עליה מערב יום טוב, ושוחט אותה הטבח ביום טוב בלא פיסוק דמים, ונותנה להם. ולמחר יפסוק להם את מחיר דמיה.
והם מחלקין את בשרה ביניהם, ללא פיסוק דמים לכל אחד.
גמרא:
והוינן בה: מאי מהו הפירוש במשנה "אין נמנין"?
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה לקנותה ביום טוב משום מקח וממכר.
והוינן בה: אם אינו פוסק המוכר את דמיה - היכי עביד למחר לקבל את מחיר דמיה?
אמר רב: מביא להם ביום טוב שתי בהמות, ומעמידן זו אצל זו, ואומר: זו כזו. ואוכלים את האחת, ולמחר מעריכים את הבהמה השניה, השוה לה בערכה.
תניא נמי הכי כשמואל: לא יאמר אדם לחברו ביום טוב "הריני נמנה עמך על הבהמה בסלע" או "הריני נמנה עמך על הבהמה בשתים סלעים". לפי שאסור לפסוק דמים ביום טוב.
אבל אומר לו: הריני נמנה עמך בבהמה זו למחצה ולשליש ולרביע בבשרה. שבכך אין פסיקת דמים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ביצה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב |