פרשני:בבלי:תמורה כא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה כא ב

חברותא[edit]

ואחרי שפשוט לו שבכור אינו נאכל, אתי מעשר שני ויליף מבכור, מההיקש.
ומקשינן: ומי ילפינן קדשים  223  מהדדי, וכי אפשר ללמוד מעשר מבכור בשעה שגם אצל בכור עצמו נלמד הבשר מהדם?! והא אמר רבי יוחנן: כל התורה כולה - למדים למד מן הלמד, דבר הנלמד באחת המדות שהתורה נדרשת בהן, הרי הנלמד חוזר ומלמד להלכה אחרת, באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, חוץ מן הקדשים, שאין למדים למד מן הלמד.

 223.  גירסת השיטה מקובצת.
ומתרצינן: מעשר - חולין הוא! ולמדים אותו מן הלמד.
ומקשינן: אמנם מעשר חולין הוא. אבל המלמד (בכור) קדשים הוא, ובו עצמו נלמד דין הבשר מדין הדם?
הניחא, תירוץ שתירצת "מעשר חולין הוא", למאן דאמר "בתר למד אזלינן", שאם הדבר הלמד הוא חולין ניתן ללמוד ממנו לגבי קדשים.
אלא למאן דאמר "בתר מלמד אזלינן", שאם הוא קדשים, כגון הדם המלמד על הבשר, הוא אינו חוזר ומלמד אפילו על חולין, קשה: מאי איכא למימר? איך ילפינן מעשר מבכור?
ומסקינן: בשר ודם - חדא מילתא היא! ואינו בגדר "למד". ושוב אפשר ללמוד מעשר מבכור.
עד כאן דנה הגמרא בדברי רבי ישמעאל. ועתה, חוזרת הגמרא להמשך הברייתא "רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים".
רבי עקיבא אומר: יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים, ויקריבנו?
תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך". מכך שהתורה הקישה בכור למעשר דרשינן, רק ממקום שאתה מעלה מעשר דגן, מארץ ישראל, משם אתה מעלה בכור. וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן, חוץ לארץ, שמעשר דגן אינו נוהג אלא בארץ ישראל, אי אתה מעלה בכור.
ועתה, המשנה האומרת שלא קיבלו בכורות מבן אנטיגנוס, רבי עקיבא היא, הסובר שבכור פטור לגמרי בחוץ לארץ. ומשנתנו האומרת "ואם באים תמימים יקרבו", רבי ישמעאל היא, שאינו דורש ההיקש לפטור בכור בחוץ לארץ, ועל כן, סובר שבדיעבד אם הביאם, יקרבו.  224 

 224.  ובתוס' יבואר מדוע לא יביא לכתחילה לדעת רבי ישמעאל.
למדנו שמעשר שני טעון הבאה אל המקום אשר יבחר בו ה', והיינו ירושלים. בן עזאי דן אם נאכלים לפנים מן חומות ירושלים כמו קדשים קלים, או אפילו "בכל הרואה". והיינו, כל מקום שהעומד בירושלים יוכל לראותו, אפילו מחוץ לחומות ירושלים. והגמרא תבאר בהמשך מדוע עלה על דעת בן עזאי לומר כן.
בן עזאי אומר: יכול הייתי לומר, יעלה אדם  225  מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה?

 225.  גירסת השיטה מקובצת.
ולכאורה לא צריך היקש ללמדנו שאינו נאכל אלא תוך החומות, לפי שדין הוא, אפשר ללמוד מ"בנין אב": בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום - מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, ככל קדשים קלים הנפסלים כשיצאו חוץ לחומה, אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.
בן עזאי עצמו מפריך לימוד זה: מה לבכור, שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, ולכן חמור הוא שאינו נאכל אלא לפנים מן החומה - תאמר במעשר דלא, שאינו טעון מזבח, הילכך יתכן שהוא קל גם לענין שאינו צריך להיאכל דוקא לפנים מן החומה?
גירסת רש"י: מה לבכור שכן חילקת בזמן אכילתו, ואינו נאכל בכל עת אלא לשני ימים ולילה, אחד וגם חילקת באוכלין שאינו נאכל אלא לכהנים ולפיכך אינו נאכל אלא לפנים מן החומה - תאמר במעשר, הקל, שהוא נאכל לעולם ולכל אדם, הילכך יתכן שהוא קל גם לענין שאינו צריך להיאכל דוקא לפנים מן החומה  226 ? ומאחר שאינו נלמד ב"בנין אב" מבכור, נלמד "מהיקש" מבכור (ואין משיבין על ההיקש!).

 226.  ומדייק החק נתן: למה לעיל בדרשת רבי ישמעאל פרכינן: מה לבכור שכן טעון מתן דם ואימורין לגבי המזבח, ואילו כאן פרכינן (לגירסת רש"י): מה לבכור שכן חלקת בו בזמן אכילתו ואוכליו? ומבאר: לעיל שרצה ללמוד מעשר מבכור שאינו נאכל אלא בפני הבית - עדיף להפריך "שכן טעון מתן דם ואימורין", לפי שחומרא זו גורמת שיהא נאכל בירושלים לאפוקי ממעשר שאינו צריך מזבח. ואילו פירכת "שכן חילקת בו בזמן אכילתו ואוכליו" היא פירכא בעלמא (ככל פירכות "קל וחומר" שהחמור מביא חמור והקל מביא קל) - ואילו כאן שרצה ללמוד מבכור שאינו נאכל אלא לפנים מן החומה - עדיף להפריך "שכן חילקת בו בזמן אכילתו ואוכליו", והיינו שהוא נאכל לזמן מסויים ואנשים מסויימים ואז יתכן לומר שהוא נאכל גם במקום מסויים. ואילו פירכת "שכן טעון דם ואימורין" הוא בנוגע להקרבה, ואינה פירכא כל כך. וכדברים אלו כתב הצאן קדשים. ועיין ברכת הזבח.
תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך". מקיש מעשר לבכור - מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.
ומבררת הגמרא: מאי קשיא ליה, לבן עזאי, דקא אמר "יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה"? איזה דין הוא היכן מצאנו "כל הרואה"? ולמה הוצרך קרא כדי ללמדנו שאינו נאכל בכל הרואה?
אמרת! הואיל ותנן, שנינו משנה במסכת מגילה (ט ב): אין בין שילה, בעת שהמשכן עמד שם שס"ט שנה, ולא היה לה חומה,  227  לבין ירושלים, אחרי שבנה שלמה את בית המקדש - אלא, שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, בכל מקום שהעומד בשילה רואהו,  228  ובירושלים, נאכלים רק לפנים מן החומה. וכאן וכאן,  229  בשילה ובירושלים, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קלעי המשכן וחומות העזרה.

 227.  רבינו גרשום 228.  ודרשינן ליה במסכת זבחים (קיח א-ב) מדרשת הקרא.   229.  גירסת המשנה שם.
על כן סבר בן עזאי: מהו דתימא, בירושלים ליתאכול  230  מעשר שני בכל הרואה,  231  וקשיא ליה, לבן עזאי, בשלמא קדשים קלים בעו מתן דם, הלכך נאכלים בירושלים לפנים מן החומה בלבד, אלא מעשר, ליתאכיל בכל הרואה, כשם שבשילה היה נאכל בכל הרואה, קמשמע לן שילפינן מבכור בהיקש שהוא נאכל רק לפנים מן החומה.

 230.  גירסת השיטה מקובצת 231.  הקשו תוס' אחרות בשיטה מקובצת: מכל מקום, הרי גם קדשים קלים נאכלים בשילה בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה, ולמה סבר שמעשר שני שונה מקדשים קלים? ומביאים ספרי ששם מפורש יותר ה"הוה אמינא" של בן עזאי: הואיל ומעשר שני קל מקדשים קלים שהוא נאכל בכל זמן ובכל אדם הילכך יתכן שהוא קל גם לגבי שהוא נאכל בכל הרואה. והיא סברת הברייתא לגירסת רש"י. ועיין בחידושי הגרי"ז.
ובהמשך הברייתא נאמר: אחרים דורשים את ההיקש בכור ממעשר לענין שאינו נפסל בעברה שנה מלידתו.
שנינו במשנה (בכורות כו ב): הבכור נאכל בתוך שנתו, שנאמר (דברים טו) "לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה".
ומה דינו לאחר שעברה שנתו? על כך דנים אחרים.
אחרים אומרים: יכול הייתי לומר: יהא בכור שעברה שנתו כפסולי המוקדשין ויפסל?
תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך", מקיש בכור למעשר דגן - מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה.
ומבררת הגמרא: ולרבנן, רבי ישמעאל ורבי עקיבא ובן עזאי, דמפקי ליה, הדורשים את ההיקש לטעמא אחרינא, כמבואר - הלכה זו "שאינו נפסל משנה לחבירתה" מנא להו  232 ?

 232.  הקשה בגליון בשיטה מקובצת: הרי יתכן שהם לומדים בכור ממעשר גם לגבי שאינו נפסל משנה לחבירתה, מאחר שהם מקישים בכור ומעשר לדינים אחרים, והרי "אין היקש למחצה". ומתרץ: כיון שישנם קרבנות אחרים הנפסלים בעבור שנתם - לכן סלקא דעתך שבכור נלמד מהם. (כלומר: ולא יתכן לומר "אין היקש למחצה" כיון שיש צד חזק לומר שהוא נלמד מהם, שהרי נאמר "שנה בשנה").
ומתרצינן: נפקא להו, הם לומדים שאינו נפסל ממה שנאמר "לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה" והם דורשים "שנה בשנה" במשמעות של "שתי שנים" - לימד על הבכור שאינו נפסל משנה לחבירתה.
ודנה הגמרא: ולאחרים, הדורשים שאינו נפסל משנה לחברתה מההיקש למעשר - מה שנאמר "לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה" מאי דרשי ביה?
ומתרצינן" מיבעי להו  233  לדרשה אחרת. כדתניא: אמרה תורה "שנה בשנה", ללמדנו שהוא נאכל יום אחד משנה זו, ששחטו ביום האחרון של שנתו כמצוותו, ונאכל ביום שחיטתו, ולמחרתו יום אחד משנה אחרת, וגם בו ביום נאכל שהרי כך נאמר "תאכלנו שנה בשנה" - לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד.

 233.  גירסת הגאון יעב"ץ.
פירוש  234 : אף על גב שאמרה התורה לגבי בכור (במדבר יח) "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה", מכל מקום, אין אני יודע אם לקולא כשל שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד, אם לחומרא כתודה הנאכלת ליום ולילה - על כן דרשו אחרים מ"שנה בשנה" שבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד.

 234.  מבואר על פי תוס' אחרות בשיטה מקובצת והצאן קדשים וחק יעקב המתאמים סוגיתנו עם הגמרא בכורות (כז ב) ועיין רש"י על התורה (במדבר יח יח) המביא מספרי דרשת רבי עקיבא.
ודנה הגמרא: ורבנן החולקים עם אחרים ודורשים "שנה בשנה" שאינו נפסל משנה לחברתה - הלכה זו דנאכל לשני ימים ולילה אחד כשלמים, מנא להו? ולמה לא נאמר לחומרא שמה שאמרה התורה "כחזה התנופה" היינו ליום ולילה בלבד כשל תודה?
ומתרצינן: אמר קרא "יהיה לך כחזה התנופה", ודרשינן "יהיה לך" - הוסיף לך הכתוב "הויה" אחרת, והיינו יום נוסף, שלא תאמר כחזה ושוק של תודה.



הדרן עלך פרק אלו קדשים





פרק רביעי - ולד חטאת





בפרק זה דנה המשנה בחמש חטאות המתות, שאינן עושות תמורה לפי שהולכות למיתה, ולכן פרחה מהן קדושתן, וכמו כן, אין מועלים בהן לפי ששוב אינן בכלל "קדשי ה".
חמש חטאות המתות הן: א. ולד חטאת. ב. תמורת חטאת. ג. חטאת אשר מתו בעליה. ד. חטאת אשר אבדה, ונתכפרו בעליה באחרת. ה. חטאת שעברה שנתה. שהרי חטאת אינה כשרה אלא עד מלאת שנה ללידתה. והלכה למשה מסיני שהן מתות  1 . וכונס אותן לכיפה ומונע מהם מים ומזון עד שהן מתות מאליהן.

 1.  וכבר מבואר לעיל (טו ב) באיזו צורה נמסרה ההלכה. ואף שהלכה היא, מכל מקום דרשינן להו מקראי (בכורות טז). ואם לא ההלכה, היינו יודעים שהם פסולים, ובאה ההלכה לומר שדינן למיתה. ואם לא הקרא, לא היינו יודעים שיש איסור לאו באכילתם. בפירוש המיוחס לרש"י כתב (מעילה י ב) שולד חטאת מתה משום שאינה ראויה לכפרה שלא הופרשה מתחלה לכך. ותמורת חטאת מתה, משום שבאה בעבירה, וחטאת שמתו בעליה משום דאין כפרה למתים.
חמש אלו אין דינן שוה. ולד ותמורה ומתו בעליה - מתות בכל אופן. ואילו עברה שנתה ואבדה אינן מתות כי אם אחרי שנתכפרו בעליהן באחרת, וכל שלא כיפרו באחרת הרי הן רועות וימכרו ובדמיהן יקח חטאת. היוצא מהבחנה זו שאחרי שנתכפרו באחרת ונידונות למיתה - אינן עושות תמורה ואין מועלים בהם ולפני שנתכפרו באחרת ונידונות לרעייה - עדיין קדושתן עליהן לענין שהן עושות תמורה ומועלים בהן.
נחלקו רבי וחכמים במשנה הבאה ב"אבודה בשעת הפרשה", והיינו חטאת שאבדה והפרישו בעליה אחרת תחתיה ונמצאה לפני שכיפרו בעליה באחרת ואחר כך כיפרו. חכמים סוברים שאינה אלא רועה, מפני שהם סוברים שאין חטאת שאבדה מתה אלא אם כן נמצאה לאחר שכיפרו בעליה באחרת  2 . ורבי סובר "אבודה בשעת הפרשה - מתה", וכל שכן נמצאה אחר שכיפרו.

 2.  ולא נגמרה הלכה למשה מסיני שהיא הולכת למיתה אלא בנמצאה לאחר שנתכפרו בעליה באחרת, ובכפרה זו דחאה להאבודה בידים. שיטה מקובצת. ובמשנה הבאה וסוגיא שלאחריה מובאים דברי רב הונא ורבי אבא בשם רב לבאר באיזה אופן נחלקו ובמה חולקים, ועיין שם.



 


מתניתין:
ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה - ימותו. ובגמרא יבואר למה לא נשנו חמשתן יחד. ושעברה שנתה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום, קודם שכיפרו באחרת, אם כיפרו  3  הבעלים אחר כך באחרת, תמות.  4 

 3.  גירסת רש"י 4.  ואי אפשר לגרוס: "אם משכיפרו הבעלים", וכן אי אפשר לפרש הגירסה "אם כיפרו הבעלים" שנמצאה לאחר שכיפרו הבעלים, שאם כן, בין לרבי ובין לחכמים (כמבואר בהקדמה למשנתנו) תמות אפילו אם נמצאה תמימה, ולמה מדגישה המשנה "ונמצאת בעלת מום"? ולפרש הגירסא "אם כיפרו הבעלים": כיפרו לאחר שנמצאה ולהעמיד את המשנה כרבי, גם כן אי אפשר, שהרי לרבי מתה אפילו אם נמצאה תמימה.
משנתנו מתפרשת אליבא דחכמים, ומדובר כשנמצאה לפני שכיפרו באחרת, ומחדשת המשנה, שהיא מתה. לפי שעד כאן לא אמרו חכמים "אבודה בשעת הפרשה ואינה אבודה בשעת כפרה - רועה", אלא כשנמצאה תמימה, אבל אם נמצאה בעלת מום, מודים חכמים שהיא מתה, מאחר שיש עליה שתי ריעותות, האחת, שהיתה אבודה, והשניה, שנמצאה בעלת מום. ועתה שהבעלים דחאוה וכיפרו באחרת - תמות.
ואם הבעלים לא דחאוה, ולא כיפרו באחרת, ורוצים למכרה, על כך דנה המשנה בסיפא.  5 

 5.  הגרי"ז מבאר שיטת רש"י, שהאמת שההלכה של אבודה לא נאמרה "אבודה בשעת כפרה", אלא שחכמים סוברים שבאבודה בשעת הפרשה ונמצאת לפני כפרה, כיון שיכול להקריבה, פקע ממנה תורת חטאת המתה מסברא פשוטה שלא יתכן שקרבן הראוי להקרבה, ילך למיתה. על כן, סובר רש"י דאם היתה בעלת מום ושוב אינו יכול להקריבה, לא פקע ממנה דין חטאת המתה. אלא, מקשה הגרי"ז, דמכל מקום, הרי יכול לפדותה ולהביא בדמיה חטאת אחרת, שהרי גם בדמי חטאת נאמר החילוק בין נמצאו קודם כפרה לאחר כפרה, כמבואר במשנה הבאה, ואף בבעלת מום שייך לומר דפקע ממנה תורת חטאת המתה?
חטאת שדינה למיתה פרחה לה קדושתה, ואינה עושה תמורה, ואם המיר עליה בהמת חולין אחרת - לא נתפסה התמורה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תמורה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |