פרשני:בבלי:ביצה לד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה לד ב

חברותא[edit]

בערב שבת בשנה השביעית, שאינו צריך לעשר בה מעשר,  1  ואומר, כדי להזמין: מכאן אני אוכל למחר!

 1.  נפקא לן במכילתא, מדכתיב גבי שביעית "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה". מה חיה אוכלת שלא במעושר אף אדם אוכל בפירות השנה השביעית שלא במעושר, רש"י בגמרא.
וטעמו של דבר שמועיל זימון שכזה, על אף שאינו מזמין גרוגרות מסוימות, משום ד"יש ברירה". שאנו אומרים, יתברר הדבר למפרע, שאותן גרוגרות שיקח ויאכל בשבת, מתחלה היו עומדים לאכילה, ואותן הוא זימן.  2 

 2.  כתב רש"י: והוא הדין בפירות מעושרים ובשאר שני שבוע. אלא אורחא דמילתא נקט, דסתם מוקצה לא מעושר הוא, דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה, ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה.
וחכמים אומרים: אין זימונו זימון עד שירשום בסימן, ויבדיל גרוגרות מסוימות, ויאמר: מכאן ועד כאן (כפי שרשם) אני נוטל למחר. ואותן בלבד יקח, כי סוברים חכמים ש"אין ברירה".  3 

 3.  הבית יוסף בסימן תקיח תמה על הרמב"ם שפסק כחכמים, שהרי קיימא לן שבדינים שהם מדרבנן יש ברירה, ואין צריך לרשום, וראה מגן אברהם סימן תצח.
גמרא:
א. פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שעדיין לא נתמרחה בכרי, או תאנים העומדות לייבש, אינם טבל, ומותר לאכול מהן אכילת ארעי.
ב. ואסרום חכמים באכילת קבע, אך עדיין מותרים הם באכילת עראי, עד שיראו פני הבית או החצר.
ג. משנכנסו דרך הפתח לבית או לחצר - הוקבעו להאסר באיסור טבל מן התורה, ונאסרו אז אף באכילת עראי.  4 

 4.  מרן רי"ז הלוי בהלכות מעשר ביאר בדעת הרמב"ם דבר מאד מחודש, שענין גמר מלאכה וקביעות למעשר על ידי ראיית פני הבית הם שני ענינים נפרדים. גמר המלאכה כבר מחייב את הפירות במצות מעשר, אך אין עליהם שם טבל כתוצאה מהמצוה עד שיקבעו כטבל. וראיית פני הבית היא הקובעת את הפירות ל"טבל" האסור באכילה, ראה שם.
ד. בנוסף ל"ראיית הבית" הקובעת את הפירות באיסור טבל מן התורה, יש ששה דברים נוספים הקובעים את הפירות לטבל מדרבנן.
אחד מששת הדברים הקובעים לטבל מדרבנן היא השבת.
שהיות ואכילת שבת "אכילת קבע" היא נחשבת, ודבר זה נלמד מן הפסוק "וקראת לשבת עונג", כפי שיתבאר בגמרא, הרי אפילו רק חשב על הפירות להכינם לאכילת שבת, הרי הם נקבעים לטבל ולחיוב מעשר.
(ובהמשך הסוגיא יתבאר שאף הפרשת תרומה מהפירות קובעת לענין שאר ההפרשות, וכן טבילת המאכל במלח, או שעשה בו מקח, כל אלו קובעים למעשר).
ולפיכך: אפילו לא ראו הפירות את פני הבית, אלא שהכינם לאכילת שבת (או הפריש מהם תרומה או טבל אותם במלח, או עשה בהם מקח) - הרי הם אסורים באכילה עד שיפריש מהם תרומות ומעשרות.
ה. סוגייתנו דנה האם השבת מועלת לקבוע ולאסור באכילת עראי אפילו קודם שנגמרה מלאכתו, או רק משנגמרה מלאכתו (ובהמשך הסוגיא יתבאר דין שאר הדברים הקובעים, אם קובעים הם קודם שנגמרה מלאכתן).
תנן התם במסכת מעשרות ששבת היא אחד מהדברים הקובעים למעשר:
תינוקות שטמנו בשדה או בגינה תאנים שנגמרה מלאכתן אך לא הוקבעו עדיין למעשר לפי שלא הוכנסו לבית או לחצר, וטמנום התינוקות לתאנים מערב שבת כדי לאוכלם בשבת, ושכחו, ולא עשרו מהם, ולא אכלו מהם בשבת לפי שנקבעו למעשר.  5  הרי -

 5.  כתבו התוספות והמאירי: דוקא בתינוקות אין מחשבתם לאכול בשבת מועילה כל כך וצריכים מעשה של הטמנה, אבל הגדולים אין צריכים מעשה, ובמחשבה בעלמא לאוכלם בשבת נקבעו למעשר.
למוצאי שבת, כשבאין לאכול מהם (שהרי בשבת אין יכולים לעשר), לא יאכלו מהם אפילו אכילת עראי אלא אם כן עשרו מהם, ואף שלא ראו פני הבית, ואף שלא נאכלו בשבת.
שהיות והוטמנו הפירות הללו לאכילת שבת, שהיא חשובה אכילת קבע, הם נקבעו לגמרי למעשר, ואין אוכלים גם בימות החול אפילו אכילת עראי!
הרי למדנו שהשבת קובעת למעשר.  6 

 6.  כתב המאירי: ולקצת גאונים ראיתי שהיום טוב כשבת לענין זה ואף אנו כתבנוה כן בפרק ראשון. והצל"ח כתב, שיום טוב אינו קובע, כי לא מצינו "עונג" ביום טוב אלא רק מצות שמחה, שהיא בשלמים, והם אינם חייבים בתרומה ומעשר.
ותנן נמי במסכת מעשרות: אף על גב שהבית והחצר קובעים למעשר, אין זה אלא לאחר גמר מלאכה.
ולכן, המעביר, השוטח,  7  תאנים בחצרו כדי לקצות אותן (ליבשן כדי לעשות מהן קציעות), הרי אף שנכנסו כבר דרך פתח החצר (שהיא הקובעת למעשר), בכל זאת בניו ובני ביתו  8  אוכלין מהן אכילת עראי, ופטורים מן המעשר.

 7.  ראה רש"ש שכתב לפרש שלא פירש רש"י כפשוטו, שהעבירם בחצירו, משום דאם "העביר" בחצר שלא על דעת להניחם שם, אין החצר קובעת. ולמד כן מדברי רבי נתן לקמן לה א, הובאו דבריו בהערה שם, וראה שם.   8.  כתבו התוספות בשם הירושלמי, דוקא בניו ובני ביתו, אבל הוא עצמו לא, ומשום "דבאכילתו אקבעינהו, ודעתו להניחם כך ולא לייבשן". מהר"ם שיף. וראה מסורת הש"ס.
כי הואיל ופירות אלו עדיין לא נגמרה מלאכתן, אין "ראיית פתח ההחצר" קובעת אותם למעשר.
הרי למדנו שאין קביעות החצר מועלת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.  9 

 9.  אף שבמשנה זו סתם רבי שאין החצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו, וכן נוקטת סוגייתנו, וכן אמר רבי יוחנן בהמשך הסוגיא, מכל מקום במחלוקת תנאים היא שנויה, וכמבואר בגמרא לה ב. ונחלקו הראשונים, האם ראיית פני החצר קודם שנגמרה מלאכתו, לדעת הסובר שאינה קובעת עכשיו, אם על כל פנים היא מועילה לקבוע את הפירות למעשר לאחר מכן, כשתיגמר מלאכתן, או שאינה מועילה אף לכשתיגמר מלאכתן. ראה מאירי כאן.
ובעא מיניה רבא מרב נחמן: שבת - מהו שתקבע את ה"מוקצה", למעשר?
והיינו, בדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו, כקציעות העומדות לייבוש, והגיעה השבת?  10 

 10.  כתב רש"י על "דבר שלא נגמרה מלאכתו", אין זה אלא פירוש ל"מוקצה", והכניסוהו בספרים.
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן: כיון דכתיב "וקראת לשבת עונג", ונקראת אכילת השבת "עונג", שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע, אם כן קבעה השבת למעשר, ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
או דלמא: רק בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה השבת למעשר, אבל בדבר שלא נגמרה מלאכתו - לא קבעה!
אמר ליה רב נחמן לרבא: שבת קובעת למעשר בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
אמר ליה רבא לרב נחמן: ואימא: שבת קובעת למעשר דומיא דקביעות החצר - מה חצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, אף שבת לא תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו?!
אמר ליה רב נחמן לרבא: לימוד ערוך הוא (קבלה היא) בידינו, שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: אף אנן נמי תנינא כן במשנתנו:
שהרי שנינו: ועוד אמר רבי אליעזר: עומד אדם על המוקצה (שהוא דבר שסתמו לא נגמרה עדיין מלאכתו) ערב שבת בשנה השביעית, ואומר: מכאן אני נוטל למחר.
הרי משמע: טעמא דשנה זו שביעית היתה, ולכן יתכן בה שיהיו מותרים באכילה בלי מעשר, כיון דהמוקצה בשביעית - לאו בר עשורי הוא.
הא בשאר שני שבוע שהפירות חייבים בהם במעשר, הכי נמי דאסור לאוכלם עד שיעשרום.  11  ועל כרחך מאי טעמא אין יכול לאוכלם בשאר שני שבוע אכילת עראי, למרות שלא נגמרה מלאכתן האם לאו משום דשבת קבעה!

 11.  רש"י הוסיף כאן: הא בשאר שני שביעית לא קבע למעשר בלא ראיית פני הבית, ואפילו בבית אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים, וזה כשנכנס לא נקבע, דהא לא נגמרה מלאכתו, ואמר לעיל דאין חצר קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ולפי דברי רש"י במשנה, שפירש הטעם שדיבר התנא בשביעית ולא בפירות מעושרין, משום דמסתמא אינם מעושרים כיון שלא נגמרה מלאכתן - פירוש ראיית הגמרא הוא: אילו היו הפירות מותרים באכילת עראי, שוב לא היה צריך התנא להעמיד דינו בשביעית, אלא בשאר שני שבוע ובאכילת עראי. אלא שהיה מקום לפרש באופן אחר (ויש מי שפירש כן בדעת התוספות בתירוץ הגמרא) שעיקר מה שהוצרך התנא לומר ששביעית היתה ולא בפירות מעושרים, אינו מהטעם שכתב רש"י במשנה כי מסתמא לא נתעשרו, אלא משום שהתנא רוצה להשמיענו שבשאר שני שבוע אסור, ולהשמיענו דרך אגב שהשבת קובעת. וזה הטעם שבדחיית הגמרא שאמירתו קובעת ולא השבת, מקשה הגמרא: אם כן למה השמיענו התנא דין זה במסכת ביצה ולא בסדר זרעים, וכדפירש רש"י שם. הרי משמע שפשיטא לגמרא שהתנא בא להשמיענו את עיקר דין הקביעות.
הרי למדת שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
ודחינן: לא, אין להוכיח מכאן שהשבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
אלא שאני התם במשנתנו, שאין יכול לאכול את הפירות אכילת עראי בשאר שני השבוע, מטעם אחר, שכיון דאמר: מכאן אני "אוכל" למחר וקראו "אכילה" - קבע ליה עילויה, חשובה היא בעיניו כל אכילתו מהפירות הללו כאכילת קבע, ולכן אסור לאוכלה אפילו שלא נגמרה מלאכתו. ואין השבת "קובעת" את הפירות למעשר, אלא הוא עצמו קבע את אכילת הפירות הללו לעצמו כאכילת קבע.  12  ולפיכך לא משכחת לה היתר בפירות שלא נתעשרו אלא אם כן היתה השנה שנת שביעית.

 12.  המאירי הוסיף: כלומר: שהזכיר שם "אכילה", ולא הספיק לו במחשבה או במעשה המוכיח. ורבינו חננאל פירש: דאמירתו קבעתו, דגלי דעתיה דגמרה בהכי כמה שהיא עכשיו גמר מלאכתו.
ותמהינן: אי הכי, שטעם איסור הפירות בשאר שני שבוע הוא משום דיבורו, שעשה את אכילתו לאכילת קבע -
מאי אריא שהתנא משמיענו חידוש דין זה בשבת, והרי אפילו בחול נמי היה יכול להשמיענו שדיבורו קובע לעצמו את אכילתו כאכילת קבע?!
והיה לו לתנא, להשמיענו חידוש זה ביום חול, ובמקומו בסדר זרעים. ואילו את עיקר חידוש רבי אליעזר במשנתנו בדין הזמנה, לא היה צריך התנא להשמיענו בפירות הטעונים מעשר ובאופן שהיה שביעית, אלא בגוזלות, וכעין שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין הכנה בגוזלות בדין ברירה, לעיל י א.  13 

 13.  התוספות חלקו על פירושו של רש"י, ומשום שבבעלי חיים לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים, דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי, וכמו שהוכיחו. ולכן פירשו, שהיה לו לתנא להשמיענו דינו בפירות מעושרים.
ומשנינן: הא קא משמע לן תנא דמשנתנו, וחידש חידוש גדול בכך ששנה את המחלוקת של רבי אליעזר וחכמים בפירות שכאלו ולא בגוזלות, דטבל - מוכן הוא אצל שבת!
לפי, שאם עבר אדם על איסור הפרשת תרומות ומעשרות בשבת, ותקנו לטבל על ידי שהפריש ממנו מעשר - הרי הוא מתוקן.
והשמיענו התנא, שאם עבר אדם על איסור חכמים והגביה מהם תרומות ומעשרות בשבת, הפירות מותרים, ואינם מוקצה עתה, על אף שבין השמשות היו אסורים מחמת איסור טבל, והוו להו אז "מוקצה מחמת איסור", ולא אמרינן "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא", אלא נחשבים הם "מוכנים" כבר מערב שבת לאכילה, על הצד שיתקנום בשבת (אפילו שתיקון זה תלוי בעבירה על איסור דרבנן!).
וטעמו של דבר, היות שאוכל מצד עצמו הוא דבר המוכן לאכילה, ורק אם חל עליו איסור מן התורה הוא מבטל את "מוכנותו", אך לא איסור הגבהת תרומות ומעשרות בשבת, שאינו אלא מדרבנן.  14 

 14.  ברש"י הוסיף לבאר, האיך משתמע מלשון התנא שבשאר שני שבוע הפירות אסורים רק משום איסור טבל העכשוי, ולא משום שטבל היה בין השמשות ומוקצה מחמת איסור הוא. וכתב: אילו היה הדין שבשאר שני שבוע הרי הוא אסור משום שאינו מן המוכן ומוקצה, היה לו לתנא לומר: העומד על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר, והרי זה מן המוכן. אי נמי יאמר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר, והרי זה מן המוכן. ולפי לשונות אלו היה משתמע שבשאר שני שבוע אינו מן המוכן. והואיל ולא נקט לשונות אלו, משמע שאף בשאר שני שבוע הרי הוא מן המוכן, ואיסור אחר יש בו משום טבל.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ביצה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב |