פרשני:בבלי:תמורה יא ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה יא ב

חברותא[edit]

הגמרא מביאה ברייתא, ובה מבוארת מחלוקת תנאים בהאומר "רגלה של זו עולה" - אם מתפשטת הקדושה בכל הבהמה.
תנו רבנן: יכול האומר "רגלה של זו עולה", תהא כולה עולה?  526  תלמוד לומר (ויקרא כז) "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו לה', יהיה קודש". ודרשינן, אם יקדישו אבר מבהמה, יהיה "ממנו לה'", שרק אותו אבר שהוקדש יהיה קדוש לה', ולא יהיה כולו קדוש לה'.

 526.  הגרי"ז מבאר, שאין כאן סברא לומר שהקדושה מתפשטת על כולה, אלא, דברי רבי מאיר ורבי יהודה הם כנגד דברי רבי יוסי ורבי שמעון הלומדים מדרשת המקרא שהקדושה מתפשטת אפילו במקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו, ועל דברים אלו אמרו רבי מאיר ורבי יהודה שהם דורשים הדרשה באופן אחר. ועיין בקהלות יעקב (סימן ה) המבאר על פי דברי המקנה קידושין (ז א).
יכול תיפדה אותה בהמה שהוקדש אבר ממנה על ידי פדיון קדושת האבר  527  ותצא לחולין? תלמוד לומר "יהיה קודש", אותו אבר יהיה קודש, ללא אפשרות פדיון!  528 

 527.  כן מפרש רש"י במסכת חולין (סט ב) ועיין חק נתן. אבל רבינו גרשום (ערכין ה א) מבאר: יכול תצא כל הבהמה לחולין? תלמוד לומר "יהיה", בהויתה תהא בקדושתה תהא. הא כיצד (כלומר, איך תחול הקדושה על כל הבהמה, הרי לא הוקדש ממנה אלא אבר אחד) ? תימכר לצרכי עולה וכולחו (כלומר, התורה מחייבתו למכור). על שיטת רש"י מקשה הגרי"ז: למה עלה על הדעת לומר שאותו אבר קדוש קדושת דמים בלבד, וכי על קדושת דמים צריך דרשת הכתובים שיכול להקדיש אבר אחד?! הלא בפשטות באה הדרשה לומר שהוא קדוש קדושת הגוף ?   528.  עיין בשו"ת אחיעזר (חלק ג סימן נו).
הא כיצד? מה יעשה באותה בהמה, והרי אם ישחטנה בעזרה, יש כאן חולין בעזרה, ואם ישחטנה בחוץ, הרי יש כאן קדשים  529 .

 529.  לשון המאירי קידושין שם.
תמכר כולה לצרכי עולות, כלומר, למי שנדר עולה (ובהמשך יבואר), ודמיה חולין - חוץ מדמי אותו  530  אבר שבה, שלא יקח דמיו, הואיל וכבר הוקדש ואינו שלו ואינו רשאי למוכרו. ושאר גוף הבהמה רשאי למכור, שהרי לא הוקדש  531 .

 530.  הרש"ש 531.  רש"י חולין (שם) וערכין (ה א) ועיין במאירי שם.
אלו הם דברי רבי מאיר ורבי יהודה.
רבי  532  יוסי ורבי שמעון אומרים: מנין אנו למדים, לאומר "רגלה של זו עולה", שכולה עולה? שנאמר "כל אשר יתן ממנו לה'", אפילו אם מקדיש "ממנו", והיינו: חלק ממנו. והיה לה לתורה לכתוב "כל אשר יתן ממנו לה' קדש". וכשהוא אומר, "יהיה" קודש, ללמדנו: לרבות את כולה,  533  שכל הבהמה תהיה קדושה.

 532.  גירסת השיטה מקובצת והגר"א 533.  רש"י חולין שם.
אמר מר, שנינו בברייתא בדברי רבי מאיר ורבי יהודה: תמכר לצרכי עולות.
ומקשינן (לפי לשון ראשון, והיא לשון בבלי): איך יביא אותו הקונה לחובתו, והא קמייתי, הרי מביא, בהמה מחוסרת אבר, שהרי אותו אבר אינו שלו, אלא להתחייבות המוכר הוא קרב, נמצא שלוקח זה לא הקריב עולה שלימה, ואיך יצא ידי חובתו בעולה זו - הרי נדר להקריב בהמה שלימה?
ומתרצינן: אמר רבא: לא ימכרנו למי שנדר בסתם "הרי עלי עולה", שכוונתו לבהמה שלימה, אלא באומר, כלומר, ימכרנו למי שאמר "הרי עלי עולה בחייה", דהיינו: להקריב כל האברין שחיות הבהמה תלויות בהן (אבר שהנשמה תלויה בו  534 ). ואכן, כאשר מקריב בהמה זו, הוא מקריב כל האברין שחיות הבהמה תלויה בהן, שהרי המוכר לא הקדיש אלא הרגל מן הארכובה ולמטה,  535  והוא מקום שאם נחתכת שם הרגל לא נעשית הבהמה טריפה.

 534.  המושג "אבר שהנשמה תלויה בו", שהוא קובע את מהות כל חלקי הגוף - הוא משנה מפורשת במסכת ערכין (כ א). ועיין שם בתוס' (ד"ה לאתויי) למה נקטו כדוגמא את טריפות הרגל מתוך שאר שמונה עשרה טריפות.   535.  עיין משנה וגמרא חולין (עו אב), ויש שם כמה פירושים במקום שאם נחתך שם איננה טריפה.
ובודאי מדובר במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו, שהרי במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו מודה רבי יהודה (ורבי מאיר) שפשטה קדושה בכולה, וכולה קודש ואינו יכול למוכרה. לישנא אחרינא (והיא לשון הירושלמי): והא מייתי, הרי לוקח זה מביא, בהמה דמקדיש גופא כי ליתיה כולה לדידיה, שאין כל הגוף שלו? כמבואר.
ומתרצינן: אמר רבא: מדובר כגון: דאמר המוכר "כזוזא, שוה זוז, מן הדא בהמה, מן בהמה זו  536  - לעולה". ולא נדר יותר מזוז, ולבסוף הרי קנה יותר מזוז  537 . הלכך, יצא ידי חובתו, שהרי לא נדר עולה שלימה.

 536.  הרש"ש מעיר, שאינו מדוייק כל כך, כי איך יכול להקדיש דבר שאינו שלו? ועיין ברמב"ם שכתב: והוא שיהיה זה המחוייב עולה שקנה אותה - נדר עולה בדמים קצובים. משמע שהרמב"ם מפרש: שאמר "הרי עלי עולה בשוה זוז", ולא הקדיש את הבהמה. וכן משמע מדברי הראב"ד בפירושו על התורת כהנים.   537.  על פי הגר"א.
למדנו לעיל שרבי יהודה מודה  538  במקדיש "אבר שהנשמה תלויה בו" שכולה קודש והקדושה מתפשטת על פני כולה. הגמרא דנה בהגדרת "אבר שהנשמה תלויה בו".

 538.  כתב השיטה מקובצת: הטעם שרבי יהודה מודה הוא, או מדרשת המקרא (כנראה הכוונה, שרבי יהודה מודה לדרשת רבי יוסי מ"יהיה", שכל הבהמה קדושה, אלא שסובר שהדברים אמורים רק בהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו ועיין תוס' קידושין (ז א) ובחידושי הגרי"ז). או מסברא, הואיל וכל חיותו של הבהמה תלויה בו - הוי כאילו הקדיש כולה. וכן מבואר בריטב"א (קידושין שם) שהוא סברא בעלמא. ומוסיף השיטה מקובצת: אך על פי שיש לומר שהתורה מחדשת שהאבר עצמו קדוש, ולא שהקדושה תתפשט, מכל מקום, הואיל ו"שקולין הם", כלומר, שתי הדרשות נלמדים היטב - אפשר ללמוד שתיהן. (והוא כלל בדרשות המקרא, כמבואר במקום אחר. ראה בבא קמא ג א, נזיר נח ב, ועוד). ועיין בלחם משנה (הלכות ערכין פרק ה הלכה יד) המבאר שיטת רש"י, ומתוך דבריו משמע שסובר שאבר שהנשמה תלויה בו לא נלמד ממקרא אלא מסברא, לרבי יהודה.
אמר רב חסדא: מודה רבי יהודה  539 .

 539.  ברור שהכוונה לרבי יהודה ובר זוגיה והוא רבי מאיר. וכן הוא פשטות לשון הגמרא בערכין (ה א, ועיין שם ברש"י ד"ה ואפילו) ובקידושין (שם).
במקדיש דבר שעושה אותה טריפה, שאם ינטל אותו אבר - אסורה הבהמה באכילה משום איסור טריפה. ובו מודה רבי יהודה שפשטה הקדושה בכולה.
רבא אמר: בדבר העושה אותה טריפה - לא מודה רבי יהודה, אלא: בדבר שאם ינטל ממנה - עושה אותה נבילה, והבהמה אסורה באכילה משום איסור נבילה, ומטמאה טומאת נבילות. כגון: שניטל הירך וחלל שלה. ובהמשך יבואר טעם מחלקותם.
ורב ששת אמר: מודה רבי יהודה בהקדיש דבר שאם ינטל ממנה - היא מתה מיד, כגון  540 : הלב או הוושט.

 540.  על פי השיטה מקובצת וצאן קדשים.
ודנה הגמרא: מאי איכא בין רב חסדא האומר: דבר שעושה אותו טריפה, לבין רבא האומר: דבר שעושה אותה נבילה. כלומר, במה נחלקו?
איכא בינייהו, נחלקו במחלוקת שנחלקו בה חכמים (חולין מב א) אם "טריפה חיה". כלומר, כל אותן הטריפות שנשנו שם, האם כשלקתה הבהמה באחת מהן - סופה למות מטריפות זו -
רב חסדא סבר לה כמו מאן דאמר "טריפה אינה חיה", הלכך, כאשר הקדיש דבר שעושה אותה טריפה - הקדיש "אבר שהנשמה תלויה בו", ומודה רבי יהודה -
ואילו רבא סבר לה כמאן דאמר "טריפה חיה", ואינו דבר שהנשמה תלויה בו. אלא בהקדיש דבר שעושה אותה נבילה.
ומאי איכא בין רבא לרב ששת, במה נחלקו?
איכא בינייהו, נחלקו בדברי רבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: ניטל הירך  541  וחללה שלה עד שהבהמה תראה חסרה כשתרבץ  542  - נבילה היא, אף על פי שהיא עדיין חיה - כמתה היא, ומטמאה טומאת נבילות -

 541.  גירסת השיטה מקובצת 542.  ומבואר בחולין (כא א).
רבא סבר לה כמו רבי אלעזר  543 , הילכך, אם הקדיש ירך וחלל שלה, הוי דבר שהנשמה תלויה בו, ומודה בו רבי יהודה -

 543.  כתב הרש"ש, שאין צריך לומר שרבא סובר כרבי אלעזר ואילו רב ששת חולק, ואין כאן מחלוקת לדינא. אלא, רבא מבאר את הגדרת אבר שהנשמה תלויה בו אליבא דרבי יהודה באופן זה, ורב ששת מגדירו בהגדרה אחרת. ועיין שם מה שמתרץ על פי ביאור זה. וכדבריו מפורש בספר יראים סימן קמא, והיראים כתב כן לתרץ קושית התוס'.
ורב ששת לא סבר לה כרבי אלעזר, וסובר  544  שאפשר לה לחיות, ואין זה דבר שהנשמה תלויה בו. הילכך, הגדיר ואמר "בדבר שהיא מתה", כגון הלב או הושט.

 544.  לפי הגר"א, ועיין רש"ש בהערה הקודמת.
מיתיבי, הגמרא מביאה ברייתא להוכיח שרבי יהודה לא הודה ב"דבר שהנשמה תלויה בו".
דתניא, אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה, הסובר שהאבר בלבד קדוש, ולא נתפשטה הקדושה, בהקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו. ונראין דברי רבי יוסי האומר שכל הבהמה קדושה, בהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו.
המקשן הבין דברי רבי "נראין דברי רבי יהודה" ו"נראין דברי רבי יוסי" - שרבי נוקט דעה אמצעית, ומכריע מסברתו כרבי יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו, וכרבי יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו. על כן, מדייק מסוף דברי רבי: האם לאו  545  משמעות דבריו: מכלל דברי רבי יוסי פליג עליה דרבי יהודה אפילו בדבר שאין הנשמה תלויה בו ורבי יהודה חולק על רבי יוסי אפילו בדבר שהנשמה תלויה בו?

 545.  לשון הגמרא קשה, וזו הגירסא בשיטה מקובצת בהשמטות: מדקאמר "נראין דברי רבי יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו" - מכלל דפליג רבי יהודה אפילו בדבר שהנשמה תלויה בו. שאם לא כן, ורבי יהודה לא אמר אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו, ולמה צריך להכריע ולומר "נראין דבריו" רק באופן זה, הרי רק באופן זה אמר רבי יהודה דבריו? וכן מדקאמר "נראין דברי רבי יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו" - מכלל דפליג רבי יוסי אפילו בדבר שאין הנשמה תלויה בו, כנ"ל - אלמא בתרווייהו פליגי, דרבי יהודה ורבי יוסי נחלקו בין בדבר שהנשמה תלויה בו ובין בדבר שאין הנשמה תלויה בו. ועתה מכריע רבי, כנ"ל.
ועתה, בשלמא, מובנת הכרעת רבי באמרו "נראין דברי רבי יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו", דהא  546  פליג עליה רבי יוסי, וסובר שכולה קודש, ורבי מכריע כרבי יהודה.

 546.  גירסת השיטה מקובצת.
אלא, קשה הכרעת רבי באמרו "נראין דברי רבי יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו", ומה הכרעה היא זו, הלא (לדברי רב חסדא, רבא ורב ששת) מעולם לא נחלק רבי יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו?
האם לאו, מכלל דברי רבי נשמע, דפליג עליה רבי יהודה, וסובר שאפילו בהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו - אינה כולה קודש?!
ותיובתא דכולהו, וקשה על כל האמוראים: רב חסדא, רבא ורב ששת!
ומתרצינן: לא כן מתפרשים דברי רבי! ואינה הכרעת רבי, אלא, חסורי מיחסרא והכי קתני  547 , וכן הם דברי רבי בסיפא: נראין דברי רבי יוסי לרבי יהודה, רבי יהודה מודה לרבי יוסי - בדבר שהנשמה תלויה בו, שהרי אף רבי יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל בדבר שהנשמה תלויה בו - מודי ליה. כדברי רב חסדא, רבא ורב ששת.

 547.  מלשון הגמרא משמע שהוא תיקון לשון הברייתא. אבל ברש"י משמע שהוא פירוש דברי רבי.
רבא מיבעי ליה אם בעוף גם כן אמר רבי יוסי  548  דין התפשטות הקדושה. כגון: הקדיש רגל של תור או בן יונה - האם מתפשטת הקדושה על כל העוף. ובהמשך יבואר צדדי הספק, והטעם לחלק בין עוף לבהמה.

 548.  כן כתב רש"י. ולכאורה משמע מדבריו שלרבי יהודה לא מיבעיא ליה, אף על פי שיתכן למיבעי בהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו בעוף - מהו. ועיין ברש"ש ובקדשי דוד ובחידושי הגרי"ז המבארים הכרח רש"י לסבור כן. משום שלרבי יהודה דין התפשטות הקדושה באבר שהנשמה תלויה בו הוא סברא בעלמא, וסברא זו שייכת בעוף כמו בבהמה. מה שאין כן לרבי יוסי הלומד כל הלכות התפשטות הקדושה מדרשת המקרא - יתכן למיבעי, היות ובמקרא נאמר "בהמה". ועיין בפני יהושע (קידושין שם) ואבני מילואים (סימן לא ס"ק יח). ועיין בקהלות יעקב (סימן ה). אבל כבר העירו הכסף משנה והברכת הזבח שהרמב"ם חולק, ומפרש בעיית רבא אפילו אליבא דרבי יהודה. וזה לשון הרמב"ם (פרק טו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ב): האומר "ידה של זו עולה" או "רגלה של זו עולה" - תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר:. האומר "לבה או ראשה של זו עולה", הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו הוא - כולה עולה. הקדיש אבר אחד מן העוף - הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש. והיינו, שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה, וכיון שהגמרא לא פשטה בעיית רבא - השאירה בספק. הכסף משנה מבאר דעת הרמב"ם בעוף, שמדובר דוקא בהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו, וכבר העירו הלחם משנה והחק נתן והשפת אמת שלא משמע כן ברמב"ם ומסתימת לשונו משמע אפילו בשאר אברים. ומבארים, שהרמב"ם סובר, שדוקא בבהמה מיעטה התורה "ממנו" ולא כולה, אבל בעוף (להצד של האיבעיא שלאו דוקא בהמה) לא מיעטה התורה, והלכך פשטה הקדושה בכולה, ובעוף אין חילוק בין אבר שהנשמה תלויה בו או שאר אברים, וכל הספק הוא אם נתמעט מבהמה או לא. ועיין שם במפרשי הרמב"ם ובהלכות ערכין (פרק ח הלכה טו), ובחק נתן.
בעי רבא: בעוף מהו?
האם אמרינן "בהמה" אמר רחמנא, באותו מקרא שממנו דרש רבי יוסי שהקדושה מתפשטת על כולה - נאמר "בהמה", והא לאו בהמה היא, ויש לומר שבא למעט עוף.
או דילמא, יתכן לומר, כיון שגם "קרבן"אמר רחמנא, שם נאמר גם "קרבן" ("ואם בהמה אשר יקריבו ממה קרבן לה' - כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש") והא, ועוף זה, נמי קרבן הוא, והתורה לא מיעטתו?
ומסקינן: תיקו!
רבא מיבעיא ליה איבעיא אחרת. וגם איבעיא זו היא אליבא דרבי יוסי  549  הסובר דין התפשטות קדושה.

 549.  הרמב"ם לשיטתו הפוסק כרבי יהודה הביא בעיא זו. וזה לשון הרמב"ם (פרק ה מהלכות ערכין הלכה יד) המקדיש בהמה תמימה לדמיה הרי זו נתקדש גופה. כיצד: האומר "דמי בהמה זו הקדש למזבח" - היא עצמה תקרב. הקדיש אבר מאבריה לדמיו ואמר "דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח" הרי זה ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה. ולפיכך תקרב ולא תפדה. ולכאורה, הלא לרבי יהודה אין ספק, ובודאי לא פשטה הקדושה בכולה? הברכת הזבח טוען, שמדובר באבר שהנשמה תלויה בו, שלדעת רבי יהודה נתפשטה הקדושה. אבל כבר הקשו עליו מפרשי הרמב"ם שזה לא יתכן שהרי הרמב"ם סתם וכתב "רגלה" של פרה זו? הכסף משנה מבאר, שהרמב"ם מחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים: אף על גב דלרבי מאיר ורבי יהודה כי אמר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה, היינו, במקדיש אותו אבר קדושת הגוף, דכיון דאותו אבר אין הנשמה תלויה בו ואינו ראוי ליקרא עולה - לא חלה עליו קדושה ליקרב עולה, והיאך תפשוט הקדושה בכולה? משום הכי מעטיה קרא - אבל כשמקדיש אבר קדושת דמים, אף על פי שאין הנשמה תלויה בו- חלה עליו קדושה לדמיו, כיון שקדושת דמים יכולה לחול על כל דבר - ויתכן למיבעי אי אמרינן מיגו דאקדשיה לחד אבר - אקדשיה לכוליה. ועיין בלחם משנה באריכות.
בעי רבא: הקדיש אבר לדמיו, שימכרנו ויביא בדמיו עולה, מהו, מה הדין, דתיחות (שתרד) ליה קדושת הגוף, לכל הבהמה, ותקרב עולה?
וצדדי האיבעיא הם: מי אמר, האם יש לומר: כיון דנחתא ליה קדושת דמים - נחתא ליה נמי קדושת הגוף. ומדאקדשיה לחד אבר - אקדשיה לכולה. כלומר,  550  האם סובר רבי יוסי דין התפשטות גם בקדושת דמים, והואיל והקדיש אבר אחד נתפשטה קדושת הדמים על כל הבהמה.

 550.  כן מבאר רש"י כאן, וכן במסכת ערכין (ה א ד"ה הא). ועיין רש"ש המעיר שרש"י הפך ה"מיגויים", ומקודם הביא מגו מקדושת האבר על כולה, ואחר כך מדמים לקדושת הגוף. אבל ברש"י שם ד"ה הקדיש כתב כמו גירסת הגמרא כאן. ועיין שיטה מקובצת (אות יד) הגורס בגמרא להיפך, ויתכן שהיה לפני רש"י גירסא זו. ביאור הגרי"ז ומבאר הגרי"ז שבאמת אין נפקא מינה באיזה מיגו להתחיל, כי בכל אופן שני המיגויים תלויים זה בזה. ולא יתכן אחד בלי השני. וכן מבאר החזון איש (הלכות בכורות סימן יח ס"ק יט) והיינו: משום שבהקדיש אבר אחד לקדושת דמים - לא יתכן לומר מיגו אחד בפני עצמו בלי שיצורף אליו מיגו השני. שהרי בקדושת דמים אין שום דרשת המקרא שתתפשט הקדושה. ומפורש בגמרא ערכין (שם) שאין דין התפשטות בקדושת דמים, הלכך צריך להחליט שחלה קדושת הגוף, ואחרי שהוא קדוש בקדושת הגוף יתכן לומר דין התפשטות. ומאידך, לא יתכן לומר על אבר אחד דין "נחתא קדושת הגוף" שהרי אותו אבר אינו ראוי להיקרב, אלא אם יוקדם לו התפשטות הקדושה על כל הבהמה, ואז יתכן לומר שחלה קדושת הגוף - נמצא, שכל מיגו בפני עצמו אינו פועל כלום על שאר הבהמה, ורק בהצטרפות שני המיגויים יתכן לומר שכולה קדושה קדושת הגוף. ולדעת הגרי"ז, זוהי בעית הגמרא, אם אפשר לצרף שני מיגויים בשעה שכל אחד בפני עצמו אינו פועל כלום. ועיין שם בערכין ברש"י ד"ה הא שכתב "דתרי מיגו לא אמרינן יחד" (והשיטה מקובצת מחק שם מלת יחד), ולדברי הגרי"ז מבואר היטב. והנה, דין "פשטה" ודין "נחתא" הם שני ענינים נפרדים. דדין פשטה הוא במעשה ההקדש דהוי כאילו הקדיש המקדיש בקדושת פיו כל הבהמה. ואילו דין נחתא הוא דין חפצא, שחפץ שהוקדש לקדושת דמים חלה עליו קדושת הגוף מאיליו. ולכאורה, איך יתכן להצטרף מעשה הנעשה מאיליו למעשה הנעשה באמרי פיו. וכן להיפך? וצריך לומר שבמגו דנחתא יש שני דינים א. בחפץ ב. גם במעשה.
ומיגו (מתוך) שירדה קדושת דמים על כל הבהמה ירדה לה גם קדושת הגוף. והטעם לומר כן, הוא: הואיל והיא עצמה ראויה להיקרב לעולה - למה לו למוכרה ולהביא בדמיה עולה. הלכך, מאיליו קדושה קדושת הגוף -
או דילמא, או שיתכן לומר: חד מגו אמר רבי יוסי, ואילו תרי מגו, שני "מיגו" - האחד, מיגו דחלה קדושה על האבר חל על כל הגוף, והשני, מיגו דירדה קדושת דמים על כולה ירדה גם קדושת הגוף על כולה, לא אמר רבי יוסי. ומהי ההלכה?
ותמהינן: מה קא מיבעיא ליה - תפשוט ליה מדידיה, הלא יכול לפשוט את האיבעיא מדבריו?!
דהא אמר רבא: הקדיש, איל זכר, הראוי לקרבן עולה, והקדישו לדמיו - קדוש קדושת הגוף, ואינו יכול למכרו. מטעם הנ"ל: הואיל והוא עצמו ראוי לעולה - יקרב הוא עצמו לעולה. ומה קא מיבעיא ליה, הלא ודאי ירדה לה קדושת הגוף  551 ?

 551.  הקשו המפרשים, עיין תוס' בשיטה מקובצת (אות יז) ושיטה מקובצת בהשמטות: מהי קושית המקשן, וכי לא ידע לחלק בין שני מיגו למגו אחד, הלא בבעייתו אמר כן רבא במפורש? א. הגר"א מתרץ, מה שאמרה הגמרא בבעיית רבא "מי אמר, תרי מגו לא אמר", אינם דברי רבא. ורבא לא אמר אלא "הקדיש אבר לדמיו, מהו", והגמרא מפרשת את האיבעיא. והמקשן הבין שרבא מיבעי ליה רק אם אמרינן "מיגו" מקדושת דמים לקדושת מזבח, על כן הקשה "ותפשוט ליה מדידיה". ועיין בשיטה מקובצת (בהשמטות) בשם ספרים ישנים, שלא גרסינן לכל אותה הגירסא "מי אמר, תרי מגו לא אמר". וכן כתב החזון איש (שם).
ומתרצינן: התם דאקדשיה לכוליה, לקדושת דמים, ואין צורך אלא ב"מיגו" אחד, הלכך אמר רבא שקדוש קדושת הגוף, אבל הכא דאקדיש  552  חד אבר, ואנו זקוקים לשני "מיגו" כדי שתחול על כולה קדושת הגוף -

 552.  גירסת השיטה מקובצת.
ועל כך מיבעי ליה לרבא: מאי, מהי ההלכה, האם אפילו בשני "מיגו" אמר רבי יוסי שכולה קודש.
ומסקינן: תיקו!
הגמרא מביאה איבעיא נוספת אליבא דרבי יהודה, הסובר שהאבר בלבד נתקדש.
בעי מיניה אביי  553  מרבה: הקדיש חד אבר בקדושת הגוף למזבח - מהו בגיזה, האם אותו אבר אסור בגיזה כדין קדשים האסורים בגיזה, או שמותר לגזוז אותו?

 553.  גירסת השיטה מקובצת.
והנה, אליבא דרבי יוסי - ודאי לא איבעיא ליה, כיון שלדבריו נתפשטה הקדושה בכל הבהמה, ברור שהיא אסורה בגיזה כקדשים גמורים.
וכן, על איסור עבודה בקדשים לא איבעיא ליה, כיון שאותו אבר קדוש, ואם יעביד את הבהמה - ייכחש אותו אבר. והאיבעיא היא רק לענין גיזה אליבא דרבי יהודה  554 .

 554.  מבואר לשיטת רש"י על פי השיטה מקובצת. והנה לא נתבאר מה הם צדדי האיבעיא, ולמה יש צד לומר שמותר? השפת אמת מבאר: כיון שיש לומר שאפילו אותו אבר אין בו איסור גיזה, רק היכא דכל הבהמה קדושה, שהרי כל הקדשים נלמדים מ"לא תגוז בכור צאנך", ואבר אחד לא נקרא "צאן". ועדיין לא מבואר מאי שנא מעבודה שבו מדגיש רש"י במפורש שכולה אסורה מחמת אותו אבר, מוכח שלבעל האיבעיא היה פשוט שאיסור עבודה יתכן אפילו באבר אחד - ולמה לא יהיה שייך איסור גיזה על אבר אחד? כל זה לשיטת רש"י, שאיבעית הגמרא היא לענין גיזת אותו אבר בלבד. אבל מדברי הרמב"ם (פרק א מהלכות מעילה הלכה יג) משמע שהאיבעיא היא על גיזת שאר הבהמה אם נאסרה מחמת אותו אבר. ולדבריו פשוט לפרש צדדי האיבעיא כיון שסופו להקדיש כולו ובידו להקדישו, כמבואר בהמשך הגמרא. ועיין במפרשי הרמב"ם ובחק נתן באריכות. אבל השפת אמת אינו מבין למה יש סברא לומר שכבר עכשיו תיאסר גיזה בכל הבהמה?
ופשטינן: תפשוט לך מהא, אפשר לפשוט מברייתא זו:
דתניא: אמרה תורה (דברים טו) "לא תגוז בכור צאנך", ודרשינן, "מצאנך", שהוא שלך, אינך גוזז. אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים, בכור שלך ושל עכו"ם. שאם יש לך בכור בשותפות עם העכו"ם - מותר לגוזזו.
ויש ללמוד מכך, שהוא הדין בבהמה זו, שחלקה הוקדש וחלקה נשאר חולין, והקדש וחולין שותפין בה, שהיא מותרת בגיזה.
ודחינן: משם אין לפשוט, כי התם, לא נחתא ליה קדושה כלל, ואינה קדושה בשום קדושה אף לא חלקו של ישראל, כיון ש"שותפות עכו"ם פוטרת מן הבכורה", הלכך מותרת בגיזה. מה שאין כן הכא, נחתא ליה קדושה לאותו אבר, ועליו מיבעי ליה אם אסור בגיזה.
לישנא אחרינא,  555  דחינן, משם אין לפשוט, כי התם, אין בידו להקדישו, את חלקו בשותפות, אפילו אם ירצה, הואיל ויש לעכו"ם שותפות בו. אבל הכא, בידו להקדישו לאותו אבר, והקדישו, ועליו מיבעי ליה אם אסור בגיזה.

 555.  בפשטות אין הבדל בין הלשונות, והיא אותה דחייה בשינוי לשון. וכן כתב הרב מתן בסתר. ועיין בדברי הגר"א בתוס'.
והאיבעיא לא נפשטה! הגמרא מביאה בעיא נוספת.
בעא מיניה אביי מרבה:  556  הקדיש  557  עורה,  558  את העור בלבד, מהו בעבודה? האם מותר לעבוד באותה בהמה?

 556.  גירסת השיטה מקובצת 557.  לכאורה הבעיא היא בין בקדושת מזבח ובין בקדושת דמים, שגם היא אוסרת בעבודה, כמבואר לעיל (י ב).   558.  בשיטה מקובצת גרס בשם ספרים אחרים: הקדיש עובר במעי בהמה - מהו בעבודה. עוד מביא קושיא בשם גליון: למה לא מיבעיא ליה בהקדיש עורה - האם מתפשטת הקדושה על כל הבהמה, לרבי יוסי הסובר דין התפשטות. וצדדי האיבעיא הם: האם דוקא ברגל נאמר דין התפשטות, מפני שהיא ראויה להקרבה, מה שאין כן בעור. לכאורה קשה: הרי העור הוא דבר שאם ינטל ממנה תהיה טריפה, והיא אחת מהטריפות ("גלודה"), ואם כן למה לא תתפשט הקדושה? ומתרץ הגר"ח שהאיבעיא היא למאן דאמר "דבר שעושה אותו נבילה". ועל כן הוא מבאר, שזהו הטעם שהרמב"ם לא הביא איבעיא זו, מפני שהרמב"ם פוסק (הלכות מעשי הקרבנות פרק טו הלכה ב) כמאן דאמר טריפה, ולדידיה אין ספק, והקדושה מתפשטת על כולה.
בגיזה לא תיבעי לך, כי הגיזה לא מכחישה את העור, אבל עבודה מכחישה את העור, הילכך מיבעי ליה. וצדדי הספק יבוארו בגמרא.
ופשיט לו רבה: תא שמע ממה ששנינו בברייתא (והובאה לעיל י ב): האומר "מה שבמעיה של זו עולה", מותרת בגיזה ואסורה בעבודה, מפני כחוש עובר שבה. ויש ללמוד מכך, כשם שהעובר נכחש בעבודה, כן העור.
אמר ליה אביי לרבה: מברייתא ההיא לא תפשוט, כי קתני, במה שנתה הברייתא "אסורה בעבודה", מדרבנן, והאיבעיא שלי היא, האם היא אסורה בעבודה מדאורייתא, ואם יעבוד בה ילקה על הלאו  559  של "לא תעבוד בבכור שורך", הכולל כל הקדשים.

 559.  ואם הוא איסור תורה, אין לחלק בין מכחשא ללא מכחשא. עולת שלמה.
ומקשה לו רבה: אי הכי, אם הברייתא אוסרת בעבודה רק מדרבנן, אפילו בגיזה נמי תיתסר!  560 

 560.  נראה לבאר השקלא וטריא של רבה ואביי כך: רבה סבר, שהטעם שגזרו חכמים (אם אכן גזרו) הוא, שמא יבואו לעבוד גם בקדשים גמורים, ועל כך, מקשה: למה לא גזרו אפילו בגיזה? וענה לו אביי: חכמים לא מצאו לנכון לגזור אלא בדבר הדומה לאיסור דאורייתא, מה שאין כן בגיזה שאינה אפילו דומה לאיסור דאורייתא.
אמר ליה אביי: לעולם אסרה הברייתא מדרבנן, ויש הבדל בין גיזה לעבודה. כי עבודה, דמיכחשא ולד, גזרו בר רבנן. אבל גיזה, דלא מיכחשא ולד,  561  לא גזרי בה רבנן.

 561.  גירסת השיטה מקובצת.
כל זה אמר בהקדיש את העובר, והבהמה אינה קדושה כלל. ובעייתי היא האם יש איסור גיזה דאורייתא בהקדיש את העור.
והאיבעיא לא נפשטה!
הגמרא מביא איבעיא נוספת, לענין "חולין שנשחטו בעזרה  562  ".

 562.  אמרה התורה (דברים יב) "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך, כאשר צויתיך. ואכלת בשעריך בכל אות נפשך". והיינו, התורה התירה לשחוט ולאכול חולין חוץ לעזרה, ואדרבה, דרשינן שאסור להביאן לעזרה, ודרשינן (קידושין נז ב): בריחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח בקירוב מקום, דהיינו: בעזרה. ונחלקו תנאים (קידושין שם ועוד), אם הוי איסור דאורייתא או איסור דרבנן. ולרבי שמעון הסובר "לאו דאורייתא" נחלקו הראשונים (פסחים כב א) אם חכמים גזרו גם איסור הנאה או איסור אכילה בלבד, ויש שיטות הסוברים שלא גזרו חכמים אפילו איסור אכילה. על כל פנים, מה שרש"י כתב כאן "ומחייב", כנראה כוונתו לאיסור אכילה והנאה, שהרי אין בו כרת כמבואר בקדושין שם, וכן אין בו מלקות כמבואר במשנה חולין (עח א), וגם על אכילתו אין לוקין, ועיין בפסחים (כד ב) ושם מבואר. וכנראה שרש"י נקט הלשון אגב האיבעיא הבאה. ועיין צאן קדשים, וכנראה סובר שרש"י דייק בלשונו, וסובר שחייבין מלקות על אכילתו. ועיין בחידושי הגרי"ז.
בעא מיניה אביי מרב יוסף: היא שלמים, וולדה חולין,  563  כגון הקדיש בהמה מעוברת, חוץ מעוברה, ולדברי הכל  564  אין העובר קדוש, ושחטה בפנים, מהו? האם אסור משום "חולין בעזרה", הואיל והולד הוא חולין, או לא?

 563.  כתב השיטה מקובצת בהשמטות, שאפילו לרבי יוחנן (בסוגיא הקודמת) הסובר "שיירו משוייר" - צריך לומר שקודם השאיר את הולד לחולין, ואחר כך הקדיש את האם. כמבואר לעיל (י ב תוס' ד"ה ואזדא) על פי הגמרא לקמן (כה א) שרק באופן זה לא חלה הקדושה על הולד. אבל כשאמר תחילה היא שלמים - חלה קדושה על הולד. ולשון האיבעיא "היא שלמים וולדה חולין" אינה מדוייקת, וצריך לומר "היא חולין ואמה שלמים".   564.  כן כתב רש"י. ולכאורה אינו "דברי הכל", ורק רבי יוחנן סובר "שיירו משוייר". החק נתן מתרץ, שעתה לפי מסקנת הגמרא (בעמוד א) שבר פדא הודה לרבי יוחנן בתם במעי תמימה - הריהו מודה גם לרבי יוחנן ש"אם שיירו משוייר". הגר"א סובר, שבר פדא מודה לרבי יוחנן (אפילו לפני שחזר בו?) באומר: "חוץ" מעוברה. ולכן מדייק רש"י ופירש "הקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה". הרש"ש מבאר על פי המבואר בהערה הבאה שהן שתי איבעיות, כלומר, שני אופנים שהולד הוא חולין, והאיבעיא השניה היא למאן דאמר בהוייתן הן קדושין, לפיכך כתב רש"י שבאיבעיא ראשונה "לדברי הכל" קדוש הולד. כלומר, באופן זה לא נחלקו אם קדושין בהוויתן או ממעי אמן. ואין כוונת רש"י למחלוקת רבי יוחנן ובר פדא, ואין הכי נמי שהאיבעיא הראשונה היא אליבא דרבי יוחנן הסובר "שיירו משוייר". ועיין עולת שלמה.
וכן  565  אם הקדיש בהמה ריקנית, ואחר כך נתעברה. והאיבעיא היא למען דאמר (לעיל עמוד א): ולדי קדשים בהווייתן הן קדושין, וכל זמן שהוא במעי אמו לא נתקדש מ"כח" קדושת האם, והם חולין, ועתה, אם שחט את האם בעזרה, מי הוי חולין בעזרה, או לא?

 565.  מבואר על פי שו"ת הרשב"ש (סימן תפ"ט) ושיטה מקובצת בהשמטות ועוד מפרשים שהן שתי איבעיות, כלומר, שני אופנים שיתכן להיות הולד חולין והאם קדשים. ובהגהות מהר"ב מרנשבורג מגיה בדברי רש "י. ועיין שם מה שמבואר פסקי הרמב"ם לפי פירוש זה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תמורה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |