פרשני:בבלי:תמורה יז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה יז א

חברותא[edit]

רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: אמרה התורה "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", ודרשינן "יהיה": עשה (עשתה התורה, כלומר, ריבתה התורה) שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין, ויבואר בגמרא.
עד כאן שנינו  142  את ההבדלים שבין תמורה לתחילת הקדש, ועתה מבארת המשנה במה קדשים ותמורה שוים:

 142.  על פי הגר"א.
רבי אלעזר אומר: הכלאים, בהמה שנולדה מהכלאת עז ורחל, והטרפה, בהמה שנטרפה, ויוצא דופן, שנתקשתה אמה בלידתה, וחתך בטן האם והוציא הולד דרך הדופן, וטמטום, שאינו ניכר אם הוא זכר או נקבה,  143  ואדרוגינוס, שיש לו זכרות ונקבות -

 143.  הגמרא במסכת בכורות (מב א) מקשה לדעת רב חסדא הסובר שטומטום הינו ספק זכר וספק נקבה (ואינו בריה בפני עצמו), למה אינו קדוש לשלמים ממה נפשך, בין אם הוא זכר בין אם הוא נקבה? ומתרצת: אכן, צריך להוציא טומטום, ולשנות "יתום" במקומו. והיכי דמי? שמתה אמו בשעת לידה, זו פירשה למיתה וזה פירש לחיים, כמבואר במסכת חולין (לח א).
לא קדושין בתמורה, שאם המירו אותם בהיותן חולין בבהמת קדשים, לא נתפסת עליהן קדושת תמורה, אף על פי שתמורה חלה על בעלת מום.
ולא מקדישין, אם הן קדושין, אין מתפיסין בהן בהמת חולין אחרת בקדושת תמורה.
(ובגמרא יבואר איך יתכן שיהיו קדושין, הלא אינן נתפסות בקדושה, כמו שיבואר).
וכל שכן שאינן נתפסות בתחילת קדושה. אף על פי ששאר פסולי הקרבה, כגון רובע ונרבע, מוקצה ונעבד, אתנן ומחיר חלה עליהן קדושת הגוף וצריכין מום כדי לפדותן ולאחר פדיונן אסורין בגיזה ועבודה, על חמש אלו לא חלה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים בעלמא ונפדין בלא מום ומותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן  144 .

 144.  על פי רש"י יבמות (פד א).
ובהלכה זו שווה תמורה להקדש.
גמרא:
שנינו במשנתנו: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: עשה שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין.
ודנה הגמרא: מאי טעמא דרבי יוסי בר רבי יהודה?
אמר קרא (שם) "והיה הוא ותמורתו יהיה קדוש", ודרשינן: "יהיה", לרבות שוגג כמזיד.
ודנה הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן התרבה שוגג כמזיד?
כלומר, איזה מעשה עשה בשוגג שעליו אמר רבי יוסי שלגבי תמורה היא נתפסת. במה טעה, ומה עשה?
א. אמר  145  חזקיה: טעותו היתה, כסבור, שהוא מותר להמיר. ולכן, גבי תמורה לקי, הרי הוא לוקה על הלאו של "לא ימיר" אף על פי שהוא שוגג. ואילו גבי קדשים, אם הקדיש בעלת מום ועבר על הלאו המבואר לעיל (ה ב) שאסור להקדיש בעלת מום למזבח, והיה סבור שמותר לעשות כן, לא לקי. משום דלא מצינו מלקות אלא בעובר במזיד ובהתראה. אבל על התמורה לוקה, שהרי נתרבתה שוגג כמזיד מ"יהיה".

 145.  בסוגיא זו ישנן כמה וכמה גירסאות ולשונות ופירושים, הגירסא שנתבארה בפנים היא על פי גירסת הלקוטי הלכות. ועיין בשיטה מקובצת, ובהשמטות. בברכת הזבח צאן קדשים, חק נתן, הגר"א ועוד.
לישנא אחרינא:  146 

 146.  כתב החפץ חיים בספרו לקוטי הלכות (ודבריו מיוסדים על דברי הלחם משנה פרק א מהלכות תמורה): ולפי זה חולקים שני הלשונות בשני דינים. א. לענין מלקות. ללישנא קמא לוקה בתמורה אף שהוא שוגג, וללישנא בתרא אין מלקות בשוגג (עיין תוס'). ב. לענין הקדש. ללישנא קמא אינו לוקה כיון שהקדיש בשגגה, אבל מכל מקום חלה הקדושה, ואינו נקרא הקדש בטעות, כיון שהקדיש בדעת שלימה אלא שסבר שמותר להקדיש בעל מום, וללישנא בתרא אינו קדוש כלל.
קיימא לן כבית הלל (נזיר לא א) ש"הקדש בטעות אינו הקדש". ואילו כאן אמר רבי יוסי בר רב יהודה שתמורה בשוגג הוי תמורה.
גבי תמורה, קדיש, נתפסת הקדושה, אף על פי שהיה שוגג, ואילו גבי קדשים, לא קדיש כלל, שהקדשו היה בטעות, ו"הקדש בטעות אינו הקדש".  147 

 147.  זה לשון התוס' (בשיטה מקובצת): כיון שאילו היה יודע שאסור להקדיש בעלי מומין לא היה מקדיש, ואין לך חרטה גדולה מזו ונדר ופתח עמו הוא! וראוי לצרף כאן דברי הרמ"ע מפאנו (שו"ת סימן פ"ב): ודע! שאין שאלה לתמורה, לפי שהיא גזרת הכתוב "יהיה קודש", מכל מקום. וטעמא מאי נשאלים על ההקדשות אפילו להפקיע מידי מזבח, משום דחכם עקורי עקר והוי כאילו לא חלה עלייהו קדושה מעולם. (מה שאין כן תמורה) דהויא הקדש הבא מכח הקדש, והיא חמורה מהקדש דאתי מכח חולין!
ב. ריש לקיש ורבי יוחנן אמרי: כסבור לומר "תמורת עולה", וטעה, ואמר "תמורת שלמים". לישנא אחרינא: סבור לומר "שור שחור שיצא מביתי תחילה יהא תמורה תחת בהמת הקדש זו", וטעה, ואמר "שור לבן" -
גבי תמורה, נתפסת התמורה, ולקי, ואילו גבי קדשים, אם היתה, בהמה זו שהקדישה בטעות, בעלת מום - לא לקי, ואף אינה קדושה כלל  148 , הואיל ואין פיו ולבו שוים, הוי הקדש בטעות ואינו הקדש.

 148.  וכתב הלקוטי הלכות: מה שאמרו "לא לקי", אינו מדוייק ואף אינו קדוש, אלא כיון שלגבי תמורה אמרו "לקי", אמרו בקדשים "לא לקי". ולכאורה משמע מסידור הגירסא לדעת הלקוטי הלכות, שבקדשים לא קדיש גם בעולה ושלמים, והיינו, כסבור לומר עולה ואמר שלמים. (וכן משמע בהגהות הגר"א אות ג). אבל בשיטה מקובצת (אות ה ובהשמטות אות ב) משמע שהגמרא אינה מדברת כלל לגבי קדשים באופן של כסבור לומר עולה ואמר שלמים. ומבאר הגרי"ז: הגמרא דנה בהבדל בין קדשים לתמורה באופן של טעות, כגון, אם רצה להקדיש אלא שטעה וסבור שהוא שחור והיה לבן, ואז נאמר הדין שהקדש בטעות אינו הקדש, ואילו בתמורה נתרבה שחלה התמורה. או כשרצה להמיר אלא שטעה וחשב שבהמה זו היא עולה והאמת שהיא שלמים - אבל בהיה לפניו בהמה אחת ורצה לומר "הרי זו עולה" ולהקדישה לעולה, ואמר "שלמים", אין זה טעות, ופשיטא שאינה קדושה כלל שהרי לא הקדישה כלל, שאין פיו ולבו שווין. ועיין שם.
ג. רבי יוחנן אומר: באומר תצא בהמת הקדש זו לחולין, ותכנס בהמת חולין זו תחתיה לקדושה.  149  ואותה בהמת הקדש תמימה היא, והאמת היא שאינה יוצאת לחולין ושתיהן קדושות כמו שאמרה התורה. אלא, שהוא טעה וסבור שהיא יוצאת לחולין כבעלת מום (כלומר,  150  ידע שאסור להמיר, אלא שחשב שאפשר לפדות בהמה תמימה, ואין כאן מעשה תמורה, ולא ידע שאינה יוצאת לחולין, ואם היה יודע ששתיהן קדושות, לא היה ממיר).

 149.  הקשה הרש"ש: הרי אמרה המשנה לקמן (כו ב) שאם אמר "זו מחוללת על זו" - אין זו תמורה! ומה שונה אם אומר "תצא זו ותכנס זו"? ומתרץ העולת שלמה: כשאומר "תצא זו", הרי אין בדבריו כלום, שאין בהמת הקדש יוצאת לחולין בלא מום ועל ידי פדיון דוקא. ובאומרו "ותכנס זו" הריהו ממיר ככל תמורה. מה שאין כן כשאומר "זו מחוללת על זו" שאין זו לשון תמורה כלל.   150.  על פי השיטה מקובצת.
ובדומה לכך, גבי קדשים, טעה טעות דומה. ידע שקדשים אסורים לזרים, אלא, באומר, כלומר, סבור הוא שקדשים שנולד בהם מום נאכלין בלא פדיון, ואכלה. (ההשוואה היא, שבשתיהן ידע את עיקרי ההלכה, אלא שטעה בפרטיה) -
גבי תמורה, לקי, ואילו גבי קדשים, לא לקי, על איסור מעילה,  151  שהרי שוגג הוא.  152 

 151.  על פי השיטה מקובצת 152.  באוקימתא זו לא תיתכן לישנא אחרינא: גבי קדשים לא קדיש. שהרי קדיש ועומד הוא! תוס'.
ד. רב ששת אמר: באומר, אכנס לבית זה, ואקדיש, ושם אקדיש בהמה. ובדומה לכך, באומר אכנס לבית זה ואמיר. וכל זה היה מדעתיה, בדעת צלולה,  153  ונכנס לבית, והמיר והקדיש שלא מדעתו, שבעל מחשבות הוא ולא היה יודע מה היא אומר!

 153.  על פי עולת שלמה.
גבי תמורה, נתפסת התמורה, ולקי, אף על פי שהמיר בלי ישוב הדעת. ואילו גבי קדשים, לא חלה הקדושה, והקדש בטעות הוא, ואם הקדיש בעלי מום, לא לקי, הואיל ולא חלה הקדושה כלל.
ובאלו האופנים  154  אמר רבי יוסי בר רבי יהודה שנתרבה שוגג כמזיד לגבי תמורה.

 154.  כתבו התוס'שיטה מקובצת): אלו האמוראים אינם חולקים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא. ועיין בלחם משנה (שם) הסובר בדעת הרמב"ם שהאמוראים חולקים.
שנינו במשנתנו: רבי אלעזר אומר: הכלאים והטרפה והיוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס, לא קדושין, ולא מקדישין.
הגמרא מבארת מה פירוש "לא קדושין", ומה פירוש "לא מקדישין".
אמר שמואל:  155  "לא קדושין", היינו בתמורה, הממיר אחת מחמש בהמות אלו בבהמת הקדש, לא נתפסת בהן התמורה. ואף על פי שהתמורה נתפסת על בעלי מומין, היא אינה נתפסת על אלו, והטעם יבואר לקמן.

 155.  ברור שדברי שמואל הם אליבא דרבי אלעזר, אבל שמואל עצמו סובר כדעת חכמים בתוספתא שהמתפיס את הטריפה חלה עליה תמורה (ולדעת שמואל סוברים כן חכמים גם בתחילת הקדושה. עיין בחידושי הגרי"ז). ולדעתו אין ללמוד טריפה מבהמה טמאה (כמו שאמר רבא לקמן, שהטעם שרבי אלעזר סובר שאינם בני תמורה משום דילפינן מבהמה טמאה), כי על בהמה טמאה לא חלה קדושת הגוף כלל, ואילו על טריפה, לדעת שמואל, חלה קדושת הגוף.
וכל שכן שלא חלה עליהן בתחילת הקדושה, כשמקדישן קדושת הגוף למזבח, אלא קדושת דמים בעלמא כעצים ואבנים, ונפדים בלא מום.
"ולא מקדישין", את אחרים, לעשות תמורה. אם הם קדושים (ולקמן יבואר איך נתקדשו), והמיר בהן בהמת חולין, לא נתפסה התמורה.
תניא, שנינו בברייתא: אמר רבי מאיר,  156  ומאחר שאין הם קדושין, מהיכן מקדישין? ולמה צריך לומר שאינן מקדישין?

 156.  גירסת השיטה מקובצת: אמר רבי. ועיין לעיל (יא א) ובהערה שם.
אלא, אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה, במקדיש ולד, במעי אמו (ועיין לעיל יא א), ויצא דרך דופן  157 . ואף על פי שהן קדושין, אינן עושין תמורה.

 157.  כתבו התוס'שיטה מקובצת): כשם שטומטום ואנדרוגינוס מוקי רבי מאיר בולדות קדשים, כן גם טריפה ויוצא דופן אפשר להעמיד בולדות. אלא, שאין צורך לדחוק ולהעמיד בולדות, ואפשר להעמיד במקדיש ואחר כך נטרפה. והגרי"ז כתב, שאז אין צורך להעמיד דוקא כרבי יהודה הסובר ולד עושה תמורה.
אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס, אי אתה מוצא שהן קדושין בקדושת פה, שהרי מקולקלין הן מתחילת ברייתן, אלא בולדי קדשים, בהמת הקדש שנתעברה וילדה כלאים או טומטום ואנדרוגינוס, וולדות אלו קדושין מאיליהן בקדושת האם, ד"עובר ירך אמו הוא". ועליהן הוצרך רבי אליעזר לומר שאין תמורה נתפסת עליהן. ודברים אלו אמורים אליבא דרבי יהודה, דאמר, הולד, של קדשים (כשאינו מחמש מקולקלים אלו) עושה תמורה, לכן הוצרך להשמיענו שאלו אינן עושין תמורה. דאילו לחכמים הסוברים שולד אינו עושה תמורה כלל, פשיטא שאלו המקולקלין אינן עושין תמורה!  158 

 158.  הקשה רש"י: למה צריך לומר שאינן מתפיסין אחרים בתמורה, הלא שנינו (ט א) ש"רע מעיקרו" כלומר, קדם מומן להקדשן אינו עושה תמורה (וחמשה אלו ודאי מקולקלין יותר מבעלי מום, שהרי התמורה נתפסת על בעלי מום ולא נתפסת על אלו) ? ומתרץ: מכל מקום - אינם "רע מעיקרו" (כלומר, אף על פי שהם רעים יותר מבעלי מום, מכל מקום - אין פסלותם בשעת ההקדשה). שהרי טריפה ויוצא דופן הוקדשו בהיותם ראויים להקרבה. וכלאים טומטום ואנדרוגינוס קדושתן באה מאיליהן קודם יצירתן, אגב קדושת האם.
ועתה הגמרא מבארת טעמו של רבי אלעזר.
אמר רבא,  159  מאי טעמא דרבי אלעזר?

 159.  גירסת השיטה מקובצת.
משום שסובר שדינם כבהמה טמאה, גמל וחמור. מה בהמה טמאה לא קרבה, ולא נחתא (ירדה) לה קדושת הגוף, אלא קדושת דמים בעלמא כעצים ואבנים.  160  אף הנך, אלו חמש המקולקלין, דלא  161  קרבי, ולכן, לא נחתא להו קדושת הגוף.

 160.  מקור הדברים שעל בהמה טמאה לא חלה קדושת הגוף ולא קדושת תמורה, כתב הגרי"ז: דוחק לומר שהוא מצד הסברא, אלא משום שנאמר (ויקרא כז כז) "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך", ומפרש רש"י, במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית. ולכאורה, הרי גם במקדיש טהורה (בעלת מום) לבדק הבית הדין כן שצריכה פדיון, ומה החידוש בבהמה טמאה. ובהכרח, שהתורה מחדשת שאי אפשר שתחול על בהמה טמאה קדושת הגוף כלל. כלומר, בהמה טמאה, אינה בגדר "קרבן פסול", אלא שאינה בגדר "קרבן" כלל.   161.  גירסת השיטה מקובצת.
אמר ליה רב פפא  162  לרבא: איך תאמר שכל מי שאינו ראוי להקרבה לא חלה עליו קדושת הגוף? והרי בעל מום דלא קריב, ובכל זאת נחתא ליה קדושת הגוף, אם המיר בעל מום נתפסת עליו תמורה, כמו ששנינו במשנתנו, ולמה לא תתפס קדושת תמורה על חמש אלו?

 162.  גירסת השיטה מקובצת: רב אדא בר אהבה.
וכן אם קדם הקדישו את מומו, עושה תמורה, כמבואר לעיל (ט א), ואז חלה על התמורה קדושה חמורה, ואילו זו שקדם הקדישה את טריפתה (כדברי רבי מאיר), למה אינה עושה תמורה?
אמר ליה רבא: בעל מום אינו דומה לאלו, כי בעל מום, על כל פנים, קרב במינו, שאר בהמות תמימות בנות מינה קרבות, מה שאין כן אלו: כלאים וטומטום ואנדרוגינוס, שבריות משונות הן, וכן יוצא דופן שהוא דבר ה"תמוה" לאדם,  163  ובכך שהן בריות משונות נחשבים כמין בפני עצמן, הלכך, נקראים אינן קרבין במינן (והגמרא תקשה על טריפה), מה שאין כן בעל מום אינו משונה, ואינו מין בפני עצמו, אלא הבהמה עצמה אינה ראויה להקרבה.

 163.  כן כתבו רש"י ותוס'. והגרי"ז תמה, וכי משום דהוי מילתא דתמיהי - הוי מין אחר? ומבאר: בעל מום קרב במינו, היינו, שהוא בגדר "קרבן פסול" וכן רובע ונרבע, ונתמעטו מקרבן כשר והם מאיסורי מזבח - מה שאין כן אלו (חוץ מטרפה) נתמעטו ממה שנאמר "שור או כשב או עז כי יולד", וכן טומטום ונדרוגינוס נתמעטו מזכר ונקבה, ומיעוטם הוא שאינם בכלל שור או כשב, כלומר שאינם ממין קרבן כלל, כבהמה טמאה וכעצים ואבנים. ועיין שם ביאורו לגבי רובע ונרבע ונדמה.
כלומר, למקולקלין אלו יש יותר דמיון לבהמה טמאה בכך שכל מין בהמה טמאה אינו קרב, מאשר לדמותם לבעלי מום שהחסרון הוא בבהמה יחידה זו בלבד ולא בכל מין הבהמה.
ומקשינן: אי הכי, טריפה נמי קרבה במינה, הרי כל המין קרבה חוץ מבהמה יחידה זו שנטרפה, ולמה לא נדמה אותה לבעל מום, ולמה איננה נתפסת בתמורה ואינה עושה תמורה, כשם שבעל מום עושה תמורה ונתפס בתמורה?
אלא, אמר רבא, אין דמיונן לבהמה טמאה בכך שאין במינן קרבה. ובהגדרה אחרת הם כבהמה טמאה, והיא: מה בהמה טמאה, הוי פסולם פסול הגוף, אף כל אלו הוי פסולן פסול הגוף, וכשם שבהמה טמאה לא חסר לה דבר, אלא שכל אותה הגוף אינה ראויה להקרבה, כך כל אלו כלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס אין פסולם מחמת חסרון (וגם טריפות יש מהן שאין בהן חסרון, כגון ניקב קרום על מוח ולא נחסר ממנו כלום, או שאר טריפות של נקב), אלא שכל אותו הגוף אינו ראוי להקרבה. לאפוקי, ואין בעל מום דומה להם, שאין בו חסרון בכל הגוף, אלא דפסול חסרון נינהו, רק חסר לו אחד מאיבריו  164 .

 164.  ועיין רש"ש.
ומקשינן: אמר ליה רב אדא לרבא: וכי כל בעלי מומין חסרון אבר בעלמא הם?! והלא "שרוע וקלוט" כתיב בפרשה של מומין (ויקרא כב), והא הני, הרי השרוע וקלוט, שאבר אחד, כגון רגל, גדול מחברו, או שפרסותיה קלוטות (סגורות), ואין במומין אלו שום "חסרון", ופסולו פסול הגוף הוא והם פסולים להקרבה, ובכל זאת, נכללים הם ב"טוב ברע" ועושים תמורה -
ובמה שונה אלו חמש המקולקלין מ"שרוע וקלוט"?
ומסקינן: אלא, אמר רבא, האמת היא כמו שאמרתי בתחילה: כבהמה טמאה, מה בהמה טמאה דליכא במינה, אף כל דליכא במינה, לאפוקי בעל מום דהא איכא במינה -
מאי אמרת, ומה שהקשית על כך: טריפה נמי איכא במינה?
נתרץ: אף על גב שטריפה דומה לבעל מום בענין "יש במינו" ובכך אינה דומה לבהמה טמאה, מכל מקם, בדבר אחר לא דמיא, אין טריפה דומה לבעל מום, אלא לבהמה טמאה! ובמה? בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה, לאפוקי, ובכך היא שונה מבעל מום, דמותר באכילה, ופסולו הוא להקרבה בלבד, ואילו טריפה אסורה אפילו באכילה.
למדנו, שרבי מאיר מבאר דברי רבי אליעזר במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה, וכיון שחלה עליה קדושת הגוף, היה עולה על הדעת לומר שמתפיסין עליה בהמת חולין בקדושת תמורה. על כן אמר רבי אלעזר שאינו כן, ואין מתפיסין תמורה עליה.
ואילו המקדיש את הטריפה, לא חלה קדושת הגוף כלל אלא קדושת דמים כמקדיש עצים ואבנים.
הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדין זה, במקדיש את הטריפה.
אמר שמואל: המקדיש את הטריפה, הרי היא קדושה, וצריכה מום קבוע לפדות עליו, כשאר בהמת קדשים שנפל בה מום  165 .

 165.  השיטה מקובצת מביא גירסא: מיגו דנחתא עליה קדושת דמים נחתא עליה קדושת הגוף (מבואר לעיל יא ב), והשיטה עצמו שלל גירסא זו. ובהערות על השיטה מביא שכגירסא זו משמע בתוס' זבחים (קיד א ד"ה וקסבר).
לשון זו "לפדות עליו" משמע שצריכה פדייה, ושמועילה לה הפדייה להתירה. והנה, אף לאחר היתרה בפדייה לא תותר אלא לאכילת כלבים  166  ולא לאכילת אדם, שהרי טריפה היא. ולכן תמהינן:

 166.  על שם הקרא (שמות כב) "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו".
האם שמע מינה, שסובר שמואל פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים?! והלא נחלקו בכך תנאים,  167  ואנו פוסקים כסתם משנה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אלא ימותו ויקברו בקדושתן?

 167.  עיין לקמן (ל ב, לא א).
ומתרצינן: אלא אימא, המקדיש את הטריפה עושה קדושה למיתה, ותקבר ולא תיפדה.
ורבי אושעיא אומר: המקדיש את הטריפה אינו אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, ולא חלה עליה קדושת דמים ולא קדושת הגוף, ונפדית אפילו לאכילת כלבים.
תא שמע  168 , הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על שמואל:

 168.  גירסת רש"י, עיין בשיטה מקובצת ובהגהות הגר"א.
שנינו במשנתנו: רבי אלעזר אומר: הכלאים ויוצא דופן וטריפה וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין -
ואמר שמואל: לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה -
ותניא, אמר רבי מאיר: וכי מאחר שאין קדושין - מהיכן מקדישין? אלא, אי אתה מוצאאלא במקדשבהמה ואחרכך נטרפה -
ומדייקינן: טעמא,  169  כל הטעם שהיא קדושה, משום דהקדיש אותה שלא היתה טריפה, ואחר כך נטרפה -

 169.  גירסת השיטה מקובצת.
הא, אבל אם היתה טריפה מעיקרא - לא נחתא לה קדושת הגוף, אלא קדושת דמים בלבד, כדברי רבי אושעיא - וקשה על שמואל הסובר שחלה עליה קדושת דמים?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תמורה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |