פרשני:בבלי:תענית ט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ט א

חברותא[edit]

ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", מהו כפל הלשון  485   "עשר תעשר"?  486 

 485.  אפילו למאן דאמר במסכת בבא מציעא (לא ב) שדיברה תורה בלשון בני אדם, וכך היא דרך בני אדם, לכפול לשונם, מכל מקום, היכן שאפשר לדרוש את הכפילות - דורשים. מהרש" א 486.  התוספות מביאים את לשון הספרי: "עשר תעשר וכו'. אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר. רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין? תלמוד לומר "את כל"". עיין שם שהביאו מעשה מהילקוט בענין מעשר. ובעיקר דין מעשר כספים כתב הב"ח (יו"ד סימן של"א) שאינו חיוב לא מהתורה ולא מדרבנן. וכן כתב בשו"ת שבות יעקב, כיון שדברי הספרי לא הובאו בגמרא, וגדולי הפוסקים השמיטו את דברי הספרי, מוכח שאין בזה חיוב אפילו מדברנן. אבל הט"ז תמה על דברי הב"ח, וכן תמה עליו בתשובת שער אפרים (סימן פ"ד) מדברי הספרי. ועיין בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (יו"ד סימן קל"ד) שהאריך בזה.
עַשֵׂר את תבואתך - בשביל (כדי) שְׁתִּתְעַשֵׁר  487 .

 487.  כתב החיד"א בספר מראית העין, שאין הכוונה שתיעשה עשיר, אלא "תתעשר" בשי"ן שמאלית, שתוציא מעשרות תדיר. וכעין זה כתב כבר רבינו חננאל: "עשר תעשר, כלומר, עשר כדי שירבה קנינך ותעשר עוד פעמים אחרים". ובספר בני יששכר (סיון ה' י"ד) כתב, שהמעשר הוא למען תלמד ליראה. כי העניות מעבירה את האדם על דעת קונו, כדאיתא במסכת עירובין (מא א). ואם כן, עניות היא היפוך היראה. ולכן, עשר - בשביל שתתעשר.
אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש (פגש רבי יוחנן את ילדו של ריש לקיש, שהיה בן אחותו). והיה מעשה זה לאחר מיתתו של ריש לקיש, כפי שיבואר להלן.
אמר ליה רבי יוחנן: אימא לי פסוקיך (אמור לי פסוק שלמדת)!
אמר ליה הינוקא: "עשר תעשר".
אמר ליה הינוקא  488  לרבי יוחנן: ומאי "עשר תעשר"?

 488.  אמנם מלשון הגמרא משמע שרבי יוחנן שאל את הינוקא שאלה זו, אבל באמת ממהלך הדברים מוכח שהינוקא המשיך ושאל.
אמר ליה רבי יוחנן: עשר - בשביל שתתעשר.
אמר ליה הינוקא: מנא לך (מנין לך שאכן כך הוא)? אמר ליה רבי יוחנן: זיל נסי  489  (לך נסה בעצמך), ותיווכח שאכן כך הוא  490 .

 489.  יש מקשים, הרי קטן אינו חייב במעשר, ואיך אמר לו רבי יוחנן: לך נסה ? וצריך לומר, שלמרות שאינו חייב, מכל מקום מתקיים בו ענין זה, שאם יעשר, יתעשר. עוד יש מבארים, שלא נתכוון לומר לו שינסה עכשיו. אלא שכך הוא הדבר, ואם תרצה, תנסה את הדבר לכשתגדל. והבן יהוידע הקשה עוד, הרי אנו רואים רבים שנותנים מעשר - ואינם מתעשרים ! ותירץ בשם בנו הרב יעקב, שאותם בני אדם, החטא גורם להם למנוע מהם העושר הראוי לבוא להם על ידי המעשר. ולכן, גבי הינוקא, שאינו בן עונשין, בטח ליבו של רבי יוחנן, שאם יעשר - יתעשר.   490.  בגבורת ארי תמה על המשא ומתן שהיה בין הינוקא לרבי יוחנן. שאחר ששאל הינוקא מה פירוש המילים "עשר תעשר", ואמר לו רבי יוחנן: עשר בשביל שתתעשר, מה יש להמשיך ולשאול "מנא לך הא", הרי רבי יוחנן אמר לו שזה פירוש הפסוק ! ועוד, למה השיבו רבי יוחנן: זיל נסי, היה לו להביא ראיה מיד מהפסוק "הביאו את כל המעשר ובחנוני נא בזאת" ! וביאר, שמהתשובה שהשיב רבי יוחנן לינוקא: עשר בשביל שתתעשר, משמע שאין זו הבטחה, שבשכר מצות מעשר - תזכה להתעשר, וכפי שמצינו במצוות רבות, שמתן שכרן בצידן, כפי ששנינו: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעוה"ב. והבין הינוקא שאמר רבי יוחנן, שכאן חידש הכתוב שתכוין בכוונת מכוין בשעת הפרשת מעשר, שאתה עושה זאת על מנת שתתעשר, ואפילו כדי לנסות האם אכן כך יהיה (דאילו בלא נסיון - בכל המצות מותר לעשות על מנת שתהא לו מזה טובה. כפי שמצינו במסכת ראש השנה (ד א): האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני, כדי שיזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור. ולכן שאל הינוקא את רבי יוחנן, מנין לך שזו כוונת הכתוב, אולי הכתוב מבטיח שהמעשר - יתעשר, ובאמת אסור לנסות ! ואמר לו רבי יוחנן: זיל נסי. כלומר, הלכה למעשה אני אומר לך, ואין לגמגם בדבר זה, כי ודאי הדבר מותר. ועתה פירש לו התינוק קושיתו: הרי כתוב לא תנסו ! והשיב לו רבי יוחנן: חוץ מזו. עיין שם. והבן יהוידע מבאר, שהינוקא שאל את רבי יוחנן, מנין לנו שהכתוב בא לומר שמותר לעשר בשביל להתעשר, אולי כוונת הכתוב שצריך לעשר, ואם תזכה - תתעשר. אבל באמת אסור לעבוד על מנת לקבל פרס ! אבל רבי יוחנן לא הבין שלכך נתכוין הינוקא, כי לא חשב שהוא חכם כל כך. אלא סבר ששאל רק מנין לנו שהמעשר מועיל לעשירות, ולכן לא הביא לו פסוק, אלא אמר לו: זיל נסי. והינוקא, אמנם לא קיבל תשובה לשאלתו. אבל כששמע את דברי רבי יוחנן שאל, וכי מותר לנסות, הרי נאמר "לא תנסון" ! והוכרח רבי יוחנן להביא לו ראיה מהכתוב שמותר, וממילא נתיישבה לינוקא גם קושייתו הראשונה.
אמר ליה הינוקא: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא (וכי מותר לנסות את הקדוש ברוך הוא)? והכתיב (והרי נאמר) "לא תנסו את ה'"!  491  אמר ליה רבי יוחנן: הכי (כך) אמר רבי הושעיא: אכן אסור לנסות את הקדוש ברוך הוא. אבל זה נאמר בכל הדברים - חוץ מזו  492  , נתינת מעשר. כי בענין זה נאמר בפסוק בפירוש שמותר לנסות את הקדוש ברוך הוא.

 491.  הקשה בעל הצרורות, הרי כל התורה כך היא, כפי שנאמר: אם בחקתי תלכו - ונתתי גשמיכם בעתם. והיה אם שמע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו, וכן עוד מקראות רבות ! ותירץ, שאילו היה כתוב: אם עשר תעשר, אזי משמעות המקרא היה תנאי. אבל כאשר כתוב "עשר תעשר", משמע שיכול האדם לומר: אעשר, ואראה אם אתעשר. וזהו נסיון לבורא.   492.  כתב המאירי, שבאמת אף במעשר אסור לנסות את הקדוש ברוך הוא. ומה שנאמר "ובחנוני נא בזאת" היינו שדבר ברור הוא שהשכר יבוא. אבל אסור לעשר על מנת שיתעשר. אבל בטור (יו"ד סימן רמ"ז) כתב כפשטות הגמרא, שמותר לנסות בזה את הקדוש ברוך הוא, עיין שם. ובבית יוסף שם כתב, שדווקא במעשר מותר לנסות, ולא בשאר צדקה. ובשו"ת שאילת יעבץ (סימן ג') כתב, שלמעשר כספים אין את הסגולה "בשביל שתתעשר". וכתב, שבמעשר כספים אסור לנסות. אבל בשו"ת הרדב"ז כתב, שגם בצדקה מותר לנסות. והחינוך (מצוה תכד) כתב: והטעם בזו, כענין שכתוב: מלוה ה' חונן דל. כלומר, שהודיענו הא ל ברוך הוא, כי בפרנסתינו משרתי ביתו במעשר, נמצא התועלת והברכה בממונינו על כל פנים, ולא יעכב זה שום חטא ועון. וטעם איסור הנסיון במצוה, מפני ששכר מצוה אינו בעולם הזה וכו'. עיין שם שמשמע מדבריו שדווקא במעשר מותר לנסות, ולא בשאר צדקות.
שנאמר בספר מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי  493  , ובחנוני נא בזאת  494   495  אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארבות השמים, והריקתי לכם ברכה עד בלי די"  496 .

 493.  היינו, הביאו את המעשר אל בית האוצר העשוי לכך בבית המקדש, למען יהיה מזון מצוי לאנשי ביתי, הם הכהנים והלוויים. מצודת דוד 494.  ביאר הבן יהוידע, שמהמילה "בזאת" משמע שדווקא בענין זה מותר לנסות את הקדוש ברוך הוא, ולא בעניינים אחרים.   495.  כתב המהרש"א, דהיינו משום שבענין זה יבוא האדם לידי נסיון יותר משאר דברים. כי דבר תימה הוא, איך יתכן שמתוך שאדם מחסר ממונו ליתן מעשר - יבוא להוסיף לו עושר? ! ועל זה אמר הקדוש ברוך הוא: אל תתמה על כך, ובחנוני נא בזאת, בדבר גדול כזה, אם לא אפתח לכם ארובות השמים, שמהם באה הקללה לעולם במבול, כפי שנאמר שם "וארובות השמים נפתחו", ועל ידי מעשר שתתנו, אוריד לכם מתוך אותן ארובות ברכה עד בלי די.   496.  כתב בספר ברית שלום, שהכוונה על פי מה שאמרה הגמרא לעיל, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, כי בדבר המנוי יש עין הרע. לכן הבטיח הקדוש ברוך הוא, שאף שיצטרכו למדוד את התבואה, שהרי אין מעשרין מאומד, ואם כן, יש חשש לעין הרע, מכל מקום מבטיח הקדוש ברוך הוא שתהא הברכה מצויה בתבואה.
מאי לשון "עד בלי די"?  497 

 497.  המפרשים שם (מלאכי ג י) פירשו, דהיינו שירבו כל כך התבואות, עד שלא יהיו הגרנות די להם, להחזיק את הכל.
אמר רמי בר חמא אמר רב: "עד בלי" - היינו עד שיבלו. הברכה תהיה מרובה כל כך, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. כלומר, הברכה תהיה כה מרובה, עד שתאמרו כל הזמן 'די' (מספיק). ותאמרו כל כך הרבה פעמים 'די' עד שיבלו (יתבלו) שפתותיכם על ידי כך  498   499 .

 498.  כתב מהר"ם שיף, דהיינו כפי שאנו אומרים בפסח ט"ו פעמים "דיינו". וכאן יהיו ה"דיינו" עד שיחדל הסופר לספור.   499.  מקשים המפרשים, הרי המילה "די" אינה מהברת השפתיים, ואף אם יהא פיו פתוח כל היום ולא יניע שפתיו כלל, יוכל לומר את המילה 'די' כל היום, ואיך יתכן שיבלו השפתיים מאמירת המילה 'די'? ותירץ הענף יוסף, דהיינו כדברי הירושלמי. שכך מצינו בירושלמי במסכת ברכות: עד בלי די, עד שיבלו לומר "דיינו ברכות דיינו ברכות", והאות בי"ת היא מהברת השפתיים. וזו גם כוונת הגמרא כאן, אלא שקיצר בעל התלמוד לשונו. עוד תירצו המפרשים, שמשום שכל הזמן יצטרכו לומר די, לא ישתמשו כלל בשפתיים, ולכן יבלו (מחמת חוסר שימוש). עוד הקשו המפרשים, איך יאמר די על ריבוי הברכה, הרי אין מתפללים על רוב טובה, כפי שהגמרא אומרת להלן (כג א) ! ותירץ הרי"ף, שאין הכוונה על ריבוי הממון, כי באמת לא מסתבר שיאמר אדם די על כך, שהרי אוהב כסף - לא ישבע כסף. אלא שיאמר די, שלא ינסה יותר את הקדוש ברוך הוא, אלא יאמין בו.
אמר ליה הינוקא: אי הות מטי התם להאי פסוקא (אם הייתי מגיע בלימודי לספר מלאכי, והייתי לומד את אותו פסוק, "הביאו את כל המעשר וגו'") - לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך (לא הייתי צריך לך, שתאמר לי את הדבר, ולא הייתי צריך להושעיא רבך, שאמרת את הדברים משמו).
ותו אשכחיה (ושוב פעם אחרת מצאו) רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב (שישב) ואמר את הפסוק בספר משלי: "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".
ופירוש המקרא: "אולת אדם תסלף דרכו", האולת של האדם גורמת לו לסלף דרכו ולחטוא. וכשבא עליו עונש ופגע - "על ה' יזעף לבו". שכועס ואומר: מפני מה אירע לי פגע זה?
יתיב רבי יוחנן וקא מתמה (ישב רבי יוחנן והיה תמה על מקרא זה). אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא (וכי יש דבר שכתוב בכתובים  500 , ולא רמזו משה בתורה)? והרי החומש הוא יסוד הנביאים והכתובים!  501  אמר ליה הינוקא: אטו הא מי לא רמיזי (וכי דבר זה לא נרמז בתורה)?

 500.  ספר משלי הוא מהכתובים.   501.  ביאר המהרש"א, שודאי שרב יוחנן ידע את המקרא הזה שבספר משלי לפני ששמעו מהינוקא. אלא שהוא הבין בכוונת המקרא כך: "אולת אדם תסלף דרכו". על ידי איולת ושטות של האדם, מסלף ומקלקל דרכיו (כמו שאמרו חז"ל: אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות). וכן "על ה' יזעף לבו". דהיינו, שיש לו שאלות באמונה וכדומה. והכל מחמת שטותו של האדם. ורק כאשר אמר לו הינוקא את הפסוק, הבין שהוא מפרש ש"אולת ה' תסלף דרכו", היינו שאיוולתו גרמה לו לצרות ופגעים. ומכל מקום "על ה' יזעף לבו", ואינו מביאן שהצרות באו עליו מחמת מעשיו הרעים. עיין שם.
והכתיב (והרי כתוב) גבי אחי יוסף, כשעלו אל יעקב אביהם, ובדרך מצאו את כספם בפי אמתחותיהם: "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו". והיינו, שתמהו על הרעה שאירעה להם, ושאלו מפני מה עשה זאת ה' להם  502 . ובאמת היה זה עונש על חטאם במכירת יוסף  503 .

 502.  המהרש"א מעיר, הרי מיד בהמשך המקרא אנו אכן רואים שאחי יוסף התחרטו על מכירתו, ואמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו על כן באה אלינו הצרה הזאת" ! אם כן, צריך להבין את הענין. מצד אחד תמהים האחים "מה זאת עשה אלקים לנו", ומצד שני הם עצמם אומרים "על כן באה אלינו הצרה הזאת" ! ועיין שם מה שכתב לבאר בזה.   503.  הקשו המפרשים, הרי מפסוק זה רואים רק את החלק השני של הפסוק דלעיל: "ועל ה' יזעף לבו". שחרדו ואמרו: מה זאת עשה ה' לנו. אבל החלק הראשון: "אולת אדם תסלף דרכו", לכאורה אינו רמוז כלל במעשה אחי יוסף ! וביאר הבינה לעתים (הובא בעץ יוסף), שהנה יש לדקדק בלשון הפסוק "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו", הרי הסדר היה צריך להיות הפוך: קודם באה החרדה, ומחמת החרדה הלב יוצא. אם כן, היה צריך להיות כתוב: "ויחרדו איש אל אחיו ויצא לבם" ! אלא על כרחך הכוונה, שהכתוב מעיד שבאמת הם גרמו לעצמם כל זה. כי משום שיצא לבם מהם, והלך לו לב השופט בשכל וביושר לעשות ולהתנהג במה שראוי, ונכנסה בהם רוח שטות, לב עיקש ופתלתול, שהטה אותם אל ההיפך בכל מה שעשו, מזה בא להם המבוכה (וזה בדמיון "אולת אדם תסלף דרכו"). אמנם הם לא הכירו זה, אלא חרדו איש אל אחיו, ואמרו מה עשה אלקים לנו.
התפעל רבי יוחנן מדבריו החריפים של הינוקא, ורצה לראותו. ולכן דל עיניה (הרימו לו את ריסי עיניו, שהיו שוכבים ומכסים את עיניו, במזלגי כסף, כדי שיוכל לראות) וחזא ביה (והביט בו).
אתיא אימיה - אפיקתיה (באה אמו של הינוקא - והוציאתו מלפני רבי יוחנן). אמרה ליה: תא מקמיה, דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך (בוא וצא מלפניו, כדי שלא יעשה לך כפי שעשה לאביך). שנתן בו עיניו והמיתו  504 , כפי שמובא במסכת בבא מציעא (פד א).

 504.  רבינו גרשום כתב: שנעשה גל של עצמות. אמנם בגמרא במסכת בבא מציעא (פד א) מצינו רק שגרם לכך שחלה ריש לקיש ומת.
ואמר רבי יוחנן: מטר בא לעולם אפילו בשביל יחיד שנצרך לו. והיינו, כגון שזרע לאחר שזרעו כולם, ורק הוא נצרך עתה לגשמים, או שהוא יהודי יחיד בין נכרים. אף שאין שאר ישראל צריכין לגשמים, יורד המטר לצרכו.
אבל פרנסה, דהיינו, שפע טובה ומחיה לכל העולם - באה רק בשביל רבים  505 . שאם רבים צריכים שובע, שתישלח ברכה בתבואתם, אזי אם זכו לכך, הקדוש ברוך הוא שולח להם ברכה. אבל אם רק יחיד צריך לכך, אין הקדוש ברוך משנה עבורו את דין השנה, אלא היא נשארת כפי ברכותיה שנקבעו לה מתחילה.

 505.  ביארו המפרשים הטעם, כי המטר, שהוא דרך טבעי מבריאת העולם, בא גם בשביל זכויותיו של יחיד. אבל פרנסה, כמו המן והבאר, שאינם בדרך הטבע, אלא דרך נס, באה רק בשביל רבים. עיין מהרש"א ועיון יעקב.
והיינו, שהקדוש ברוך הוא מסייע אף ליחיד, שלא תהיינה תבואותיו גרועות משל אחרים. אבל אין הוא מסייע ליחיד לעשות שדהו יותר מהרגיל, כשדה שובע.
ומנין לנו דבר זה?
שמטר בא בשביל יחיד, למדים מדכתיב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך". הרי שאף לצורך יחיד מוריד הקדוש ברוך הוא מטר.
שפרנסה באה דווקא בשביל רבים, למדים מדכתיב לגבי ירידת המן במדבר: "הנני ממטיר לכם לחם". הרי שדווקא לצורך רבים מביא הקדוש ברוך הוא ברכה.
מיתיבי: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים (ממונים, עוסקים בצרכי ציבור) טובים עמדו לישראל. אלו הן:
משה, ואהרן, ומרים.
ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם (על ידי אותם שלשה פרנסין) לישראל. ואלו הן אותן שלש מתנות:
באר, וענן, ומן.
באר, אותו סלע שהיה מתגלגל עִם ישראל, והיו זבים ממנו מים בא בזכות מרים  506 .

 506.  בטעם הדבר שהיתה הבאר בזכות מרים, ענני הכבוד בזכות אהרן, והמן בזכות משה, כתב הכלי יקר (הביאו העץ יוסף): כי משה קיבל את התורה, ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וענני כבוד, אשר שם כבוד השכינה, בזכות אהרן, שגרם השראת השכינה על ידי הקרבנות. והבאר, שהיתה מספיקה להם כל צרכיהם, בזכות מרים, שאחזה במידת גמילות חסדים, כפי שנאמר "ותחיין את הילדים", שהיו מספקים להם מזון ומחיה.
עמוד ענן  507  - בא בזכות אהרן.

 507.  לשון "עמוד ענן" משמע שהוא אותו עמוד שהיה הולך לפניהם להנחותם הדרך. אמנם להלן אומרת הגמרא שהכוונה לענני כבוד שהקיפו את העם.
מן, מאכלם של ישראל במשך שהותם במדבר - בא בזכות משה.
כאשר מתה מרים - נסתלק הבאר, שבא בזכותה.
שנאמר: "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה (וכתוב מיד לאחר מכן): "ולא היה מים לעדה". ואז הכה משה את הסלע, ולא רצה להזיל מימיו בשבילו, לפי שמתה מרים.
וחזרה הבאר לאחר מכן בזכות שניהן (בזכות משה ואהרן)  508 . כפי שנאמר, שאמר להם הקדוש ברוך הוא: "ודברתם שניכם אל הסלע ונתן מימיו".

 508.  מקשים המפרשים, אם למשה ואהרן היתה זכות שתחזור הבאר בשבילם, למה נסתלקה מתחילה? ותירץ העץ יוסף, שנסתלקה הבאר להראות שהיתה בזכות מרים מתחילה. ורק אחר כך חזרה שוב, בזכות משה ואהרן. עוד הקשו, היות והיתה זכות למשה ואהרן שתחזור הבאר, וענני הכבוד חזרו בזכות משה לבדו, אם כן, למה לא ניתנו מתחילה בשבילם? ותירץ השל"ה, שיש חילוק בין החזרת דבר שהיה ונתעלם, לבין הבאת דבר שלא היה כלל. כי צריך זכות גדולה יותר להביא דבר שלא היה כלל עד עתה. ולכן, אף שחזרה הבאר בזכות משה ואהרן, מכל מקום לא היתה יכולה לבוא מתחילה בזכותם, אלא רק בזכות מרים. וכן גבי ענני הכבוד.
מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד  509  שהקיפו את ישראל במדבר, שבאו בזכותו של אהרן. שנאמר לאחר שמת אהרן: "וישמע הכנעני מלך ערד וגו' וילחם בישראל וישב ממנו שבי".

 509.  כתב רש"י, דהיינו ענני רקיע וענני עשן. אבל שאר עננים - אינם של כבוד.
מה שמועה (איזו שמועה) שמע הכנעני מלך ערד, שמשום כך בא להלחם בישראל?
שמע שמת אהרן, ומשום כך נסתלקו ענני כבוד שבאו בזכותו  510 , וכסבור היה שניתנה לו רשות להלחם בישראל.

 510.  במדרשים מצינו "מה שמועה שמע - שמע שמת אהרן, והלך התייר הגדול שבהן, ונסתלק עמוד הענן שהיה נלחם להם וכו'". עיין סדר עולם רבה פרק ט'.
והיינו דכתיב: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן". אמר רבי אבהו: אל תקרי "וַיִרְאוּ", לשון ראיה, אלא "וַיֵיָראוּ"  511  , לשון ראיה. שעל ידי שמת אהרן, נסתלקו ענני הכבוד שהקיפו את ישראל, ונתגלו לעין כל  512 .

 511.  כתב בספר אורה ושמחה (מבעל שבט מוסר): הכריחו חז"ל לומר "אל תקרי ויראו אלא וייראו", כי מפשט הפסוק "ויראו כל העדה כי גוע אהרן", משמע שראו כל העדה את גויעת אהרן. ובאמת אינו כן, כי משה ואלעזר בנו לבד ראו במיתתו, כפי שנאמר "וימת אהרן שם בראש ההר, וירד משה ואלעזר מן ההר". הרי שרק משה ואלעזר ראו את מיתתו שם בראש ההר, ולא כל העם. אלא שאחר כך שמעו ממשה ואלעזר שגוע אהרן, אם כן, היה צריך להיות כתוב "וישמעו כל העדה כי גוע אהרן" ! לכן, מכח זה דרשו: "אל תקרי ויראו אלא וייראו". כלומר, שנתגלו מענני הכבוד שהיה עליהם. עוד כתב, שאם הכוונה לראיה ממש, לכאורה יתור הוא. כי מאחר שראו שעלו משה אהרן ואלעזר להר, וירדו רק משה ואלעזר, ודאי גוע אהרן ! לכן דרשו אל תקרי וכו'.   512.  כך כתב רש"י במסכת ראש השנה (ג א), ש"וייראו" - לשון גילוי הוא. וכן משמע ברש"י כאן.
ודרשה זו נדרשת כדדריש (כפי שדורש) ריש לקיש.
דאמר ריש לקיש: המילה "כי" משמש בתורה בכל אחד מארבע הלשונות דלהלן:
א. לפעמים היא באה במקום המילה אי (אם),
ב. פעמים שהיא באה במקום המילה דלמא (שמא),
ג. פעמים שהיא באה במקום המילה אלא (כלומר, שסותר את הדיבור שלפניו),
ד. ופעמים שהיא באה במקום המילה דהא (שהרי). כמו בפסוק שהבאנו לעיל: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן". והיינו, שעדת ישראל נתגלתה, שהרי מת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד  513 .

 513.  כתב רש"י, שאין הכוונה שהמילה "כי" נדרשת דווקא באחת ממילים אלו, ואין היא מיתרגמת במילים אחרות, שהרי אונקלוס תרגם את הפסוק "ויראו כל העדה כי גוע אהרן" - "וחזו כל כנישתא ארי מית אהרן" (והיינו, שראו שמת אהרן), אלא שאפשר לדרוש את המילה באחד ממשמעויות אלו. ומכל מקום משמעות "ארי" כמשמעות "דהא". כלומר, נתראו כל העדה, שהרי מת אהרן, ונסתלקו ענני הכבוד. עיין שם.
חזרו שניהם, הבאר וענני הכבוד  514 , בזכות משה.

 514.  צריך להבין, הרי כבר אמרנו לעיל שהבאר חזרה לאחר מיתת מרים - בזכות אהרן ומשה, ולמה צריך לומר שוב עתה שחזרה הבאר לאחר מיתת אהרן, וכי מי סילקה? !
וכאשר מת משה - נסתלקו כולן.
ומנין לנו שאכן נסתלקו במיתתו?
שנאמר: "ואַכְחִד  515  את שלשת הרעים בירח (בחודש) אחד". ו"שלשת הרועים" היינו משה אהרן ומרים  516 .

 515.  "ואכחיד" - לשון מניעה והסרה הוא. מצודת ציון שם (זכריה יא ח).   516.  שלא מצינו פרנסים לישראל שהיו שלשה כאחד, אלא משה אהרן ומרים. רש"י. אמנם אין זה הפירוש הפשוט של הפסוק. עיין שם במה שכתבו המפרשים.
ויש לתמוה, וכי בירח אחד מתו שלשתם? והלא מרים מתה בחודש ניסן, ואהרן - בחודש אב, ומשה - בחודש אדר!
אלא, מלמד (מלמדנו הכתוב) שנתבטלו שלש מתנות טובות שנתנו על ידן (על ידי משה אהרן ומרים), דהיינו: הבאר, ענני הכבוד, והמן, ונסתלקו כולן בירח אחד, בחודש אדר, כשמת משה.
על כל פנים, מצינו שירד המן בזכותו של משה לבדו.
אלמא, הרי לנו, אשכחן (מצאנו) שניתנת פרנסה בשביל יחיד!
ומתרצת הגמרא: שאני (שונה) משה  517  , כיון דלרבים הוא בעי (כיון שהוא נצרך לרבים), אף שבעצם הוא יחיד - כרבים דמי (הרי הוא נחשב כרבים)  518 .

 517.  מתירוץ הגמרא משמע שראיית הגמרא היתה רק ממשה. וצריך להבין, הרי גם בזכות מרים לבדה היתה הבאר, ובזכות אהרן לבדו היה הענן ! וכתב המהרש"א, שמהבאר אין להוכיח, כי יתכן שהיתה גם בזכות משה. וכן מאהרן אין להוכיח, כי הענן אינו פרנסה, אלא הצלה מאוייבים.   518.  כך משמע מלשון הגמרא. אבל רבינו חננאל גרס: "שאני משה. כיון דאלים זכותיה, כרבים דמי". והיינו, שהיות וזכויותיו מרובות, הרי הוא נחשב כרבים, ולכן יכולה לבוא ברכה על ידו.
רב הונא בר מנוח ורב שמואל בר אידי ורב חייא מווסתניא (שם מקום הוא), הוו שכיחי קמיה דרבא (היו מצויין לפני רבא). שלמדו לפניו תורה.
כי נח נפשיה  519  דרבא (כאשר נפטר רבא) - אתו לקמיה דרב פפא (באו ללמוד לפני רב פפא).

 519.  הטעם שקראו חכמים למיתת חכמים "נח נפשיה" - ביאר ר' חיים מוולאזין (בספר רוח חיים פ"ו מ"א ד"ה צדיק), כי האדם מיום הולדו עד שובו לעפרו, צריך ללחום היצר לבל ילכד במצודתו. וכל זמן היותו חי על האדמה, הוא בטורח רב במצור מלחמה. לכן קראו חכמים למיתת צדיקים "נח נפשיה", כי אז ינוח על משכבו.
כל אימת דהוה אמר להו שמעתא ולא הוה מסתברא להו (כל פעם שהיה רב פפא אומר שמועה, ולא היו מסתברים להם דבריו), הוו מרמזי אהדדי (היו מרמזים זה לזה) שאין הדברים נראים.
חלש דעתיה (חלשה דעתו של רב פפא), כי היתה בכך פגיעה בכבודו.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תענית בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א |