פרשני:בבלי:תמורה ה א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה ה א

חברותא[edit]

ומביאה הגמרא קושיות על דברי אביי ותירוצי אביי, וכן על דברי רבא.  156 

 156.  עיקר תירוצו של רבא בכל מהלך הסוגיא, שלא יקשה עליו מהרבה דיני התורה שבהם מצינו ש"מהני", הוא בכך שבלאווים ההם יש גילוי מיוחד בתורה ש"מהני". וכן אביי מתרץ על הרבה לאווי התורה שבהם "לא מהני", שיש בהם גזירת הכתוב. ולפיכך, מקשה הגמרא בסוף הסוגיא: אם כן, במה נחלקו אביי ורבא?
מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: אונס, המאנס את הבתולה, ולקחה לו לאשה, שגירש את אנוסתו, ועבר על מה שאמרה התורה "לא יוכל לשלחה", אם ישראל הוא - מחזיר, ואינו לוקה.
והמקשן סבר, שאינו לוקה משום שלא הועילו מעשיו, כיון שחייב  157  להחזירה.  158 

 157.  על פי הגהות הב"ח והגר"א 158.  הקשו המפרשים: אם כן, לרבא למה כהן לוקה, הרי לא הועילו מעשיו והגט אינו גט ואין בו אפילו "ריח הגט" (מושג ידוע במסכת גיטין. והוא, שלפעמים אין הגט כשר, ומכל מקום, אסרו חכמים לכהן לחזור ולקחתה, מפני ש"מיחזי כגט"). ולמה לא יחזירנה ויפטר ממלקות, כאילו לא גירשה? ומתרץ השיטה מקובצת שהגמרא ידעה מהדרשה המובאת לקמן "כל ימיו בעמוד והחזר", והיה ברור שהגט חל. אלא, שלא עלתה על דעתה שאם כן הוי "לאו הניתק לעשה", הפטור ממלקות. ולכן מקשה הגמרא רק ממלקות. וכן מבאר הצאן קדשים. השפת אמת מחדש: הלאו של "לא יוכל לשלחה" אינו דוקא שלא יגרשנה בגט, אלא, אפילו אם משלחה מביתו ואינו נותן לה שאר כסות ועונה - גם כן עובר על הלאו, שעיקר רצון התורה הוא שתהיה לו לאשה בביתו תחת אשר ענה, ואם כן, גם אם הגט לא חל, כבר עבר על הלאו בעצם שילוחה מביתו, ואף אם יחזירה מטעם "לא מהני" לא יתקן את הלאו, הלכך סברה הגמרא שלא שייך לומר לגבי הגט "לא מהני" (כסברת המהרי"ט), הלכך, לא דנה הגמרא בעצם חלות הגט, ופשוט שהגט חל, אלא, שקושית הגמרא על רבא היא, למה אינו לוקה, הרי כבר עבר על מימרא דרחמנא.
ועתה, בשלמא לאביי שלוקין רק כש"מהני", כאשר מעשיו מועילים, הרי כאן ש"לא מהני", פטור ממלקות. אבל לרבא קשה: ואי אמרת שאפילו במקום ש"לא מהני", כיון שעבר אמימרא דרחמנא, לקי, קשה, הא נמי לילקי! שגם אונס ילקה על שעבר עבירה, אף על פי שלא הועילו מעשיו? ותיובתא דרבא!
ומתרצינן: אמר לך רבא:  159  לא תקשה עלי, כי שאני התם, אונס שונה משאר מצוות התורה, משום דאמר קרא "לא יוכל לשלחה כל ימיו", ודרשינן,  160  כל ימיו - בעמוד והחזר! דמשמע שאסור לו לשלחה שילוחין של "כל ימיו", הילכך, כיון שיכול להחזירה, לא שילחה שילוחיו של "כל ימיו", ולא עבר על מימרא דרחמנא.  161  אך בשאר מצוות התורה ודאי שלוקה אף על גב ש"לא מהני", מאחר שמכל מקום, עבר אמימרא דרחמנא.

 159.  גירסת השיטה מקובצת 160.  כלומר, למה כתבה התורה "כל ימיו", ולמה היינו חושבים שיש הגבלת זמן ללאו זה? די לנו שהתורה לא כתבה "הגבלת זמן", וממילא ידענו שהוא ל"כל ימיו".   161.  לפי התירוץ הזה, אין כאן הגדרה של "לאו הניתק לעשה", כי "לאו הניתק לעשה" הוא שהלאו אכן נעשה, אלא מפני שיש עשה לנתקו, פטרתו התורה מעונש מלקות. מה שאין כן לפי תירוץ זה, לא נעשה הלאו מעולם, כי בשעת גירושין יכול להחזירה, ואינו שילוחין של "כל ימיו". ואילו בכהן שגירשה ל"כל ימיו", אכן, לוקה. וכך הוא פירושה של הדרשה: "לא יוכל לשלחה". באיזה שילוחין אסור? בשילוחין של "כל ימיו"!
ולפי דרשה זו חוזרת הקושיא מאונס על דברי אביי: לאיזה צורך כתבה התורה "כל ימיו", כדי להשמיענו שאינו לוקה משום ש"כל ימיו בעמוד והחזר קאי", הלא אפילו אם התורה לא היתה כותבת כן, גם כן היינו יודעים שאין לוקין, כמבואר, מחמת שמעשה הגירושין "לא מהני", ואין לוקין לאביי אלא כש"מהני"?
ומתרצינן: ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא "כל ימיו" - הוה אמינא, היינו אומרים: אם גירשה איסורא הוא דעבד ליה, ועבר על הלאו של "לא יוכל לשלחה", ולוקה עליו, כיון שמעשיו הועילו -
ועתה, הרשות בידו, אי בעי ליהדר, אם רוצה יחזירה, ואי בעי לא ליהדר, ואין עליו חובה להחזירה. כלומר, אם היתה התורה אומרת "ולו תהיה לאשה ... לא יוכל לשלחה". היינו אומרים: מצוה עליו לקחתה אחר שאנסה, ואסור לגרשה. ואם גירשה עבר על הלאו - ולוקה. ועדיין לא היינו יודעים שחייב להחזירה אם גירשה, לכן קמשמע לן, משמיעה לנו התורה "כל ימיו", ללמדנו שחייב להחזירה אם גירשה. ומאחר שחייב להחזירה ומעשיו לא הועילו - אינו לוקה  162 .

 162.  סיכום לשון ראשון: א. הגירושין שגירש - לאביי: לא הועילו מעשיו, הואיל וחייב להחזירה. לרבא: "אי עביד, לא מהני". ב. החיוב להחזירה הוא - לאביי: משום שנאמר "כל ימיו". לרבא: כי הגירושין לא חלו. ג. מה שאמרה התורה "כל ימיו" - לאביי: מוסב על "ולא תהיה לאשה", שאף אם גירשה חייב להחזירה. לרבא: מוסב על "לא יוכל לשלחה", שלא יוכל לשלחה שילוחין של כל ימיו. ד. אינו לוקה על מעשה הגירושין - לאביי: משום שלא הועילו מעשיו, הואיל וחייב להחזירה, ואינו לוקה אלא כש"מהני". לרבא: משום שלא עבר אמימרא דרחמנא, הואיל ולא שילח שילוחין של כל ימיו. ה. אם התורה לא היתה כותבת "כל ימיו" - לאביי: לא היה חייב להחזירה, וממילא "אי עביד מהני", והגירושין היו חלים, וממילא היה לוקה. לרבא: היה חייב להחזירה, ומעשיו לא היו מועילים כיון ש"לא מהני", והיה לוקה משום דמכל מקום עבר אמימרא דרחמנא.
לישנא אחרינא:
מיתיבי: אונס שגירש אם ישראל הוא - מחזיר ואינו לוקה, ואם כהן הוא - לוקה ואינו מחזיר.
קתני מיהת,  163  אם ישראל הוא מחזיר. וסובר המקשן, שחייב להחזירה משום ש"לא מהני" מעשיו. ועתה, בשלמא לרבא, הסובר בכל לאווי התורה "אי עביד לא מהני", שפיר חייב להחזירה. אבל לאביי, הסובר בכל לאווי התורה "אי עביד מהני", קשה, הרי מכאן מוכח ש"לא מהני", וחייב להחזירה. תיובתא דאביי!

 163.  גירסת השיטה מקובצת והב"ח.
ומתרצינן: אמר לך אביי,  164  אכן, בשאר לאווי התורה "מהני", ומה שאונס חייב להחזירה ו"לא מהני" - הוא משום ששאני התם, אונס שונה מכל לאווי התורה, משום דרחמנא אמר "כל ימיו", ודרשינן, כל ימיו בעמוד והחזר, הלכך חייב להחזירה, ואין מכאן סתירה על שאר לאווי התורה, מפני שכאן גזרה התורה במפורש ש"לא מהני".

 164.  גירסת השיטה מקובצת.
ועתה חוזרת הקושיא על רבא הסובר בכל לאווי התורה "לא מהני", אם כן, למה כתבה התורה "כל ימיו" להשמיענו שחייב להחזירה? פשיטא! הרי גם בשאר לאווי התורה "לא מהני"?
ומתרצינן: ורבא אמר לך: אי לא כתב רחמנא "כל ימיו", הוה אמינא, היינו אומרים: לילקו, ילקה על שעבר אמימרא דרחמנא, אף על פי ש"לא מהני", וליהדר, ואחר כך יחזירה, ומדוע היינו אומרים כן? משום דהוה ליה אונס  165  לאו גרידא, דכתיב "לא יוכל לשלחה", כלומר, לאו ככל לאווי התורה שהעובר עליהם לוקה אף על פי ש"לא מהני". ולא היינו יודעים שהוא לאו מיוחד המותנה באי החזרה -

 165.  גירסת השיטה מקובצת והב"ח והגר"א.
אהכי (משום הכי) כתב קרא "כל ימיו", כדי לשווייה לאונס, לתת לאונס דין של לאו  166  שניתק לעשה דאין  167  לוקין עליו  168 .

 166.  גירסת השיטה מקובצת 167.  סיכום לישנא אחרינא: א. החיוב להחזירה הוא - לרבא: משום "אי עביד לא מהני". לאביי: משום שכתבה התורה "כל ימיו". ב. מה שאמרה התורה "כל ימיו" - לרבא: לפוטרו ממלקות מטעם "לאו הניתק לעשה". לאביי: לחייבו להחזירה. (ג. הפטור ממלקות הוא - לרבא: משום שנאמר "כל ימיו". ונתקו הכתוב לעשה. לאביי: כי מלקות חייב רק מי שהועילו מעשיו, ואילו באונס לא הועילו מעשיו). ד. מה שאמרה התורה "כל ימיו" - לרבא: מוסב על "ולו תהיה לאשה" אפילו אחר שגירשה, ובא הכתוב לנתקו לעשה ולפטרו ממלקות. לאביי: לומר שחייב להחזירה ולא הועילו מעשיו אף על פי שבכל לאווי התורה "אי עביד מהני". ה. אם התורה לא היתה כותבת "כל ימיו" - רבא: היה לוקה אף על פי שלא הועילו מעשיו. לאביי: לא היה חייב להחזירה, כשאר לאווי התורה ש"אי עביד מהני".   168.  רש"י כתב כאן "ולהך לישנא הויא הכי כולה מסקנא דשמעתין". המפרשים מבארים דבריו בכמה פירושים. א. הגר"א מבאר, שרש"י מעדיף את הלישנא אחרינא שלמסקנתה פטור ממלקות מטעם "לאו הניתק לעשה", כי אז היא תואמת את הסוגיא לעיל (ד ב) שגם שם הסיקה כן הגמרא. והגר"א מגיה קצת את לשון רש"י. ב. החק נתן מבאר, שרש"י מעדיף את הלישנא אחרינא, משום שלפי לשון זו דומה הקושיא והתירוץ לכל המשך השקלא וטריא של הגמרא. דהיינו, שהגמרא מביאה משנה או ברייתא שמהני להקשות על רבא, או שלא מהני להקשות על אביי. ואילו לפי לשון ראשון אינו כן. ג. הרב ידי אליהו מבאר, שלכאורה הלשונות סותרות זו את זו, ומתחילה הביאה הגמרא את הברייתא של אונס להקשות על רבא, ובסוף הביאה אותה הברייתא להקשות על אביי? על כן כתב רש"י להעדיף את הלישנא אחרינא, ולפי לשון זו ידע המקשן שאין קושיא על רבא למה פטור ממלקות, וידע היטב שהוא מטעם "לאו הניתק לעשה", והקושיא היא רק לאביי למה לא אהני מעשיו. ומה שהגמרא דנה אחר כך לפי רבא, הוא: כי כן דרך הגמרא להפוך תירוצו של מאן דאמר אחד לקושיא על השני. ועיין בצאן ק דשים.
הגמרא ממשיכה בהבאת ראיות למחלוקת אביי ורבא.
ומקשינן: והרי תורם, המפריש תרומה, מן הרעה על היפה, כגון: מזיתי כבש, שאינן עושין שמן וכובשים אותן ביין או בחומץ לקיים אותן לאכילה, על זיתי שמן העומדים להוציא שמנן  169  דרחמנא אמר בפרשת תרומת מעשר (במדבר יח) "תרימו את תרומת ה' מכל חלבו", ודרשינן, חלבו אין, מן היפה יתרום, ומן גירועין על היפה  170  - לא יתרום -

 169.  על פי הרע"ב (שם).   170.  רש"י כתב וזה לשונו: מן הגרוע כגון מן הרע על היפה. הגרי"ז מדייק מלשון רש"י, שהאיסור אינו משום שתורם מן הרעה על היפה, אלא משום שאינו תורם מן היפה. ורק, דבאין לו אלא מן הרעה והכל שוה, הרי מה שתורם הוא היפה במצב זה, ומותר לתרום, כיון שבאופן יחסי הוא היפה. וברור, שאינו חייב להביא יפה ממקום אחר. ואילו כשיש לפניו רעה ויפה, אז שייך לתרום מן היפה, ומחוייב לתרום מן היפה, וכאשר תורם מן הרעה, עבר על האיסור שלא תרם מן היפה. ולכן דייק רש"י וכתב כגון מן הרע על היפה, כי אז ישנה למציאות לעבור על הלאו. אבל יסוד הדין הוא: לתרום מן היפה.
והתורם מן הרע על היפה עבר על "לאו הבא מכלל עשה", ועבד מילתא דאמר רחמנא לא תעביד -
ותנן, ושנינו במסכת תרומות (פרק ב משנה ו): אין תורמין מן הרעה על היפה, ואם תרם תרומתו תרומה -
אלמא, מוכח, ד"מהני".
תיובתא דרבא! הסובר "לא מהני".
ומתרצינן: אמר לך רבא: משם אין להוכיח, כי שאני התם, בתרומה יש דרשה מיוחדת ללמדנו ש"מהני", כמו שדרש רבי אילעא -
דאמר רבי אילעא: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה? שנאמר (שם) "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו", משמע, שאם לא ירים חלבו ממנו - "ישא עליו חטא". וקשה: אם אינו קדוש - נשיאות חטא למה? כלומר,  171  הרי אינו קדוש, ולמה ישא עליו חטא?

 171.  על פי הרשב"ם בבא בתרא (פד ב, קמג א) ובתוס' יבואר.
אלא, מיכן (מכאן) יש ללמוד, לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה, כלומר, ישא עליו חטא בלבד, ומכל מקום - תרומתו תרומה.
ומדרשה זו אנו למדים שהתורם מן הרעה על היפה "מהני" בניגוד לשאר לאווי התורה אשר בהם "לא מהני".
עתה, מתהפכת הקושיא על אביי. למה הוצרכה התורה לכתוב "ולא תשאו עליו חטא" ללמדנו שתרומתו תרומה, הלא גם בלי דרשה זו היינו יודעים ש"אי עביד מהני"?
ומתרצינן: ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא "ולא תשאו עליו חטא", הוה אמינא, היינו אומרים: הכי קאמר רחמנא: עביד (עשה!) מצוה מן המובחר, ותרום מן היפה! ואי לא עביד ותרם מן הרעה, ועבר על ציווי התורה - לא עשה מצוה מן המובחר, ומכל מקום, חוטא לא מיקרי, אינו נקרא "חוטא" -
קמשמע לן, משמיעה לנו התורה שנקרא "חוטא".
הגמרא ממשיכה להקשות על אביי, מהתורם ממין על שאינו מינו.
והרי, התורם ממין על שאינו מינו, כגון: מחטים על היין, דאמר רחמנא (במדבר שם): "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן", וממה שכתבה התורה "חלב" "חלב" ביצהר ובתירוש דרשינן, ליתן חלב לזה וחלב לזה. דהיינו שיפריש מחלב יצהר על יצהר ומחלב תירוש על תירוש, ולא מתירוש על יצהר או מיצהר על תירוש. והתורם ממין על שאינו מינו עבר אמימרא דרחמנא ("לאו הבא מכלל עשה").
ותנן, ושנינו במסכת תרומות (שם משנה ד): אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם תרם - אין תרומתו תרומה.
אלמא, מוכח ש"לא מהני". תיובתא דאביי, האומר "מהני"!
ומתרצינן: אמר לך אביי: בשאר לאווי התורה, אכן "מהני", ושאני התם, ודין תורם ממין על שאינו מינו שונה, משום דאמר קרא (שם) "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם", ודרשינן, ראשית לזה וראשית לזה, כלומר, מכל מין ומין. וכיון שחזרה התורה ואמרה שלא יתרום ממין על שאינו מינו, אחרי שכבר כתבה "חלב" ו"חלב" - הרי זה בא ללמדנו ש"לא מהני".
וכן אמר רבי אילעא, שלא מהני משום שנאמר "ראשיתם"  172  ודרשינן, ליתן ראשית לזה וראשית לזה  173 .

 172.  גירסת השיטה מקובצת וכן בכל הסוגיא צריך לגרוס "ראשיתם". הגאון יעב"ץ 173.  הקשו המפרשים: לכאורה, רבי אילעא עצמו כמו מי סובר? אם סובר "מהני" - למה הוצרך לדרוש מ"ולא תשאו על חטא" שתרומתו תרומה, ואם סובר "לא מהני" - למה הוצרך לדרוש מ"ראשיתם" שאין תרומתו תרומה? ראה מה שתירצו בקדשי דוד ובמתן בסתר.
עתה חוזרת הקושיא על רבא: למה חזרה התורה וכתבה "ראשיתם", הלא בכל לאוי התורה "לא מהני"?
ומתרצינן: ולרבא, אי לאו דאמר רחמנא "ראשיתם", הוה אמינא, היינו אומרים שהתורה כתבה "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן" (ולא נאמר "חלב דגן"), הלכך, תירוש ויצהר דכתיב בהו "חלב, חלב" - הוא  174  דאין תורמין מזה על זה. אבל תירוש ודגן, דחד חלב  175  כתיב בהו, שנאמר "וכל חלב תירוש ודגן", היינו אומרים, תרים מהאי אהאי,  176  שיהיה מותר לתרום מתירוש על דגן או מדגן על תירוש, או מדגן על דגן, כגון חטים על שעורים -

 174.  גירסת השיטה מקובצת והב"ח 175.  גירסת רש"י על פי הגר"א. וכן הגירסא בשיטה מקובצת 176.  גירסת השיטה מקובצת וכן משמע ברש"י. ועיין מסורת הש"ס וחק נתן שגירסת הגמרא טעונה תיקון, מכיון שאין לוקין על תרומת מין על שאינו מינו משום שאין בו לאו אלא "עשה" בלבד.
הלכך, כתב רחמנא "ראשיתם", ללמדנו שאין תורמים מדגן על תירוש ומתירוש על דגן, ואף לא מדגן על דגן  177 .

 177.  ומבואר בגמרא בכורות (נד א) ששאר מינין כגון: פולים על עדשים, אין איסורם אלא מדרבנן, היות ועצם חיוב התרומה בהם הוא מדרבנן, ו"כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון".
הגמרא ממשיכה להקשות על אביי מדין "חרמים".
המחרים נכסיו, שמקדיש נכסיו בלשון "חרם", כגון, שאמר על עבדו או בהמתו "דבר זה חרם" - הרי זה ינתן לכהן  178 .

 178.  במסכת ערכין (כח ב) נחלקו רבותינו בדבר. יש אומרים שפירש ואמר "הרי זה חרם לכהן". ויש שאמרו: סתם חרמים לכהנים. וכן נפסקה ההלכה ברמב"ם (פרק ו מהלכות ערכין וחרמין).
ומקשינן: והרי חרמים, דאמר רחמנא (ויקרא כז) "כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו, לא ימכר ולא יגאל".
ותנן, ושנינו במסכת ערכין (כח ב): חרמי כהנים, שהחרימום ישראל כדי ליתנם לכהנים, אין להם פדיון, אלא ניתנין לכהנים.  179 

 179.  גירסת השיטה מקובצת.
אלמא, הרי מוכח ממה שאמרה המשנה "אין להם פדיון", ש"לא מהני", ואם פדאן לא עשה כלום. תיובתא דאביי הסובר ש"מהני"!  180 

 180.  הגרי"ז חקר בדין חרמי כהנים שאין להם פדיון, האם יסודו הוא מצד עצם הקדושה, שקדושתם הוי קדושה שאינה ניתנת לפדיון (כמו תרומה). או שמצד עצם קדושתם כן היה שייך בהם פדיון, אלא שהתורה אסרה לפדותם, ולכן אין מועיל להם פדיון. ומוכיח מכאן כצד השני. כי אם נאמר שאין להם פדיון מצד עצם קדושתם, שלא שייך בהם פדיון כלל, מה מקשה הגמרא לאביי? והרי עד כאן לא נחלקו אביי ורבא אלא בעושה מעשה המועיל מצד עצמו, אלא שעשאו באיסור, וכגון אונס שגירש, שהגט מצד עצמו מועיל ונעשה ככל משפטי הגט, אלא שבמקרה זה רובץ עליו איסור לעשות כן. אך אם יעשה דבר שלא יתכן לעשותו כלל, כגון אם יגרש בלי גט, לא נחלקו אביי ורבא, כי לא גירשה כמשפטי התורה. ומוכח מכאן, שחרמים, מצד עצם קדושתם יש להם פדיון, אלא שהתורה אסרה לפדותם.
ומתרצינן: אמר לך אביי,  181  שאני התם, שהתורה גילתה בגילוי מיוחד ש"לא מהני", דאמר רחמנא "קודש קדשים הוא", ללמדנו, בהווייתו יהא, שאינו יוצא לחולין על ידי פדיון.

 181.  גירסת השיטה מקובצת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תמורה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |