פרשני:בבלי:תמורה ח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה ח א

חברותא[edit]

איתיביה, ממה ששנינו בברייתא:  322  בבכור נאמר (במדבר י ב) "לא תפדה", אין לו פדיון שיכנס הפדיון (הבהמה או המעות) בקדושה והוא ייצא לחולין, אבל נמכר  323  הוא, הכהן מוכרו, והקונה יאכלנו בקדושה. ולקמן יבואר אם מדובר בבכור תם, ואז פירושו יאכלנו כהן בקדושת קרבן, או בבעל מום וקדושתו היא שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטרא.

 322.  וכבר מבואר לעיל (ה ב) ושם מבואר גם ההבדל בין בכור למעשר בהמה.   323.  גירסת רש"י.
הגמרא מבררת: במאי עסקינן, באיזה בכור לומדת הברייתא מדרשת הכתובים שאינו נפדה? אילימא בבכור בזמן הזה, ועליו אמרה התורה שאין לו פדיון, אימא סיפא, אמור סוף המקרא. שכתוב שם "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה, קודש הם. את דמם תזרוק על המזבח, ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחוח לה'", ואילו בזמן הזה מי איכא מזבח?
אלא פשיטא, שהמקרא אותו דרשה הברייתא - מדבר בזמן שבית המקדש קיים.
ובמאי עסקינן  324 , באיזה בכור מדובר שאינו נפדה? אילימא בבעל מום, אימא סיפא, אמור סוף המקרא, "את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר". ואי בבעל מום,  325  מי חזי להקרבה, וכי ראוי הוא לקרבן?

 324.  גירסת השיטה מקובצת 325.  גירסת השיטה מקובצת.
אלא, לאו, הברייתא מדברת בתם, בזמן בית המקדש,  326  ובכל זאת קתני: נמכר הוא.

 326.  הקשו התוס'שיטה מקובצת): איך הוה אמינא שמדובר בתם, וכי היכן מצאנו פדיון בתמימים? ועיין ברי"ט אלגאזי (תחילת פרק ה).
אלמא, אית ליה לכהן זכיה בגוויה. וקשה על רב נחמן האומר שאינו נמכר?
ודחינן: מידי איריא, וכי קושיא היא?! אמנם מדובר בזמן המקדש, אלא רישא של המקרא, שדייקנו ממנו שנמכר, מדברת בבעל מום, וסיפא, שנאמר בו זריקה והקטרה, מדברת בתם.
מתיב רב משרשיא: רב משרשיא מביא משנה במסכת יבמות (צט ב) להקשות על דברי רב נחמן.
המשנה דנה בספק כהן, ויש בכך שני אופנים. האחד, אשת כהן ושפחתה ילדו יחד, והוולדות נתערבו, ויש על כל אחד מהן ספק אם הוא כהן או עבד כהן.
והאופן השני, אחרי שספיקות אלו גדלו, שיחררו זה את זה, שכל אחד מהן כתב גט שחרור לשני על הספק, "אם אני האדון ואתה העבד, הרי אתה בן חורין", ואחרי השחרור הוי כל אחד מהן ספק כהן ספק עבד משוחרר. ודינו כישראל.
באופן הראשון יש קולא וחומרא. החומרא, שאין אחד מהן רשאי לישא בת ישראל כי שמא הוא עבד, האסור בבת ישראל. והקולא, ששניהם אוכלים תרומה, כי הרי גם עבד כהן אוכל תרומה. אלא שהתנא של משנה זו סובר שאין חולקין להם תרומה זה שלא בפני זה, כי "אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו" שמא יראו הרואים שחולקים לו תרומה ויסברו שהוא כהן ויעלוהו לכהונה לשאר דיני כהונה.
וגם באופן השני יש קולא וחומרא. קולא, שעתה מותרים שניהם לישא בת ישראל, שגם עבד משוחרר נושא בת ישראל. וחומרא, שאסור להם לאכול תרומה, כי על כל אחד ואחד מהן יש ספק שמא אינו כהן, ועבד כהן משוחרר אינו אוכל תרומה.
והמשנה שם דנה בעוד הרבה דינים הנובעים מחמת היותם ספק  327 , והמשנה מובאת כאן בצורה מקוטעת ובשינוי סדר.

 327.  לביאור הענין: שם במשנה מבוארים דינים אחרים, כגון לגבי טומאת מת וכדומה בשאר הלכות כהונה. עוד אמרה שם המשנה: ואינן חולקין בקדשי המקדש. כלומר, אינם מקבלים מקדשי המקדש בתוך משמרותיהם. לא מיבעיא קדשים הנאכלים רק לכהנים, אלא אפילו עורות הקרבנות אינם מקבלים. כי אנשי המשמר דוחין לכל אחד מהן ואומרים לו "הבא ראיה שהנך כהן ותקבל". עוד אמרה שם המשנה: ואין מוציאין שלהם מידיהם. רש"י פירש שני פירושים. הראשון, שהיות וכל אחד טוען שהוא כהן, והדין הוא שכהן המקריב קרבנו שלו עצמו, יכול להקריב כל שעה שירצה ואפילו במשמר שאינו שלו. ולא עוד, אלא שיכול ליתן לכל כהן שירצה להקריבו במקומו, לכן, אותן בני תערובת יכולים ליתן את קרבנותיהם, כגון אם היו חייבי חטאות ואשמות, לכל מי שירצו, להקריב בעדם (שהרי הם עצמם אסורים בהקרבה ובאכילה) והבשר והעור שלהם ליתנו לכל כהן שירצו. ואין אנשי המשמר יכולים לעכב בעדם. ורש"י מקשה על פירוש זה, משום שאמרה הגמרא (בבא קמא קי א) שכהן שאינו יכול לעבוד עבודה אינו יכול לברר לעצמו את השליח. על כן מפרש רש"י פירוש אחר, ואינו נוגע לענינינו. התוס' נוקטים כפירושו הראשון של רש"י. ומה שהקשה רש"י מהגמרא בבא קמא, מתרצים, שאין משם קושיא, כיון שדין זה שונה, ואם יבא אליהו ויברר מי מהם כהן, יכול לעשות שליח, הלכך, אין אנשי המשמר יכולים להוציא כל אחד ואחד מהן מזכיותיו מספק. ושם בבבא קמא מדובר בטמא ובעל מום, שאינם יכולים בשום אופן להקריב בעצמם. והתוס' מדמים דין בני התערובת לזקן וחולה כשיכולים לעשות העבודה על ידי הדחק שהדין הוא שיכולים לתת לכל מי שרוצים.
ובתוך שאר הדברים דנה שם המשנה בבכור הנולד בעדרם, וכמו שיבואר.
כהנת, אשת כהן שנתערב  328  ולדה בולד שפחתה, ואין ידוע מי מהן כהן ומי מהן עבד, הרי  329  אלו אוכלין בתרומה. וחולקין חלק אחד בגורן. הגדילו התערובת, משחררין  330  זה את זה ואינן אוכלין בתרומה.

 328.  גירסת המשנה.   329.  גירסת המשנה שם, ועיין שיטה מקובצת בשם רבינו גרשום, ובהגהת הגר"א 330.  במשנה נאמר "ושיחררו", אלא ששם בגמרא (ק א) מוקי רבא למשנה שהם חייבין לשחרר זה את זה, כדי להתירן לישא בת ישראל, כמבואר במסכת גיטין (מב ב) בסוגיא של חצי עבד וחצי בן חורין.
בכורן הנולד בעדר של אחד מהן, ירעו עד שיסתאבו, שיפול בו מום,  331  ויאכלו במומן.  332  ואינם נותנים אותו לכהן, כמו שיבואר.  333 

 331.  כתבו תוס'שיטה מקובצת): יש מפרשים, דהיינו עד כלות שנה מיום היוולדו, אבל משנה ואילך עובר ב"בל תאחר" אם אינו נותנו לכהן, כמו שאמרה הגמרא במסכת ראש השנה (ח א) דכתיב "לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה". ויש מפרשים, שדוקא בבכור של ודאי ישראל עובר ב"בל תאחר", אבל בבכור של בני תערובת, אינו עובר ב"בל תאחר" אם ממתין עד שיאכל הוא בעצמו. ועיין ברי"ט אלגאזי (שם).   332.  השיטה מקובצת גרס כאן: לבעלים. ומדברי רש"י משמע שלא גרס כן. ולכן כתב רש"י שהמקשן לא סלקא דעתיה שיאכלנו הבעלים. וזה הביא אותו להקשות "מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו" הרי גם בכורות שלנו ניתנים במומין לבעלים. עד שתירץ לו רב נחמן, שזה עיקר החידוש שהבעלים יאכלוהו ולא הכהנים.   333.  לפי הגהות הגר"א נאמר דין זה בין לפני ששיחררו זה את זה ובין אחרי. ולכאורה דברי הגר"א תמוהים, אם מדובר לפני ששיחררו, הרי בכור נאכל גם לעבד כהן, ולמה ירעה עד שיסתאב, למה לא יקריבנו ויאכלנו ? ומבאר הגרי"ז על פי ביאורו שכהן המקריב בכור מקבל את הבשר מדין "כהן מקריב מתי שירצה, והבשר והעור שלו". והאמת שזוכה בו משולחן גבוה, ולא מדין בעלים. הלכך, בן תערובת זה הבא לקבל הבשר והעור אחרי שחיטה וטוען "ממה נפשך מותר לי לאכלו אם כהן אני ואם עבד כהן אני", עונים לו אנשי המשמר: שמא עבד אתה ואין לך בו זכות זו לתת לכהן שתרצה ולאכול הבשר מדין "הבשר והעור שלו", והוא שייך לכל אנשי משמר. ועל טענה זו אין לו להשיב, כי אינו מוחזק שהוא כהן. כי אם הכהן מקבל בשר ועור מדין בעלות (כשם שישראל מקבל בשר קדשים קלים של קרבנו), הרי על בעלות זו הוא מוחזק מדין "המוציא מחבירו עליו הראיה" ואין אנשי המשמר מוציאים ממנו. אך כיון שמקור זכיותיו הוא מדיני כהונה, אין לו טענת מוחזק על היותו כהן.
ומבררת הגמרא: הדין שאמרה המשנה לגבי בכור, במאי עסקינן, באיזה בכור מדובר שאין לו תקנה כשהוא חי עד שיפול בו מום?
אילימא, אם נאמר בבכור בזמן הזה, קשה, מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו, מה שונה בכורות שלהם מבכורות שלנו, כלומר, משאר בכורות הנולדים בעדר ישראל, הלא דידן נמי מומין בעינן, ובלי מום אין לו תקנה לאכילה?
אלא, האם לאו שמדובר בזמן שבית המקדש קיים?! הלכך בכור שלנו ניתן לכהן כשהוא תם במתנה גמורה, והכהן שוחטו בבית המקדש ואוכלו.
מה שאין כן בבכורות של בני התערובת. שהרי מצד אחד יש כאן קדושת בכורה,  334  אלא שכל אחד מהן אסור לאכלו שמא הוא ישראל (זר) האסור לאכול בכור כשנקרב לקרבן, ואינו רוצה לתתו לכהן בחנם, לפיכך מעדיף להמתין עד שיפול בו מום, ויאכלנו.

 334.  בכור בהמה טהורה הנולד בעדרו של כהן, הריהו קדוש בקדושת בכורה לכל דבר, אלא שאינו חייב לתתו לכהן אחר, והוא שלו (בניגוד לבכור בהמה טמאה ובכור אדם שהכהן פטור מכלום).
וכשיפול בו מום, מותר לאכלו, מפני שאין בו איסור אכילה לזרים אלא חיוב לתתו לכהן, וכשאינו נותן לכהן יש עליו איסור גזל. במה דברים אסורים? בישראל, אבל בספק כהן אין עליו אפילו איסור גזל, מאחר שטוען "הבא לי ראיה שאיני כהן ואתן לו". ולפיכך, אינו נותנו לכהן בעודו תם, כי כדאי לו להמתין עד שיפול בו מום.
ועתה, אי אמרת בשלמא: אית ליה  335  לכהן זכייה בגוויה, שפיר יש כח לבן תערובת זה להשהותו אצלו ולומר "שמא כהן אני ואני זכיתי בו תחילה ואינו מוכן לתתו בחנם לכהן אחר. ואמתין עד שיפול בו מום לאוכלו" -

 335.  גירסת השיטה מקובצת.
אלא, אי אמרת לית ליה, לכהן אין זכות מחיים כלל בבכור, קשה: למה מרשים לו להפקיע מלהקריבו על גבי המזבח, ליתי גזבר, יבא הגזבר ולישקליה,  336  ויקחנו בעל כרחו, ויקריבנו ויתננו לכהני המשמר.  337  שהרי לדברי רב נחמן אין לכהן זכות בבכור מחיים? ומוכרח לומר, שאכן יש לו בו זכייה מחיים, וקשה על רב נחמן?

 336.  גירסת הגאון יעב"ץ 337.  פירשו תוס' (בשיטה מקובצת בהשמטות): ככל חייבי קרבנות שהגזבר ממשכנו. וגם כאן טוען הגזבר: הבכור ייקרב כשהוא תם, ואתה אם תוכל לאכלו - אכול! ואם לא - למה יפסידו שאר הכהנים? ובשלמא אם יש לו זכייה בגווייהו, וממונו הוא, אין רשות לגזבר לדוחקו להקריבו עד שירצה, שהרי שלו הוא.
ודחינן: לעולם מדובר בזמן הזה, ולכן אינו אוכלו עד שיפול בו מום. ודקא קשיא לך מאי שנא דידן מדידהו,  338  הלא בכל בכור ממתינין עד שיפול בו מום? החילוק הוא פשוט, אנן, אנו ישראלים, יהבינן ליה לכהן במומיה,  339  ואסור לנו לעכבו לעצמו משום גזל הכהן. ואילו אינהו, הם, בני התערובת, כיון דאיכא בהו מקצת כהונה,  340  שכל אחד מהן טוען שהוא הכהן, מפקעו ליה מכהנים  341 , מפקיע אותו מנתינה לכהן, כמבואר, שטוען "הבא לי ראיה שאיני כהן ואתן לך". וכשיפול בו מום יאכלנו, כמבואר, שאין לו בו איסור גזל.

 338.  גירסת השיטה מקובצת 339.  גירסת הגאון יעב"ץ 340.  גירסת השיטה מקובצת 341.  גירסת הגאון יעב"ץ.
ומתורץ, שהמשנה לא מחדשת כלום באיסור אכילה עד היותו בעל מום, אלא בפטור מחיוב נתינה לכהן.
לישנא אחרינא:  342 

 342.  כנראה שרש"י לא גרס הלישנא אחרינא.
אילימא שהמשנה מדברת בבכור בזמן הזה, קשה, מאי איריא, למה דיברה המשנה דוקא בבכורות דהלין ספיקות, של בני תערובת אלו, הלא אפילו בכורות דידן - נמי ירעו?
אלא, פשיטא, שמדובר בזמן שבית המקדש קיים.
ובאיזה בכור מדובר? אי בבעל מום, וכי על בעל מום אמרה המשנה "ירעו עד שיסתאבו" הא מסואבין וקיימין?! הרי כבר נפל בו מום?
אלא, פשיטא, שמדובר בתמין. והלין  343 , אלו בני התערובת, הוא דלא מצי מזבני, הם אסור למכור, כי כל אחד מהן הוא ספק ישראל החייב לתת אותו לכהן בחינם.  344  ונדייק, הא כהנים ודאין, מזבנין, מותר להם למכור תם חי אפילו בזמן שבית המקדש קיים, וקשה על רב נחמן?

 343.  גירסת השיטה מקובצת וכגירסא זו גרס גם הצאן קדשים. ומעיר הרש"ש שגירסא זו תואמת את פירושו השני של רש"י, כי לפירוש הראשון שם שבני תערובת אלו יכולים לתתו להקריב לכל כהן שירצו, למה אמרה הגמרא שאינם יכולים למכרו, הלא שלהם הוא?   344.  דבר שהוא ספק ממונו, קיימא לן ש"המוציא מחבירו עליו הראיה" אם הוא שלו - תלוי בדין תקפו כהן, ויש בכך אריכות גדולה. ועיין בעולת שלמה.
ודחינן: לעולם, מדובר בזמן הזה. מאי קשיא לך "אפילו דידן נמי ירעו", אין כאן קושיה, כי אנן, אנו ישראלים, לא מצינו מדחית ליה לכהן, התובעו, ואנו חייבים לתת לו, משום דלא אית כאן ספק כהונה. מה שאין כן, הני ספיקות, מדחו לכהן, דוחים את תביעת הכהן, וכל חד וחד אמר ליה לכהן "אנא כהן" ו"אנא כהן", והבא לי ראיה שאינני כהן ואתננו לך.
וזה עיקר חידוש המשנה שאינו חייב ליתן לכהן, כמבואר.
מיתיבי: הגמרא מביאה ברייתא במסכת סנהדרין (קיב ב) לענין "עיר הנדחת" להקשות על דברי רב נחמן.
אמרה תורה בפרשת עיר הנדחת (דברים יג) "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה".
ואומרת הברייתא: רבי שמעון אומר: אמרה התורה "בהמתה", ודרשינן, בהמה דידה, שאין לגבוה חלק בה, פרט לבהמת בכור ומעשר שבה, שאם היו בה בכורות, או מעשר בהמה שהוא של ישראל, וחלבם ודמם קרב, אין מחרימין אותן עמה לפי שלא נקראו "בהמתה".
ועוד נאמר "שללה", ודרשינן, שלל שלה שאין לגבוה חלק בה, פרט לכסף מעשר שני שבה שבתוך העיר, שאין מחרימין הכסף  345 .

 345.  לדעת מאן דאמר (קידושין נב ב) מעשר שני ממון גבוה הוא. רש"י. ועיין בשיטה מקובצת בהשמטות.
הגמרא מבררת: במאי עסקינן, במה מדברת הברייתא? אילימא בזמן הזה, מי איכא וכי יש בזמן הזה עיר הנדחת?
והתנן (סנהדרין ב א): אין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד  346 , והוא סנהדרין גדולה שאינו קיים בזמן הזה.

 346.  הקשה הגרי"ז: למה צריך לומר שחסר בית דין של שבעים ואחד, הלא בפשטות חסר בית דין הדנין דיני נפשות, שהרי בזמן הזה אין דנין דיני נפשות וכבר נתבטל ארבעים שנה קודם חורבן הבית? ומוכיח, שדין החרמת שלל עיר הנדחת אינו קשור לדיני נפשות. ועוד הקשה: למה לא מעמידה הגמרא שמדובר בזמן הבית ובבכור חוץ לארץ הבא לעיר הנדחת, כמו שמבואר בהמשך הסוגיא. ועוד הקשה: הרי רבי שמעון סובר (מגילה ט ב) שבזמן שהקריבו בבמה גדולה בנוב וגבעון לא קרבו כי אם "חובות הקבוע להם זמן", ולא בכור. ובעת ההיא בודאי שנהג דין עיר הנדחת והיה להם בית דין של שבעים ואחד. ולמה לא תירצה הגמרא כן?
אלא, פשיטא, שמדובר בזמן שבית המקדש קיים.
ובמאי, באיזה בכור מדובר? אי נימא, אם נאמר בבעל מום, קשה, היינו "בהמתה", כלומר, איך ממעטים אותו "מבהמתה" הרי שפיר הוי מבהמות העיר שהרי אין בו שום חלק לגבוה, ונאכל לכל אדם?
אלא, פשיטא שמדובר בתם, העומד להקרבה ויש בו חלק גבוה.
ועתה, אי אמרת בשלמא, שבבכור תם בזמן הבית אית ליה זכייה בגוויה, יש לכהן בו זכות - שפיר, שהוצרך למעטו מדרשה מיוחדת, ואין למעטו מדרשה הכללית "שללה - ולא שלל שמים", כיון שאינו לגמרי "שלל שמים" הואיל ויש בו לכהן זכות.
אלא, אי אמרת לית ליה לכהן זכות והוא לגמרי שלל שמים, למה לי דרשה מ"בהמתה"? תיפוק ליה, הלא אפשר למעטו מהדרשה של "שללה ולא שלל שמים"? וקשה על רב נחמן הסובר שאין לכהן זכות בבכור חי תמים בזמן הבית?
ודחינן: לעולם מדובר בבעל מום. ודקא קשיא לך, ועל מה שהקשית: היינו בהמתה, הואיל ונאכלים לבעלים ואין בו שום חלק לגבוה - הריהו לגמרי "בהמה דידה" ולמה אין מחרימים אותו?
על כך נתרץ: "בהמתה" נקרא מי שנאכל בתורת "בהמתה", דהיינו חולין גמורים, הלכך, יצאו (נתמעטו) בכור ומעשר בהמה, שאינם  347  נאכלין בתורת בהמתה, ויש עליהן דיני קדושה מסויימים  348  -

 347.  גירסת השיטה מקובצת 348.  מבואר לפי גירסתנו. רש"י אינו מפרש כאן וכנראה שלא גרס את המשך הגמרא: דתנן וכו', מפני שבמסכת סנהדרין שם מבאר: לעולם בבעלי מומין, ואפילו הכי נחרמין עמה דדרשינן לקרא הכי: "בהמתה" למי שנאכל לבעלים בתורת בהמתם, יצאו אלו שיש להם שם ליווי שאין נאכלים בתורת בהמתם, שאין אומרים "בהמת עיר הנדחת", אלא "בהמת בכור ומעשר של עיר הדחת". ועיין תוס' בכורות (כא ב לא א) שגרסו כגירסת הגמרא: דתנן כל פסולי המוקדשין וכו'. ומביאין מכאן ראיה שדין "אין נמכרין באיטליז ואין נשקלין בליטרא" הוא דין דאורייתא, שהרי בשל קדושה זו נתמעטו בכור ומעשר מדרשת "בהמתה" שהיא דרשה מדאורייתא. והיא מחלוקת ראשונים אם הוא דאורייתא או דרבנן, עיין רמב"ן ורא"ש בכורות תחילת פרק חמישי ובספר החינוך (מצוה שצג).
דתנן (בכורות לא א): כל פסולי מוקדשין נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא  349  חוץ מן הבכור ומן המעשר, מפני שהנאתן לבעלים. הלכך נתמעטו מ"בהמתה".  350 

 349.  מבואר לעיל ה ב.   350.  ברש"י ובשיטה מקובצת (בהשמטות אות כ"א) מובאת כאן לישנא אחרינא: אלא פשיטא בתם, וקא (עיין בהגהת הגר"א) ממעט ליה קרא מתורת בהמתה, כלומר, שאילו לא היה שייך לכהן היה נתמעט מ"שללה", אלמא ממונא דכהן הוא ודחינן: אמר רבינא: לעולם בבעל מום, ודקא קשיא לך היינו בהמתה - הכי קתני: מי שנאכל בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר וכו'.
מיתיבי, רבא  351  מביא ברייתא שנשנית לגבי "שבועת הפקדון" להקשות על דברי רב נחמן.

 351.  על פי גמרא בבא קמא.
שבועת הפקדון נוהגת במפקיד אצל חבירו, והנפקד כופר בפקדון, ונשבע, ואחר כך הודה. ודינו מפורש בתורה (ויקרא ה) לשלם קרן, וחומש, ומביא קרבן אשם. אבל אם הפקיד אצל חבירו בהמת קדשים, כגון חטאת או אשם, לא תיתכן כלל "שבועת הפקדון", כיון ש"אין נשבעין על ההקדש".
הברייתא דנה במפקיד אצל חבירו קדשים קלים, שהם דבר של הקדש שהוא גם ממון בעלים. והואיל ואמרה התורה "וכחש בעמיתו", ויתכן לומר שהשומר "כחש בעמיתו", האם יתחייב בקרן חומש ואשם.
דתניא, (שם) "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו". מה שנאמר "ומעלה מעל בה'", הרי זה בא לרבות קדשים קלים, שאם הפקיד בהמת קדשים קלים (כגון שלמים, בכור ומעשר) אצל חבירו, וכפר בפקדון, ונשבע על כך, ואחר כך הודה, משלם קרן חומש ואשם, לפי שהן ממון בעלים, ואפשר לקרותם "וכחש בעמיתו", דברי רבי יוסי הגלילי. ונתרבו ממה שכתבה התורה "לה'", וקדשים קלים יש בהם גם "לה'", שהם האימורים העולים לגבוה, וגם קרינן בהם "עמיתו", בבשר הקרבן השייך לבעלים.
בן עזאי אומר: לא בא לרבות כל קדשים קלים, אלא לרבות שלמים, והם בלבד ממונו, אבל "מעשר בהמה" אינו ממון בעלים, שהרי אינו יכול למוכרו, לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום, כמבואר לעיל (ה ב).
אבא יוסי בן דוסאי אומר: לא אמר בן עזאי בכל השלמים שהם ממון בעלים, הואיל וחלה עליהן קדושה שטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אלא בבכור בלבד. שאם הפקיד הכהן את הבכור שקיבל מישראל אצל חבירו, וכפר ונשבע והודה, משלם קרן חומש ואשם.
ומבררת הגמרא: במאי עסקינן, במה עוסקת הברייתא, אילימא בזמן הזה - לא יתכן לומר כן, הא דומיא דשלמים קתני הרי הברייתא משווה ומחלקת בין "בכור" ל"שלמים", ואין שלמים נוהגים בזמן הזה.  352  אלא, פשיטא, שהברייתא מדברת בזמן שבית המקדש קיים.

 352.  עיין תוס' המקשים, שבכל אופן נשנתה הברייתא בזמן בית במקדש, שהרי הברייתא דנה אם חייב להביא קרבן אשם, ובודאי שדיון זה אינו אלא בזמן הבית.
ובמאי עסקינן, באיזה בכור מדובר? אילימא בבעל מום, לא יתכן לומר כן, הא דומיא דשלמים קתני, ובשלמים בודאי מדובר בתמימים, והם ממון בעלים בחייהם  353 , ואין בהם מעילה (אלא באימורין אחרי זריקת דם).

 353.  עיין מחלוקת רש"י ותוס' בבא קמא שם. ורש"י מודה שבחייהם לאו משולחן גבוה קזכי. עיין חיי אריה.
ובשלמא בבכור שייך לחלק, כחילוקו של רב נחמן, בין תם לבעל מום, משום דבכור תם יש לומר שלא זכה בו הכהן אלא משולחן גבוה אחרי הקטרת האימורין, ואילו בעל מום שאינו עומד להקרבה זוכה בו מיד. אבל לגבי שלמים, לא יתכן לומר שהבעלים זוכין בהם משולחן גבוה, והלא אף כשהן תמימין הרי הן של בעליהם. ובין תמימין ובין בעלי מומין הרי הן של בעליהן, ושפיר נקראים "בעמיתו" (לדעת רבי יוסי הגלילי).
אלא, לאו, הברייתא מדברת בבכור תם, ועליו חייבה הברייתא (לכל הדעות) קרן חומש ואשם על כפירתו, והוא נקרא "בעמיתו", ושמע מינה: אית ליה לכהן זכייה בגוויה. וקשה על רב נחמן?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תמורה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |