פרשני:בבלי:תמורה טז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה טז ב

חברותא[edit]

ודנה הגמרא בדברי רבי שמעון: וכי דנין אפשר משאר אפשר?! הרי זה ששלש חטאות אלו אינן נוהגות בחטאת ציבור, אין זו "הלכה", אלא זה שהן אינן נוהגות בציבור זה מחמת ש"אי אפשר" להן להיות בציבור, לא לענין מיתה, ואף לא לענין הקרבה. ואם כן, כיצד לומד מהן רבי שמעון לשתים האחרות, ש"אפשר" שתהיינה בציבור?
דאמר ריש לקיש: ארבע חטאות מתות ניתנו להן בהלכה אחת למשה מסיני, ועל החמישית ניתנה להם הלכה נוספת, שתרעה. ונשתכח מהם איזו היא החמישית שתרעה. ולכן, מספק, העמידון על חמש, שנהגו בכל החמש לחומרא, וכולן מתות.
וכיון שכל ארבע החטאות המתות נאמרו בהלכה אחת, הרי פשוט הדבר שהן נאמרו באופן אחד, או בחטאות ציבור או בחטאות יחד,
והגמרא מתרצת את השאלה בשני אופנים, באופן אחד מתרץ ריש לקיש ובאופן השני מתרץ רבי נתן, ועיקר דבריהם הוא תירוץ אחד, שלא נמסרה ההלכה אחת אחת, דהיינו, הלכה אחת בולד חטאת, והלכה אחרת בתמורת חטאת, וכן בשאר החטאות, וחכמים הם שמנאו יחד עד שספרו אותן לסכום של חמש חטאות. אלא, ההלכה ניתנה לכולן, כמו שיבואר, במקשה אחת, וכן היתה לשון ההלכה: חטאות אלו ואלו - דינן למיתה (כדברי ריש לקיש, או לרעיה כדברי רבי נתן).
וכיון שכן, והואיל וכמה מהן אינן שייכות בציבור, מובן שההלכה הכללית הזאת ניתנה בחטאת יחיד בלבד!
נמצא, שאין כאן לימוד דבר מדבר, "אפשר" מ"שאי אפשר", אלא רק גילוי מילתא שהלכה זו, הכוללת כל החטאות, איננה כי אם בחטאות יחיד. ומעתה, ילמד סתום שבתוך ההלכה, מן המפורש שבתוכה.
והסיקו מכך החכמים בדורו של יהושע, ואמרו: אי סלקא דעתך שארבעתן נוהגות גם בציבור, איך יתכן לומר כן? והרי הנך, ארבע אלו, מי איתנהו בצבור!? הלא ברור שביניהן יש שלש שאינן בציבור! ואף אם נאמר שהאחת ההולכת לרעייה היא מאותן שלש שלא שייכות בציבור, והן: ולד, תמורה, ומתו בעליה, מכל מקום, שתים האחרות, שאינן שייכות בציבור, הן בתוך הארבע שדינן למיתה. אלא, על כרחך, כיון שבתוך הארבע יש שלש או שתים שאינן שייכות בציבור, הרי שהלכה זו נמסרה רק לגבי חטאות יחיד. ומעתה, ילמד סתום, גם ההלכה שאחת מתה, מן המפורש, מן האחת או מן השתים בתוך הארבע שיש להן שייכות בציבור, ובכל זאת, נמסרה ההלכה "מפורשת" שאינה כי אם ביחיד.
ובקיצור: אין ארבע חטאות בציבור, ובודאי נמסרה ההלכה בחטאת יחיד! ו"מפורש" נאמרה ההלכה שאפילו השייכת בציבור איננה כי אם ביחיד.
אלו הם דברי ריש לקיש בטעמו של רבי שמעון. ואילו רבי נתן אומר בדרך אחרת  138 xxx

 138.  רש"י כתב שרבי נתן מבאר דברי רבי שמעון. והקשה השיטה מקובצת: אם כן, למה הקדימה הגמרא דברי ריש לקיש האמורא לרבי נתן התנא? ומבאר, שריש לקיש מבאר את דברי רבי שמעון, לכן הקדימה הגמרא להביא את דבריו כביאור על הברייתא, ודברי רבי נתן הם שיטה עצמאית החולקת על רבי שמעון.
רבי נתן אומר: אחת מתוך החמש, נתנה להן למיתה, בהלכה אחת! ובהלכה שניה ניתנה ארבע האחרות לרעייה! ונשתכח מהם איזו למיתה ואילו לרעייה, והעמידוה על חמש, ומחמת הספק העמידו אותן חכמים והחמירו על כל החמש שדינן למות.
וטרם שרבי נתן מסיים תירוצו על פי דרכו, מקשה הגמרא:
למה העמידו והחמירו על כל החמש משום אחת מהן?
הרי חמש החטאות מחולקות לפי שתי "סדרות", סידרה אחת היא נתכפרו בעליה ועברה שנתה, השייכות ביחיד ובציבור, וסידרה שניה היא ולד חטאת, תמורת חטאת, ומתו בעליה, שאינן שייכות כי אם ביחיד -
ועתה, אף על פי שנשתכח מהן איזו היא ההולכת למיתה, על כל פנים, וליחזי, הרי אפשר לבדוק, זו החמישית שנמסרה עליה ההלכה שתמות, בהי סידרא גמירי להו, לאיזה "סידרה" היא שייכת, אי ביחיד, אם היא שייכת ל"סידרה" של השלש שאינן שייכות כי אם ביחיד, אי בציבור, או לסידרה של השתים השייכות גם בציבור -
ואם היה זכור להם שאותה המתה היא מן הסידרה של השייכות ביחיד ובציבור, אחת משתיהן, יגזרו מיתה רק על השניה באותה סידרה, ואילו השלש שבסידרה האחרת תשארנה בהלכתן שהן רועות ולא מתות (אפילו ביחיד!). ואם היה זכור להם שהיא מן הסידרה של השייכות רק ביחיד, אחת משלשתן - יגזרו מיתה רק על שתים האחרות באותה סידרה, ואילו השתים שבסידרה האחרת תשארנה בהלכתן שהן רועות ולא מתות. ולמה גזרו מיתה על כל החמש?
ומתרצינן: שתי שכחות שכחו! שכחו מאיזו "סידרה" היא, וגם שכחו איזו היא! ולכן גזרו מיתה על כל החמש.
ועתה מסיימת הגמרא דברי רבי נתן:
וכיון ששכחו הכל, הלכך: קשיא להו, אותם חכמים שהיו בימי יהושע התקשו בכך, אם ההלכה נאמרה גם בציבור, והחליטו הדבר על פי סברא זו: אי סלקא דעתך, שההלכה שארבע מהן רועות נאמרה גם בציבור, איך יתכן לומר כן? הנך מי איתנהו בצבור? וכי כל הארבע יתכנו בצבור, הלא שלש מהן אינן בציבור, ולכל הפחות שתים מהן אינן בציבור, כמבואר.
אלא, שמע מינה: ילמד סתום מן המפורש, מה המפורש ביחיד דוקא ולא בציבור, אף על פי שיש ביניהן אחת או שתים השייכות בציבור.
אף סתום - ביחיד ולא בציבור.
זהו טעמו של רבי שמעון. ואילו רבי יהודה חולק עליו בסברא זו, וסובר שאף על פי שיש בתוך הארבע מקצתן שאינן שייכות בציבור, מכל מקום, לא נמסרו כמקשה אחת או ביחיד או ביחיד ובציבור, ומי מהן היכולה להיות בציבור, תמות, אף על פי שיש מהן שאינן שייכות בציבור.
מתניתין:
אחרי שהתבאר ההבדל בין קרבן יחיד לקרבן ציבור, מבארת המשנה ההבדל בין תמורה ובין קדשים רגילים, דהיינו, בהמה שנתקדשה בתחילת הקדושה.
חומר בקדשים מבתמורה, וחומר בתמורה מבקדשים.
ומבארת המשנה: חומר בקדשים מבתמ ורה:
א. שהקדשים עושין תמורה, ואין תמורה עושה תמורה, כמבואר לעיל במשנה (יב א) ובגמרא (יג א), משום שנאמר (ויקרא כז) "ותמורתו" ודרשינן: ולא תמורת תמורתו.
ב. הצבור והשותפין מקדישין, אבל לא ממירין, כמבואר לעיל במשנה (יג א)
ג. ומקדישין איברין ועוברין,  139  אבל לא ממירין, כמבואר לעיל (י ב) שאי אפשר להתפיס תמורה על איבר של חולין, ולומר שאבר זה הוא תמורת הבהמה, וזו היא שיטת רבי יהודה, וכן אי אפשר להתפיס עובר של חולין בהקדש.  140 

 139.  גירסת המשנה ורש"י 140.  עיין רש"י ותוס' יום טוב וקול הרמ"ז ותפארת ישראל, ועוד מפרשים. וכבר נשנו הדברים בסוגיא שם.
המקדיש בהמה תמימה ואחר כך נפל בה מום, קדושתה חמורה שאפילו אם יפדוה אין לה אלא היתר אכילה, ואסור לגוזזה ולעבוד בה. אבל המקדיש בהמה בעלת מום, ש"קדם מומן להקדשן", קדושתה קלה, והיא יוצאת לחולין על ידי פדייה, ומותרת בגיזה ועבודה.
מה שאין כן הממיר בהמת חולין בעלת מום בבהמה תמימה של קודש, שקדושתה חמורה כמקדיש בהמה תמימה, ואינה יוצאה לחולין לגיזה ועבודה, ואין קדושתה קלה כמקדיש בעלת מום.
חומר בתמורה מבקדשים:
א. שהקדושה, כלומר, קדושת תמורה  141  חלה על בעלת מום קבוע.

 141.  גירסת המשנה, והשיטה מקובצת גורס: שהתמורה.
ב. ואינה יוצאה לחולין  להגזז ולהעבד. לפי שגילתה התורה גבי תמורה שאפילו אם קדם מומן להקדשן נתפסת עליהן קדושת תמורה, שנאמר (שם) "טוב ברע ורע בטוב", ו"רע" היינו בהמה בעלת מום, כמבואר לעיל (ט א).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תמורה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |