פרשני:בבלי:ביצה ל א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה ל א

חברותא[edit]

ומתחילין  בערמת התבן ליקח ממנה תבן כדי להסיק בה. והיינו, מותר להתחיל ליקח תבן מערימת התבן ביום טוב אף על פי שלא זימנה מבעוד יום לכך, ולא היה רגיל להסיק ממנה, ואין חושש משום מוקצה.
אבל לא מתחילין ליקח בעצים שב"מוקצה".
הרחבה שמאחורי הבית נקראת "מוקצה", והיא מקום שאין נכנסין ויוצאין בו באופן תמידי, ושם נותנים עצים וכל דבר שאין בדעת האדם ליטלו אלא לזמן מרובה.
ואין ליטול משם עצים, מפני שהם אסורים בטלטול משום איסור מוקצה, ובגמרא מפרש מה החילוק בין ערימת תבן ברישא, ובין עצים שבמוקצה בסיפא.
גמרא:
שנינו במשנה: המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה:
ועל כך תנא בברייתא: אם אי אפשר לשנות, וכגון שזימן אורחים הרבה, וצריך להביא הרבה ביחד, הרי זה מותר להביאם בסל ובקופה, ואף שכן הוא דרכו בחול.
אתקין רבא במחוזא, התקין רבא בעירו מחוזא דרכים לשינוי נשיאת משאות ביום טוב. וכך התקין:
הכלל הוא, שלא ירבה טורח על ידי השינוי, אלא יקל משאו, או ישנה באופן שאינו עושה טירחה יתירה, ואף שאינו מיקל בטורח.  1  משא דדרו בדוחקא, משאוי שאדם נושא על כתיפו בחול בטורח, אם בא לשאתו ביום טוב - לדרו ברגלא, ישאנו ביום טוב בעתר (קלשון) כדי לשנות, ובשינוי זה קל לו יותר הנשיאה, ואינו טורח יותר, ושינוי הגון הוא.

 1.  נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב: "וכשהוא משנה, ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח ביום טוב". אבל אם מכביד וטורח יותר אין זה שינוי, וכמו שכתב גם בד"ה דדרו באגרא "ואינו מרבה טורח בשנויו". והתוספות חלוקים עליו וכמו שיתבאר בהערה הבאה.
משא דדרו ברגלא, משאוי שאף בחול הדרך לשאתו בעתר - לדרו באגרא ביום טוב ישנה, וישאנו על ידי שני בני אדם במוט על כתפיהם, שהוא קל יותר מנשיאה ברגלא.  2  אבל לא ישא האחד לבדו על כתפו, כיון שמכביד הוא בכך.

 2.  אבל התוספות הוכיחו מפרק האומנין, שנשיאה באופן זה הכבדה היא ואינה הקלה ! ולפיכך, חלקו על רש"י, וכתבו: אלא נראה, דאפילו מכביד יותר, מכל מקום לא חיישינן, כיון שמשנה מדרך חול. וכן נמי פירש הקונטרס גבי "דדרו באגרא לדרו באכפא", ואף על פי שאינו להקל, מכל מקום שינוי הוא. ביאור דבריהם, כשם שכתב רש"י שאפילו שינוי שאינו להקל חשוב שינוי, הוא הדין לדעתם אפילו כשמכביד יותר. אבל לדעת רש"י אם מכביד יותר אין זה שינוי. וכמו שכתב רש"י גבי דדרו באגרא לדרו באכפא שהביאו התוספות: "ואינו מרבה טורח בשנויו".
דדרו באגרא, משאוי שאף בחול הדרך לשאתו במוט על כתפיהם - לדרו באכפא, ישאוהו ביום טוב במוט בידיהם, כדי לשנות מדרכו בחול, אבל לא ישאנו ברגלא שהוא טורח יותר.
דדרו באכפא, משאוי שהדרך לשאתו במוט בשנים בידיהם, נפרוס סודרא עלויה יפרסו ביום טוב סודר (שהוא קל ואינו מכביד) על המשאוי, ואף שאין זה שינוי בגוף המשא אלא הצנעה בעלמא, מכל מקום שינוי הוא.
ואם לא אפשר לשנות כלל מבלי להרבות טורח, וכגון שאף סודר אין לו - שרי אף בלא שינוי.
דהרי אמר מר, בברייתא לעיל: אם אי אפשר לשנות - מותר בלא שינוי.
אמר תמה ליה רב חנן בר רבא לרב אשי: הרי אמור רבנן: כמה דאפשר לשנויי - משנינן ביומא טבא. כל כמה שאפשר לעשות שינוי משנין ביום טוב, בנשיאת המשאות.
והא הני נשי, דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא (הרי הנשים ממלאות כדיהן מים ביום טוב) ומביאות לביתן, ולא קא משניין (ואין הן משנות כלל), ומכל מקום לא אמרינן להו ולא מידי (אין אנו מעירים להן על כך), והרי צריך שינוי, ומפני מה אין אנו מוכיחין אותן על כך?!
אמר תירץ ליה רב אשי לרב חנן בר רבא: משום דלא אפשר לעשות שינוי, וכדמפרש ואזיל.
הרי למדנו: אם אי אפשר לשנות, מותר אפילו בלי שינוי.
ומפני מה אי אפשר בשינוי, שהרי היכי ליעבד (כיצד עשו בשינוי)?
שמא תאמר: דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא (אשה הרגילה למלאות בכד גדול תמלא ביום טוב בכד קטן)?
אי אפשר! שהרי תוספת טירחה היא, כיון דקא מפשא בהלוכא (מוסיפה היא בהילוך), כי תצטרך לילך מספר פעמים רב יותר בגלל כדה הקטן, ואין משנין על ידי תוספת טירח ה.
שמא תאמר: אשה דמליא בחצבא זוטא תמלי בחצבא רבה (הרגילה למלאות בכד קטן תמלא בכד גדול)?
אי אפשר! שהרי אף זו תוספת טירחה היא, כיון דקא מפשי במשוי (מוסיפה ומכבידה היא על משאה).
שמא תאמר: תכסייה בנכתמא (תכסה את הכד בכסוי של עץ המיועד לכדים), וכפי שנתבאר לעיל, שאף שינוי כגון זה שינוי הוא?
אי אפשר! שהרי יש לחוש: זמנין דמתבר, ואתי לאתויי. פעמים שהכסוי הזה נשבר, ותבוא לטלטל את השברים האסורים בטלטול.
שמא תאמר: תכסנו בכסוי ותקטריה (תקשרנו) לכד כדי שלא יפול?
אי אפשר! שהרי יש לחוש: זמנין דמפסיק ואתי למקטריה (פעמים שנפסק החבל ותבוא לקושרו ביום טוב), וקשר העשוי להתקיים אב מלאכה הוא (רש"י עפ"י רש"ש).  3 

 3.  אבל קשירת החבל לכד אין זה קשר העשוי להתקיים, ולכן אומרת הגמרא: ותקטריה.
שמא תאמר: תפרוס סודרא עילויה (תפרוס סודר על הכד)?
אי אפשר! שהרי יש לחוש: זמנין דמטמיש במיא (פעמים שנשרה הכסוי במים) ואתי לידי סחיטה, תבוא לסוחטו ואסור ביום טוב.  4 

 4.  הקשו התוספות: הרי אחת מתקנותיו של רבא לעיל היתה: נפרוס סודרא עילויה, ולא חשש לסחיטה? ! ותירצו: לעיל מיירי בחבית שסתומה כולה ופיה צר, ולכך לא חיישינן לסחיטה. ועוד תירצו, כאן מיירי במים, שהסוחטן חייב משום ליבון. אבל לעיל, מיירי ביין, שאיסור הסחיטה בו הוא רק משום מלאכת דש, והואיל והולך היין לאיבוד לא חיישינן.
הלכך לא אפשר לעשות שינוי. וכיון שכן מותר אף בלא שינוי.
אמר תמה ליה רבא בר רב חנין לאביי:
הרי תנן: אין מטפחין (כף אל כף),  5  ואין מספקין (כף על ירך), ואין מרקדין ביום טוב, והטעם משום שמא יתקן כלי שיר.

 5.  כתב רש"י: אין מטפחין משום שיר או משום אבל. והתוספות תמהו עליו, שהרי האיסור הוא משום שמא יתקן כלי שיר, ואין גזירה זו שייכת אלא כשעושה לשיר ולא לאבל.
והרי האידנא, דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי (הרי כיום רואים אנו שעושים כן, ואין אנו מעירים להם על כך)?!
אמר ליה אביי לרבא בר רב חנין:
ולטעמיך, שאתה סובר שמן הראוי להוכיחם, תיקשי לך נמי:
הא דאמר רבא, כלומר: הרי אמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחיא (לא ישב אדם בשבת בראש המבוי הסמוך לרשות הרבים, במקום שמעמידים את הלחי כדי להתיר את הטלטול במבוי) -
כי דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי (שמא יתגלגל החפץ מידו לרשות הרבים הסמוכה, ויבוא להחזירו למבוי, שהוא רשות היחיד), כי מתוך שאין המבוי מקורה אין מכירין בו שהוא רשות היחיד, ונמצא שעבר על מלאכת "הוצאה".
ותיקשי לך: והא הני נשי, דשקלן חצבייהו,, ואזלן ויתבן אפומא דמבואה (הרי הנשים לוקחות כדיהן ויושבות בראש המבוי), ולא אמרינן להו ולא מידי (אין אנו מעירין להן על כך)?!
אלא, על כרחך הטעם שאין אנו מוכיחים אותן, הוא משום:
הנח להם לישראל לעשות דבר שהורגלו בו מתוך אי ידיעה, ויש להניח שלא יחזרו בהן מפני תוכחתנו.
כי מוטב שיהיו שוגגין, ויעברו על האיסור מתוך חוסר ידיעה, ואל יהיו מחמת תוכחתנו מזידין! שהרי אף אם נוכיחם, הן לא יחזרו בהן, ונמצא שקלקלנו אותן ולא תיקננו.
וכיון שכן, הכא, בטיפוח וריקוד, נמי, לפיכך אין אנו מוכיחים, כי הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ומסייגת הגמרא כלל זה:
והני מילי שאנו נמנעים מלהוכיח - באיסור דרבנן.
אבל בדאורייתא, אם רואים אנו שעוברים על איסור דאורייתא - לא! אין אנו נמנעים מלהוכיחם, ואפילו כשיש להניח שלא יחזרו בהם על ידי תוכחתנו.
אך מסיקה הגמרא אחרת:
ולא היא! אלא, לא שנא בדאורייתא, ולא שנא בדרבנן, כל שיש להניח שלא יחזרו בהן - לא אמרינן להו ולא מידי.  6 

 6.  כתב המשנה ברורה בסימן תר"ח סעיף קטן ה: וכל זה דוקא בשעכשיו הם שוגגין. אבל כשיודעין שהוא אסור ועוברין במזיד צריך להוכיחם, אף כשברור לו שלא יקבלום. ונהי דמי שאינו מוכיחם אינו נענש עבור חטאם כיון שברור לו שלא יקבלום, מכל מקום מצוה להוכיחם.
והראיה, שאפילו באיסור דאורייתא אין מוכיחים כל שידוע שלא יחזרו בהן:
דהא תוספת יום הכפורים, שחייבים להוסיף ולהתענות קודם שנכנס יום הכפורים, שחיוב דאורייתא הוא, מדרשת הכתוב "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב".
ואילו בפועל, אין עושות הנשים כן,  7  אלא הן אכלי ושתו עד שחשיכה.

 7.  ראה פני יהושע וצל"ח, מאי טעמא חייבות הנשים בתוספת יום הכפורים, אף על גב שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.
ומכל מקום, לא אמרינן להו ולא מידי, ומשום שהנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.  8 

 8.  כתב הר"ן: אמאי נימחי בהו, והא על כרחין מוסיפין קצת, דאי אפשר לצמצם שיאכלו עד שחשיכה ממש?! ותירצו: מכאן ראיה שתוספת עינוי של יום הכפורים יש לו שיעור, אלא דלא ידעינן ליה. וכתב על כך הר"ן, ולי נראה, כיון שציותה תורה תוספות, צריך להוסיף מחול על הקודש אי זה זמן חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק, שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על תוספות. וזה על דעת מי שסובר ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא היא.
ומכאן אתה למד, שאף בדאורייתא אומרים כן.  9 

 9.  כתב הרא"ש בשם בעל העיטור, וכן פסק הרמ"א בסימן תרח ב: דוקא שאינו מפורש בתורה אע"ג שהוא מדאורייתא, אבל אם מפורש בתורה - מוחין בידו. ועוד כתב הרמ"א: ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות, מאחר שיודע שלא ישמעו אליו. אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו.
שנינו במשנה: ומתחילין בערמת התבן:
אמר רב כהנא: זאת אומרת, מדין זה של המשנה, שמותר להסיק בערמת תבן היות ומן הסתם אוצרין אותו לבהמה, והינו מוכן לשימוש ביום טוב, יש לנו ללמוד, כי לדעת משנתנו: מתחילין להשתמש באוצר (בדברים האצורים לזמן ארוך) תחלה ביום טוב, ואין חוששין משום איסור מוקצה.
ואם כן מני מתניתין: על כרחך רבי שמעון היא, דלית ליה איסור מוקצה בדבר הראוי אלא שמקצה אותו אדם מדעתו.
ומעתה תיקשי: אימא סיפא דמשנתנו: אבל לא משתמשים להסקה בעצים שבתוך המוקצה, לפי שהם אסורין משום "מוקצה".
ודין זה של הסיפא, על כרחך אתאן הוא רק לפי רבי יהודה, דאית ליה מוקצה בדבר הראוי, אלא שמקצה אותו האדם מדעתו.
ותיקשי רישא לסיפא?!
ומשנינן: לעולם משנתנו רבי שמעון היא. אלא, שמכל מקום מודה הוא בדין האמור בסיפא שלא משתמשים בעצים שבמוקצה.
כי הכא בסיפא, ששנינו בה שאין משתמשים בעצים שבמוקצה - בארזי ואשוחי (עצי ארז זכרים ועצי ארז נקבה) עסקינן, שאין אדם מסיק אותן היות והם עומדים לבנין, דעצים הללו, מוקצה מחמת חסרון כיס הם, הואיל ודמיהם יקרים.
ואפילו רבי שמעון שאינו מודה בשאר מוקצה שמקצה האדם מדעתו, לפי שאינו מקצהו הקצאה החלטית, אלא בדעתו שיתכן ויוכל להשתמש בו, מודה הוא במוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור היות והאדם מקצהו באופן מוחלט.
איכא דמתני לה לדברי רב כהנא אסיפא דמשנתנו, ששנינו בה: אבל לא בעצים שבמוקצה:
ועל כך אמר רב כהנא: זאת אומרת: אין מתחילין באוצר תחלה! ומדייקת הגמרא: על כרחך, מני משנתנו - רבי יהודה היא, דאית ליה מוקצה
ועתה תיקשי: אימא רישא דמשנתנו: מתחילין בערימת התבן. ודין זה בהכרח אתאן רק לפי רבי שמעון, דלית ליה מוקצה
ותיקשי רישא לסיפא?!
ומשנינן: לעולם משנתנו רבי יהודה היא. אלא, שמכל מקום, מותר להתחיל בערמת התבן, ולא תלמד מכאן שמתחילין אף באוצר.
כי התם ברישא דמשנתנו ששנינו בה "ומתחילין בערמת התבן", מיירי בתבנא סריא (תבן רקוב ומסריח) שאין ראוי למאכל בהמה, וסתמו עומד הוא להסקה, ולכן אין בו משום מוקצה.
ותמהינן: כיצד אתה אומר שמשנתנו בתבנא סריא ואינו מוקצה?
והרי הא חזי לטינא (ראוי הוא לעשית טיט, ללבון ממנו לבנים), ואם כן מוקצה הוא?!
ומשנינן: רישא דמשנתנו מיירי בתבנא סריא דאית ביה קוצים (יש בו קוצים) ואינו יכול לגבלו בידיו וברגליו לטיט, ולפיכך אינו מוקצה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ביצה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב |