פרשני:בבלי:תמורה ב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה ב א

חברותא[edit]

מתניתין:
א. הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים. ובגמרא יבואר מהו החידוש שנשים ממירות, וכן יתבאר מה בא לרבות המילה "הכל".
ומבארת המשנה, שלשון "הכל ממירין", לא אומר שאדם רשאי להמיר, שהרי אסרה התורה להמיר, כמו שנאמר (ויקרא כז) "לא ימיר". אלא, שבדיעבד, אם המיר, מומר. נתפסת הקדושה על בהמת החולין, והיא נקראת "קרבן תמורה", ושתי הבהמות קדושות.
ב. וסופג האדם הממיר את הארבעים מלקות, על עבירת הלאו של "לא ימיר".
גמרא:
דנה הגמרא בלשון המשנה, שלכאורה יש בה סתירה.
הא גופא קשיא: אמרת תחילה "הכל ממירין", שיש במשמעות לשון זו שמותר להמיר בהמת קדשים בבהמת חולין לכתחילה. והדר תני, ושוב שנה התנא במשנה, "לא שאדם רשאי להמיר",  1  שמשמעותו היא כי התמורה חלה רק בדיעבד, ואולם לכתחילה אסור להמיר?

 1.  גירסת השיטה מקובצת והגר"א.
ודוחה הגמרא את דברי המקשן: ותיסברא, וכי סבור אתה לפרש את תחילת דברי המשנה "הכל ממירין", שהוא לשון לכתחילה?!
והרי אם תפרש כן, אדקשיא לך ממתניתין, עד שאתה מקשה מהסיפא של המשנה, תיקשי לך מקרא,  2  ממה שאסרה התורה במפורש, דכתיב (שם) "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ואיך אפשר להעלות על הדעת לפרש את לשון המשנה "הכל ממירין" שהוא היתר להמיר אפילו לכתחילה?

 2.  גירסת השיטה מקובצת.
אלא, אמר רב יהודה: אין המשנה אומרת שמותר להמיר לכתחילה, אלא הכי קתני, כך שנה התנא במשנה: א. הכל  3  מתפיסין את הבהמה בקדושת תמורה. שכולם, אם המירו - תמורתם תמורה, אחד אנשים ואחד נשים.  4 

 3.  לפי רבינו תם בתוס' ד"ה הא, גרסינן: הכל ממירין בין שוגג ובין מזיד. ראה בביאור התוס'. וכתב החק נתן שגירסא זו היא שורש מחלוקת רש"י ורבינו תם. אבל מדברי המהר"ם (חולין ב א) משמע, שאינה גירסא אחרת, אלא שרבינו תם מבאר כך דברי רב יהודה בגמרא. ועיין מהרש"א שם.   4.  ולקמן עמוד ב בגמרא יבואר מה החידוש בנשים.
ב. ולא  5  שאדם רשאי להמיר. אלא שאם המיר, מומר. וסופג את הארבעים.

 5.  גירסת השיטה מקובצת.
סוגית יורש ממיר ויורש סומך
שנינו במשנתנו: הכל ממירין.
ודנה הגמרא: "הכל" - לאתויי מאי?  6  מה בא לרבות "הכל"?

 6.  אף על פי שרבינו תם ור"י (תוס' ד"ה הא גופא) מאריכים לבאר שהתנא נקט "לישנא אלימא", לרבות "מזיד" או "נשים", מכל מקום, כדי לרבות מזיד או נשים היה מספיק בלשון "ממירין", שמשמעותו "לכתחלה", ועדיין יש צורך לבאר לשון "הכל", שמשמעותו "לרבות". על פי שיטה מקובצת (אות כ).
לאתויי, הוא בא לרבות יורש, שירש קרבן שהפריש אביו, ולא הספיק אביו להקריבו בחייו. ומשמיעה המשנה, שאפילו יורש שהמיר את קרבן אביו בבהמת חולין, תמורתו תמורה.  7  והיינו, אף על פי שאין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו, מכל מקום, יורש כן ממיר. כי קרבן שיורש אדם מאביו אין דינו כ"קרבן שאינו שלו" לגבי דין המרה, וכפי שיתבאר להלן, ודלא כרבי יהודה, החולק ואינו סובר כן.

 7.  ראשי פרקים בדין יורש א. לפי כל התנאים, בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה, מי שיורש קרבן אביו זוכה בו לכל דיני הבעלות, כגון, בקדשים קלים, הוא זוכה בו לענין אכילת בשרו. וכן לענין טובת הנאה שיש בו. ב. למאן דאמר "שיעבודא דאורייתא", חייבים היורשים להביא קרבן שנתחייב אביהם, מנכסי אביהם. ג. במסכת ראש השנה (ו ב) דנה הגמרא אם יורש עובר ב"בל תאחר", ומסקנת הגמרא היא, שיורש אינו ב"בל תאחר", מגזירת הכתוב. ד. הגמרא במסכת זבחים (ה ב ו א) דנה אם בעלות היורש היא מוחלטת עד כדי כך שהקרבן מכפר על היורש (על המוריש הוא בודאי אינו מכפר, כי "אין כפרה למתים"), כדין כל קרבן המכפר על בעליו המביאו. או שמא אין זו בעלות מוחלטת, ואין היורש יכול להתכפר בקרבן שירש מאביו.
דתניא,  8  כמו ששנינו בברייתא הדנה בדיני "סמיכה" ו"תמורה": יורש סומך על קרבן שהקדיש אביו (ולא הספיק להקריבו עד שמת).  9  וכמו כן, יורש ממיר, דברי רבי מאיר.

 8.  גירסת השיטה מקובצת 9.  דנו רבותינו האחרונים בדין "יורש סומך", האם בירושת הקרבן נהיה הקרבן שלו, לפיכך הוא סומך, או שלא נהיה הקרבן שלו, אלא כיון שירש קרבן הטעון סמיכה לכן הוא סומך. אך בלי דין "יורש סומך", הוא לא היה יכול לסמוך כיון שאין סמיכה על קרבן של אחרים. ולמד רבי מאיר מגזירת הכתוב (בהמשך הסוגיא) שאינו נקרא קרבן של אחרים, ולכן הוא סומך. אבל, מכל מקום, אינו קרבן שלו. ונפקא מינה בחקירה זו כתב הרי"ט אלגאזי בספרו קדושת יום טוב (סימן כה) בבן שירש קרבן מאמו (ונשים אינן סומכות). לפי הצד הראשון, הוא סומך, כיון שעתה הקרבן הוא שלו. ואילו לפי הצד השני הוא אינו סומך, כיון שירש קרבן שאינו בדין סמיכה. וכן להיפך באשה שירשה מאביה. והמנחת חינוך (מצוה קטו) חולק עליו, וסובר שאשה היורשת קרבן מאביה ודאי אינה סומכת, כי אף על גב שעל הקרבן הזה היתה מוטלת מצות סמיכה, מכל מקום, כיון שאשה אינה בת סמיכה, היא אינה סומכת. עוד יש לדון, האם דין סמיכה הוא דין בבעלים, או דין בקרבן. ועיין בהערות על הכנסת ראשונים ושיטה מקובצת.
רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, ויורש אינו ממיר, שאין תמורתו נעשית תמורה.
ומבארת הגמרא טעם מחלוקתם: מאי טעמא דרבי יהודה, הסובר שיורש אינו ממיר? יליף, הוא לומד "תחילת הקדש", את דין התמורה, שבו מתחילה קדושת הבהמה, כאשר היא צריכה להתפס בקדושה, מ"סוף הקדש", מדין הסמיכה, הנעשית לאחר שהתקדשה הבהמה, סמוך לשחיטה.
מה סוף הקדש (סמיכה), יורש אינו סומך,  10  וכמו שיבואר, אף תחילת הקדש (תמורה), יורש אינו ממיר.  11 

 10.  כל מקום שפטור מסמיכה אסור לסמוך, היות ובסמיכתו הוא משתמש בקרבן, ועובר על איסור "עבודה" בקדשים.   11.  כתבו התוס' (מנחות צג א ושיטה מקובצת כאן), שלימוד זה של "תחילת הקדש מסוף הקדש" אינו לימוד כללי כעין גזירה שוה, ללמוד כל דיני תמורה מסמיכה וסמיכה מתמורה, אלא רק "גילוי מילתא" בעלמא הוא. לומר, כיון שמצאנו בדין סמיכה שצריכה "בעלים" וכן מצינו בתמורה שצריכה בעלים (עיין לקמן ז ב במשנה ושם יבואר), הרי כיון שהם שוים בדין זה, נלמדת הגדרת ה"בעלות" בתמורה מסמיכה, ומי שאינו מוגדר בכלל בעלים לגבי סמיכה אינו בכלל בעלים לגבי תמורה.
וסמיכה גופה, מנלן? מנין לו לרבי יהודה את ההלכה שיורש אינו סומך, וממנה למד לתמורה, שיורש אינו ממיר?
תלת "קרבנו" כתיבי  12  בפרשת שלמים (ויקרא ג). שלש פעמים נאמר "קרבנו" בענין סמיכה, ולא אמר הכתוב "קרבן". ומשמע מלשון זה, שבא למעט "סמיכה" על קרבן של אחרים:

 12.  בפרשת שלמים (ויקרא ג) נאמר "קרבנו" שש פעמים, עיין יפה עינים, אלא ששלש מהם ניתנו לדרשות של הגמרא כאן, והשאר לדרשות אחרות. ורש"י כתב שכאן דורשים דוקא "קרבנו" הכתוב אצל "סמיכה". ועיין תוס' ערכין (ב א) ומנחות (שם) ושיטה מקובצת כאן.
חד, אחד מהם נדרש, "קרבנו", ולא קרבן עובד כוכבים. שאם גוי הביא קרבן, אף על פי שהוא קדוש ומקריבים אותו (כמבואר בעמוד ב), מכל מקום אין בו דין סמיכה.
וחד נדרש, "קרבנו", ולא קרבן חבירו. שהמביא קרבן של חבירו (בשליחותו), אין בו דין סמיכה.
וחד נדרש, "קרבנו", ולא קרבן אביו, כמבואר.
ומדרשה זו למד רבי יהודה שיורש אינו סומך.
ומקשינן: ולרבי מאיר, דאמר יורש סומך, קשה, והכתיב "קרבנו", ומשמע שרק על קרבן שלו עצמו הוא סומך, ולא על קרבן אביו?
ומתרצינן: רבי מאיר לא דרש "קרבנו" למעט יורש. כי "קרבנו" ההוא, השלישי, מיבעי ליה, הוצרך לדרשו לדרשה אחרת, לרבות  13  כל בעלי חוברין, שותפין שהתחברו להבאת קרבן יחדיו, לסמיכה. שכל אחד מהם סומך על הקרבן, לומר, שהוא "קרבנו" של כל אחד ואחד מהשותפין. ומאחר שאין לו דרשה למעט יורש, סובר רבי מאיר שיורש סומך.

 13.  ראה תוס' ד"ה ורבי מאיר המבארים למה דרשו "לרבות". וראה שפת אמת.
ומקשינן: ורבי יהודה, הרי "קרבנו" בא לרבות "כל בעלי חוברין", ואיך הוא דורש ממנו למעט יורש?
ומתרצינן: רבי יהודה "בעלי חוברין לסמיכה", לית ליה. אין הוא סובר כן. ולדעתו, קרבן השותפין, אינו טעון סמיכה.  14  מאי טעמא? דהא לא מייחד קרבן דידהו. כיון שאינו לגמרי של אחד מהם לחוד, אין הוא נחשב "קרבנו".

 14.  כך פירש רש"י כאן. אבל בערכין (שם) ובמנחות (שם רש"י בכתב יד) פירש, שלדעת רבי יהודה בתירוץ זה, אחד סומך עבור כולם. ולא הוי כסומך על קרבן חבירו, הואיל והוא שייך בו. ובמסכת ערכין ובמנחות נאמר: ורבי יהודה, בעלי חוברין לסמיכה לית ליה. ואין הגמרא מסיימת "מאי טעמא, דהא לא מיחד קרבן דידהו", לפיכך פירש רש"י שאחד סומך עבור כולם. וכאן פירש לפי הנוסח של הגמרא. ומבאר הגרי"ז, שגם לפי גירסת הגמרא כאן, אין הוכחה ברורה כי מה שאמרה הגמרא "דהא לא מיחד קרבן דידהו" בא לומר שאין אחד מהם סומך, אלא אפשר לפרש, כיון שלא מייחד, אין כאן "בעל קרבן" מיוחד שעליו מוטלת הסמיכה. ומכל מקום, כיון שהקרבן מצד עצמו טעון סמיכה, ומאחר שלכל אחד ואחד יש שותפות וחלק בקרבן, יכול אחד מהם לסמוך כדי לקיים מצות סמיכה שיש על הקרבן. וכבר מבוארת לעיל החקירה, אם הסמיכה הוא דין בקרבן או בבעלים. ועיין בדבריו שמוכיח כך מדברי התוס' (מנחות שם), ודברים דומים כתב שם השיטה מקובצת בשם רבינו אלחנן.
ונשאר "קרבנו" למעט שאין יורש סומך על קרבן אביו.
ואיבעית אימא, לעולם אית ליה. רבי יהודה אכן סובר שבעלי חוברין סומכין.
וקרבן עובד כוכבים וקרבן חבירו, מחד קרא נפקא. שניהם התמעטו מסמיכה ממקרא אחד, שמשמע מהמילה "קרבנו" שרק קרבן שלו טעון סמיכה, ולא קרבן שהוא מביא בשליחות אחרים, בין אם הוא של חבירו ישראל, ובין של עובד כוכבים  15 .

 15.  שהרי ודאי אין העובד כוכבים עצמו אינו סומך על קרבנו, ולא צריך מקרא זה למעטו, ונתמעט מדרשא אחרת (בתורת כהנים פרשה ב ובגמרא מנחות שם), שנאמר (ויקרא א) "דבר אל בני ישראל, וסמך ידו", ודרשינן "בני ישראל סומכין ואין עובדי כוכבים סומכין". רש"י ותוס' ד"ה קרבנו.
הלכך, מ"קרבנו" אחד הוא דרש למעט קרבן של חבירו ישראל ושל עובדי כוכבים, ומהשני דרש למעט יורש. ואייתר  16  ליה חד, נשאר לו "קרבנו" השלישי, לרבות בעלי חוברין לסמיכה.  17 

 16.  גירסת השיטה מקובצת, ועוד.   17.  הקשו תוס' (בשיטה מקובצת, ובמסכת ערכין שם): למה צריך דרשה מהכתוב "קרבנו" למעט קרבן חבירו, הרי במסכת מנחות (צג ב) דרשינן ממה שאמרה התורה בפרשת סמיכה "וסמך את ידו", "ידו ולא יד אשתו, ולא יד שלוחו", ואם כן, כבר נתמעטה סמיכה על קרבן חבירו. ומתרצים, שאם היה לנו המיעוט של "ידו" בלבד, היינו מעמידין אותו רק אם סמך על קרבן חבירו שלא בשליחותו, אך אם נתמנה להיות שליחו הרי הוא סומך מטעם "שלוחו של אדם כמותו", ולפיכך צריך לדרוש דרשה נוספת למעט סמיכה על קרבן חבירו גם כאשר הוא שלוחו. וכן אם כתבה התורה רק חד "קרבנו", היינו ממעטים רק עובד כוכבים. אבל על קרבן של חבירו היה סומך. הקשו בספרים רנו ליעקב וחיי אריה, למה לי קרא למעט עובד כוכבים כשהוא שלוחו (עיין היטב ברש"י ד"ה מחד קרא) הלא "אין שליחות לעובדי כוכבים"? החיי אריה מבאר, שלכן נטו התוס' מדברי רש"י ופירשו "קרבנו" ולא קרבן עובדי כוכבים, שאין הכהנים סומכין עבורם. ומבאר, שמסתמא סוברין התוס' שסמיכת כהנים אינה בגדר שליחות, אלא כשאר עבודות השייכות לכהנים.
זו היא דעת רבי יהודה, ומה שהשיב עליו רבי מאיר.
ועתה מבארת הגמרא דעת רבי מאיר: ורבי מאיר, דאמר יורש ממיר, מאי טעמא? אמר לך, אמרה תורה, "ואם המיר ימיר בהמה בבהמה". יכול היה הכתוב לומר "ואם ימיר", וכפל הלשון "ואם המר ימיר" בא לרבות את היורש.  18 

 18.  גירסת השיטה מקובצת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תמורה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |