פרשני:בבלי:ביצה לו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה לו ב

חברותא[edit]

אלא אימא: ובלבד שלא יעשנה מצודה. שלא יכסה את חלון הכוורת ויהפכנה ל"מצודה" שהדבורים ניצודות בו.
ותמהה הגמרא על פירוש זה:
והרי פשיטא שלרבי יהודה הסובר דבר שאין מתכוין אסור, אין לעשותה מצודה, שהרי הצידה אב מלאכה היא, ולשם מה הוצרכה הברייתא להשמיענו שלא יעשנה מצודה?!  1 

 1.  בתוספות תמהו על רש"י, דנראה מדבריו כי לרבי שמעון הסובר דבר שאין מתכוין מותר, אין איסור בהפיכת הכוורת למצודה, וזה תמוה שהרי פסיק רישיה הוא. ומכל מקום אף לפירוש התוספות שחלקו על רש"י, צריך לומר, שלרבי שמעון אין זה פשיטא שאם מתכוין לצודם שהוא אסור; שהרי לא הקשו בגמרא "פשיטא" אלא לפי מה שפירשנו הברייתא דהיינו שלא יעשנה מצודה.
ומשנינן: חידוש הוא שאסור לצוד את הדבורים.
כי מהו דתימא דבר שבמינו נצוד (דרך לצוד את בני מינו) הוא שאסור לצודו, אבל דבר שלא במינו נצוד (אין דרך לצוד את בני מינו) כגון דבורים, מותר לצודן.
קא משמע לן שאסור.
וכאן שבה הגמרא לקושייתו של רב עוקבא ממישן על תירוץ הגמרא בעמוד א, שלכן מטלטלין את המחצלת בשביל הכוורת ואף שאינו דבר הניטל, משום הדבש שבו, שהוא דבר הניטל, והקשה: תינח בימות החמה דאיכא דבש, בימות הגשמים מאי איכא למימר, ובברייתא כתוב: בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
רב אשי אמר מתרץ: מי קתני בברייתא "בימות החמה ובימות הגשמים"?! והרי "בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים" קתני.
ויש לפרש: ביומי ניסן וביומי תשרי, דאיכא שיש בהם לפעמים חמה ואיכא בהם לפעמים גשמים, ובימים אלו איכא תמיד דבש.
שנינו במשנה: ונותנין כלי תחת הדלף בשבת:
תנא בברייתא: אם נתמלא הכלי הרי זה שופך את הדלף שבכלי לחוץ ושונה מחזירו שוב למקומו תחת הדלף ואינו נמנע מלעשות כן כל היום אם צריך הוא לכך.  2 

 2.  כתבו התוספות, כי לאותו צד שאמרו בגמרא לעיל שמשנתנו בדלף שאינו ראוי שהוא מוקצה, טעם היתר הטלטול לשם שפיכת הדלף הוא מדין גרף של רעי, שמבואר בהמשך הגמרא שמותר לטלטלו. והוסיפו, שכן משמע מן הסוגיא שמביאה כאן ענין גרף של רעי.
בי רחיא דאביי דלוף, ריחיים של אביי היו עשויין בטיט ונמוחים מפני הגשמים שדלפו עליהם, ולא היו לו די כלים כדי לקבל את הדלף שלא יפול על הריחיים, ואף לא היה יכול להזיז את הריחיים שהרי מוקצה הן. ולפיכך אתא אביי לקמיה דרבה (בא לפני רבה) שישיאו עצה.
אמר ליה רבה לאביי: זיל עייליה לפוריך להתם (לך והבא את מיטתך ליד הריחיים) דלהוי כגרף של רעי (ויהיו הריחיים לגביך כאילו היו כלי שמטילין בו צואה), כלומר, יהיו מאוסים עליך כמו גרף של רעי, ואפקיה (תוציא את הריחיים ממקומם שליד המטה) שכל דבר המאוס על האדם מותר לטלטלו ולהוציאו כדי לסלקו ממנו מפני כבודו, ואף שהוא מוקצה, וכמתבאר בהמשך הגמרא.
יתיב אביי וקא קשיא ליה על דברי רבה:
וכי עושין גרף של רעי לכתחילה, וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו?! ומתוך שפקפק בהיתירו של רבה נמנע מלעשותו.
אדהכי נפל בי רחיא דאביי, בינתיים נפל בית הריחיים של אביי.
אמר הגיב על כך אביי: תיתי לי דעברי אדמר (רבה), תבואני זאת בשכרי שעברתי על דברי רבי.
אמר שמואל: גרף של רעי ועביט של מימי רגלים (כלי חרס הן שנפנין עליהן,  3  והכלי שמטילין בו רעי נקרא "גרף", והכלי שמטילין בו מי רגלים נקרא "עביט"), הואיל ומאוס הוא ואין זה כבוד האדם שיהיו שם ויימאסו עליו, לפיכך מותר להוציאן לאשפה.

 3.  והוא הדין אם היו של עץ, משנה ברורה.
וכשהוא מחזירו לכלי הריק, אין יכול לטלטלו כמות שהוא שהרי מוקצה מחמת מיאוס הוא (רש"י), ואף שהתירו לו לטלטלן כדי להוציא את מה שיש בו לאשפה, הרי שלהחזירו למקומו אינו יכול, ולפיכך: נותן בו מים ומחזירו, שאגב המים שאינם אסורין הרי זה מטלטל אף את הכלי.  4 

 4.  א. כתב המשנה ברורה: גרף ועביט אף על פי שהוא כלי מכל מקום הוא בכלל מוקצה מחמת גופו משום דמאיס הרבה וחמיר מסתם מוקצה מחמת מיאוס דקיי"ל דמותר, דגרף הוא כאבן ודומיהן, ורק להוציאן ממקום שדר שם התירו משום כבודו. וראה בהערה הבאה מה שהובא בשם החזון איש. ב. נחלקו הפוסקים בהיתר טלטול הכלי אגב המים: יש אומרים: שלא התירו לטלטל את הגרף הריק אפילו אגב המים אלא כשצריך את הכלי כדי להוציא בו עוד צואה או מי רגלים, ויש חולקין וכנראה מסתימת לשון השו"ע; ואמנם אם צריך את הכלי כדי לפנות עליו מותר, ודלא כהמגן אברהם, משנה ברורה ושער הציון סימן שח על סעיף לה.
סבור מינה, היו סבורים התלמידים לפרש דברי שמואל שהזכיר את הכלים בהיתר ההוצאה לאשפה, שטלטול גרף של רעי אגב מנא (טלטול הרעי ומימי רגלים אגב הכלי שבה הם מונחים) אין אכן מותר לטלטלן, אבל טלטולן בפני עצמו לא.  5 

 5.  צריך ביאור: והרי אף הכלי עצמו מוקצה הוא שהרי לא התירו להחזירו אלא אגב מים, וכמו שכתב רש"י, ומה שייך לומר שמטלטלין אגב מנא?! וראה בחזון איש סימן מח ס"ק י שעמד בזה, וראה שם מה שכתב לחדש מכח זה.
תא שמע שלא כהבנתם: דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי (נמצא עכבר בין הבשמים של רב אשי).
אמר להו רב אשי: נקטה בצוציתא ואפקוה (תפשו את העכבר בזנבו והוציאוהו), שהרי הוא כגרף של רעי שמותר לטלטלו; הרי למדנו שמותר להוציא דבר מאוס אף שלא אגב כלי.
מתניתין:
כל שחייבין עליו, כל איסורים שאסרום חכמים משום שבות  6  או משום רשות או משום מצוה בשבת.

 6.  לשון הרמב"ם בפירוש המשניות: רוצה בו, כי במה שאמר השם "תשבות" נכנס תחתיו השביתה מן הדברים שהוא מספר, והן שקראן "שבות".
יש מן האיסורים שאין סיבה להתירם משום איזה צורך מצוה, והן הנקראים "משום שבות".
ויש מן האיסורים שיש מקום להתירם מפני מצוה גמורה שיש בהם, אלא שמכל מקום אסרו חכמים והם הנקראים "משום מצוה".
ויש מן האיסורים שהיה מקום להתירם משום שהן קרובים למצוה ומכל מקום אסרום חכמים, ונקראים "משום רשות", ואע"ג שקצת מצוה יש בהם, נקראים הם "רשות" ביחס ל"מצוה".
כל איסורים אלו שאסרום חכמים בשבת - חייבין עליו שלא לעשותו אף ביום טוב.  7 

 7.  ביאר התוספות יום טוב, ולמד לפרש כן מהמשך לשון המשנה, שהכלל שכללה המשנה בתחילת דבריה, אין הכוונה לאותן איסורים שמפרטת המשנה בהמשך, אלא לאיסורים אחרים, והביאו המהר"ם שיף.
ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין ביד בשעת השיר,  8  ולא מספקין היא הכאת הכף על הירך, ולא מרקדין; וטעם כל האיסורים המפורטים במשנתנו מתבאר בגמרא.

 8.  ברש"י לעיל ל א כתב: אין מטפחין משום שיר או אבל; והתוספות שם תמהו עליו, שהרי מבואר כאן בגמרא שהטעם משום שמא יתקן כלי שיר, ואין זה שייך אלא בשיר ולא בשעת אבל.
ואלו הן משום רשות: לא דנין דין, ולא מקדשין אשה, ולא חולצין ולא מיבמין.
ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין הקדשות, ולא מעריכין את עצמו או את אחרים שאומר "ערכו עלי" וחייב לתת כפי הערך שקצבה תורה לפי שנות הנערך, ולא מחרימין שאומר: הרי דבר זה חרם, ונותנן לבדק הבית שסתם חרמים לבדק הבית, ולא מגביהין תרומה ומעשר.
כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת אין בין יום טוב לשבת אלא מלאכת אוכל נפש בלבד.
גמרא:
שנינו במשנה:
לא עולין באילן: ומפרשת הגמרא טעם האיסור: גזירה שמא יתלוש מן האילן.  9 

 9.  כתב המאירי: צריך שתדע שאין הכונה לומר שמא יתלוש דרך עלייתו שהרי דבר שאין מתכוין אין גוזרין גזירה בשבילו; ואם תאמר שזהו פסיק רישיה שהרי אי אפשר שלא יפיל מן העלין בעלייתו, ודאי אפשר, ועוד הרי יבש אין לו עלין ועלייתו אסורה גם כן כמו שהתבאר בתלמוד המערב, אין עולין באילן בין לח בין יבש וכו', אלא שמא יתלוש בכונת תלישה ובשוגג כגון שיעלם ממנו שבת או איסור תלישה; ומטעם זה נאסר כל תשמיש שבמחובר אפילו לסמוך על האילן.
ולא רוכבין על גבי בהמה: גזרה שמא יצא חוץ לתחום, כי מתוך שאינו מהלך ברגליו אלא על גבי בהמה, אינו רואה את הסימנים שעושים בגבול התחום.
ותמהינן: אם כן שמע מינה ממשנתנו כדעת התנא הסובר: תחומין אסורים מדאורייתא, שאם לא כן לא היו חכמים אוסרים דבר אחר שמא יעבור על איסור תחומין שאף הוא אינו אסור אלא מדרבנן, כי גזירה לגזירה אין גוזרים חכמים?!  10 

 10.  דעת הרמב"ם וכן דעת המאירי, כי אפילו לדעת הסובר "תחומין דרבנן" היינו דוקא תחום של אלפיים אמה אבל לכולי עלמא אסור מן התורה לצאת חוץ לתחום שנים עשר מיל. ולפי זה יש לתמוה, האיך שמע מינה "תחומין דאורייתא", והרי יש לומר גזירה שמא יצא חוץ לתחום של י"ב מיל?! וכתב על זה המאירי: אין זה כלום, שאין המנהג לרכוב ביום טוב אלא אלא רכיבה של תענוג, ואין לגזור בה אלא לאלפיים אמה. אבל הרשב"א כתב: שמעת מינה תחומין דאורייתא, אלא גזירה שמא יחתוך זמורה, כלומר, ולעולם תחומין לאו דאורייתא כלל ואפילו של י"ב מיל כמחנה ישראל. ובהמשך דבריו כתב שיש לדחות ראיה זו, ולא פירש.
אלא טעם איסור הרכיבה הוא: גזרה שמא יחתוך זמורה כדי להכות את הבהמה, והרי זה חייב משום "קוצר".  11 

 11.  כתב המאירי: כשם שנאסרה רכיבה משום חיתוך זמורה, כך נאסר מטעם זה כל תשמיש בעלי חיים אף בבהמה דקה. ואע"פ שהמחמר אחר בהמה ויש עליה משוי חייב מן התורה, אין לרכיבת עצמו שייכות באיסור זה, מפני שהחי נושא את עצמו. ואם מפני מרכב ומושב שעליה או אוכף ומרדעת, כל אלו אינם משאוי, ומלבוש בהמה הם. וכן לא נאסרה רכיבה מטעם צווי שביתת בהמתו, שלא נאמרה בתורה שביתת בהמתו אלא במשאוי ולא ברכיבה, הואיל והחי נושא את עצמו.
ולא שטין על פני המים: גזרה שמא יעשה חבית של שייטין, כלי של גומא שאורגין אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט.  12 

 12.  כתב המאירי: יש גורסין שמא "יתקן" חבית של שייטין (ראה רמב"ם שבת כג ה), ואינו כלום, שהתקון אינו אלא גזרת חכמים שאין בנין בכלים, אלא שמא יעשה אותן מעיקרן.
ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין: גזרה שמא יתקן כלי שיר.
שנינו במשנה: ואלו הן משום רשות, לא דנין: ותמהינן: וכי למה נקרא איסור זה "משום רשות" והא מצוה קעביד?!  13 

 13.  כן פירש רש"י; והר"ן הביא בשם רבינו תם לפרש, שהואיל ומצוה גמורה היא וחפצי שמים הן יש להתירם, מה שאין כן אותן שהן משום מצוה דלית בהו מצוה כולי האי וכן נחלק רבינו תם על הקושיות הדומות בהמשך הגמרא.
ומשנינן: לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה, יש בית דין בעיר גדול הימנו, ואין מוטלת עליו חובה לדון.  14 

 14.  כתבו הראשונים: לפי דעת רש"י, אסור לדון אפילו היכא דליכא דעדיף מיניה, ואילו לדעת רבינו תם, לא נאסר לדון במקום דליכא דעדיף מיניה, הואיל ומצוה היא; והוא הדין בהמשך הגמרא. והרשב"א תמה מכח זה על פירושו של רש"י: דמכל מקום כיון דלעולם אין דנין, אמאי לא חשיב לה בהדי הנך דמצוה, דהא בדליכא דעדיף מיניה איכא מצוה גמורה, ואפילו הכי אינו דן, והאריך בקושיא זו.
עוד שנינו במשנה בכלל האיסורים שהם משום רשות: ולא מקדשין:
ותמהינן: והא מצוה קעביד, ולמה קוראת אותו המשנה "משום רשות"?!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ביצה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב |