פרשני:בבלי:תענית יז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית יז ב

חברותא[edit]

ואמר אביי: כמאן (כמו מי, לפי איזו שיטה) שתו האידנא כהני חמרא (שותים הכהנים יין בזמן הזה) -  כשיטת רבי, שאין חוששין שמא יבנה בית המקדש.
מכלל, משמע, דרבנן אסרי (שרבנן אוסרין שתיית יין לכהנים אף בזמן הזה). אם כן, למה אין הכהנים אסורים לשלח שערם פרע בזמן הזה?  1008 

 1008.  כתב רבינו חננאל, שאביי שאמר מימרא זו - אכן נהג כך. שאביי היה כהן, מבני עלי, ובאמת לא היה שותה יין, כפי שמצינו במסכת כתובות (סה א) שאמר רבא לאשתו: יודע אני בנחמני (הוא כינוי לאביי, שהיה בר נחמני) שלא שתה יין. אמנם נהגו הכהנים היום לשתות יין - כשיטת רבי.
ומתרצת הגמרא: הרי מאי טעמא (מה הטעם) שאסורין לשתות יין, משום שאנו מקוים שמהרה יבנה בית המקדש, ובעינן (ונצטרך) כהן הראוי לעבודה. ואם הכהן יהיה שתוי יין, אזי ליכא (לא יהיה כהן ראוי)  1009 .

 1009.  הקשה הגבורת ארי, אם כן יהא אסור לכהן להיטמא בזמן הזה בשום טומאה, אף שאינה של מת, שמא יבנה בית המקדש ! ותירץ, שגבי טומאה, כיון שאין דרך בני אדם להיטמא, לא גזרו. כי גם אם ייטמא, בודאי יהיו באותו בית אב כהנים שלא נטמאו. אבל גבי יין, שדרך בני אדם לשתותו, וכן לענין גידול פרע, חוששים שמא יבנה המקדש, ולא ימצא שום כהן הראוי לעבודה.
מה שאין כן הכא, לגבי איסור גידול שיער, אין חשש. כי אף שיבנה בית המקדש פתאום, הרי אפשר דמספר ועייל (יכול הכהן להסתפר ולהכנס לעבודה מיד)  1010 .

 1010.  המצפה איתן (במסכת סנהדרין כב ב) מביא, שיש מקשים, יהו אסורים לע כל פנים להכנס לשבת ויום טוב כשהם פרועי ראש, כי אי אפשר להסתפר בימים אלו, ויתכן שבית המקדש יבנה אז !
ומקשה הגמרא: אי הכי, אם כן, אם זהו הטעם שמותר לכהנים לגדל שערם בזמן הזה, שתוי יין נמי (הרי אותו טעם שייך גם בשתויי יין), כי לכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אפשר דגני פורתא - ועייל (יכול הוא לישון מעט - ולהכנס לבית המקדש), וכדברי רמי בר אבא.
דאמר רמי בר אבא: הליכה בדרך שאורכה מיל (אלפיים אמה)  1011 , וכן שינה למשך זמן כל שהוא, מפיגין את השפעת היין!

 1011.  "מיל" הוא מידת אורך שהיתה מקובלת בזמנם. ושיעורו: לשיטה הגר"ח נאה - 960 מטר, ולשיטת החזון איש - 15 21 מטר.
ודחינן: לאו מי איתמר עלה (וכי לא נאמרה על דברי רמי בר חמא המימרא דלהלן):
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שדרך ושינה מפיגין את היין אלא בששתה יין רק כשיעור רביעית  1012 .

 1012.  "רביעית" היינו רובע הקב, שהוא מידת נפח שהיתה מקובלת בימיהם. ושיעור רביעית: לשיטת הגר"ח נאה - 86. 4 סמ"ק, ולשיטת החזון איש - 149. 3 סמ"ק.
אבל אם שתה יותר מרביעית, לא רק שדרך ושינה לא יפיגו את היין, אלא אדרבה, כל שכן שדרך מטרידתו, ושינה משכרתו!
והיות וכך, אסור לכהנים לשתות יין בזמן הזה. כי יש לחשוש שישתה יותר מרביעית, ואז, אם יבנה פתאום בית המקדש, לא יוכל לעבוד, ואף לא יוכל להפיג במהירות את יינו.
רב אשי אמר חילוק אחר בין שתיית יין, שאסורה בזמן הזה, לגידול שיער - שמותר:
שתויי יין, דמחלי עבודה (שמחללין את העבודה אם עבדו כשהם שתויים), כפי שנאמר: "יין ושכר אל תשת", וכתוב בסמוך לזה: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול", דהיינו, בין עבודה מחוללת לשאינה מחוללת, שאם עבד כשהוא שתוי, חילל את העבודה,
מחמת חומרת הדבר גזרו בהו רבנן, ואסרו לשתות אף בזמן הזה  1013 .

 1013.  הקשה הגבורת ארי, וכי הגזירה היתה כדי שהכהן לא יבוא לידי איסור (שאז אפשר לומר שרק באיסור חמור גזרו, אבל באיסור קל - לא גזרו) ? הרי הטעם הוא משום החשש שמא יבנה בית המקדש, ויהא צורך בכהן הראוי לעבודה, ולא יהיה. אם כן, כמו שיין מונע מלעבוד, כך גם פרוע ראש מונע, ומאי נפקא מינה אם מחלל את העבודה או לא? מכל מקום אי אפשר לכהן זה לעבוד לכתחילה, ולא יהיה כהן הראוי לעבודה ! ותירץ, שרב אשי לא חשש שמא שלא יהיה כהן ראוי, כי מסתמא ימצאו באותו בית אב הרבה כהנים שלא שתו יין ואינם פרועי ראש. אלא החשש הוא, שמא יבנה בית המקדש, ואגב חביבות העבודה - יקרה שיעבוד כשהוא שתוי יין או פרוע ראש. ולכן, על שתויי יין, שאיסורם חמור, שהרי הם מחללים את העבודה, גזרו. אבל על פרוע ראש, שקל הוא, שהרי אינו מחל העבודה, לא גזרו שמא יקרה ויעבוד, היות ובדיעבד אינו מחלל את העבודה.
אבל פרועי ראש, דלא מחלי עבודה (שאינם מחללין את העבודה אם עבדו כשהם פרועי ראש), שהרי לא נאמר בענין זה לשון חילול (כי אין זה נראה חילול) - לא גזרו בהו רבנן, ולכן מותרים בזמן הזה.
מיתיבי: ואלו שהן במיתה בידי שמים: כהנים שעבדו בבית המקדש כשהם שתויי יין, וכן שעבדו כשהם פרועי ראש.
ועתה, יש לנו לברר:
בשלמא כהנים שעבדו כשהם שתויי יין, בהדיא כתיב בהו (בפירוש נאמר בהם) שדינם במיתה. שנאמר: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו"  1014 .

 1014.  והיינו מיתה בידי שמים. כי במיתה בידי אדם נאמר לשון ומת". רש"י.
אלא פרועי ראש - מנלן שהם במיתה?
על כרחך, שאנו למדים דבר זה מכך שהוקשו פרועי ראש לשתויי יין.
דכתיב בספר יחזקאל: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו", וכתיב בתריה (וכתוב בהמשך, לאחר מכן): "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית".
ואנו רואים שאיתקוש (הוקשו, הוסמכו) במקרא פרועי ראש - לשתויי יין.
וכך אנו דורשים מההיקש:
מה כהנים שעבדו כשהם שתויי יין - דינם במיתה, אף פרועי ראש - דינם במיתה.
ומינה (ומאותו היקש), נלמד אף לענין חילול העבודה, שהרי ההיקש נאמר לענין כל דבר. ונאמר כך:
אי מה כהנים שעבדו כשהם שתויי יין - דמחלי עבודה (מחללים את עבודתם), אף העובדים כשהם פרועי ראש - דמחלי עבודה (מחללין עבודתם).
הרי לנו, שאף כהנים שעבדו כשהם פרועי ראש, חיללו את עבודתם. ולא כדברי רב אשי, שאמר שדווקא שתויי יין מחללין עבודתם, אבל פרועי ראש - לא.
ומסיקה הגמרא: קשיא!  1015 

 1015.  כך היא גירסת המהרש"א, שהגמרא נשארת בקושיה. אבל ברש"י משמע שגרס את הגירסא שמופיעה לפנינו בסוגריים: "לא. כי איתקוש - למיתה הוא דאיתקוש. אבל לאחולי עבודה - לא איתקוש. והיינו, שהגמרא דוחה את הקושיה, ואומרת שאכן יש היקש בין שתויי יין לפרועי ראש. אבל היקש זה הוא דווקא לעניין מיתה, אבל לענין חילול העבודה - לא הוקשו. ובגבורת ארי הקשה, הרי אין היקש למחצה ! ועוד, מנין לגמרא להקיש דווקא באופן זה, הרי אפשר לומר הפוך, שהוקשו דווקא לענין חילול העבודה, ולא לענין מיתה ! ועיין שם מה שהאריך בזה. והשפת אמת כתב, שנראה שהכל למקום אחד הולך. שאכן ודאי אילו היה מדובר בהיקש גמור - הכלל הוא שאין היקש למחצה. ורק משום שהגמרא מסיקה שבאמת הלכה היא, ואסמכינהו אקרא, לכן אפשר לורמ שהוקשו רק לדבר אחד. וכתב שכך מצינו בתוספות במסכת סנהדרין (כב ב) בפירוש. עיין שם.
אמר ליה רבינא לרב אשי: הא, דבר זה שלמדנו מספר יחזקאל, שפרועי ראש שעבדו חייבים מיתה, מקמי דאתא יחזקאל (לפני שבא יחזקאל) ואמר את נבואתו, מאן אמרה (מי אמרה)?
כלומר, הרי כהנים עבדו במשכן ובמקדש הרבה לפני נבואת יחזקאל, ומנין ידעו אז דין זה? הרי לא מצינו זאת בתורה!
אמר ליה רב אשי: ולטעמיך (ולדבריך ולשיטתך), לפי הלך מחשבה זה, יקשה הא דאמר רב חסדא: דבר זה דלהלן, מתורת משה לא למדנו  1016  , ורק מדברי קבלה למדנו.

 1016.  הקשו התוספות, למה לא נלמד קל וחומר מבעל מום, ונאמר כך: ומה בעל מום, שמותר באכילת קדשים, אסור בעבודה. ערל, שאסור באכילת קדשים, אינו דין שיהא אסור בעבודה ! ותירצו, שחלל יוכיח. עיין שם. ועיין בגבורת ארי ובשפת אמת מה שכתבו בזה.
ומהו אותו דין -
שנאמר בספר יחזקאל: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי"  1017 .

 1017.  זוהי אזהרה מדברי קבלה, ואין לוקין עליה (רש"י במסכת סנהדרין פד א).
"בן נכר ערל לב" - היינו כהן מומר. והוא מכונה "בן נכר", משום שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.
"ערל בשר" - היינו כהן ערל, שמתו אחיו מחמת מילה (ולכן לא מלו אותו, מחמת הסכנה).
שני סוגי כהנים אלו - אסור להם להכנס לבית המקדש לעבוד עבודה.
ועתה, הא, דין זה, מקמי דאתא יחזקאל, מאן אמרה (לפני שבא יחזקאל ואמר את הדברים, מי אמרם)? הרי לא נאמר דבר זה בתורה!
אלא, על כרחך צריך לומר, שגמרא גמיר לה (הלכה זו נאמרה למשה מסיני), ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא (ובא יחזקאל, והסמיך את הדבר בכתובים). שאמר דבר זה בנבואתו.
הכי נמי (אף כאן), לענין שתויי יין ופרועי ראש, באמת גמרא גמיר לה (הלכה למשה מסיני היא), ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא  1018 .

 1018.  הסוגיא נתבארה לפי שיטת רש"י. ועיין בריטב"א שביאר בדרך שונה.
שנינו במשנתנו: כל הכתוב במגילת תענית דלא למיספד, לפניו אסור, לאחריו מותר.
תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון (ימים אלו, דלהלן, אין מתענין בהם), ומקצתהון דלא למיספד בהון (ובמקצתם לא רק שאין מתענים, אלא אף אין מספידים):
מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא (מראש חודש ניסן עד יום ח' בניסן, הוקם והועמד קרבן התמיד על מכונו).
שהיו הצדוקים  1019  אומרים, שיחיד מתנדב קרבן תמיד. שהרי מצינו בציווי עשייתו לשון יחיד: "את הכבש האחד תעשה בבקר וגו'". לעומת זאת, חכמים סוברים, שרק הציבור מביא קרבן תמיד.

 1019.  כתב ר' עובדיה מברטנורא על המשנה במסכת אבות "חכמים הזהרו בדבריכם וכו' ונמצא שם שמים מתחלל": שישארו אותן דעות בטלות בעולם. כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו, שאמר להם: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ואמרו הם: אפשר פועל עושה מלאכה כל היוסוטורח, ולערב אינו מקבל פרס? ! ויצאו למינות הם ותלמידיהם, ונקראים "צדוקים" ו"בייתוסים" עד היום. וכך מצינו באבות דרבי נתן (פרק י').
ודנו והתווכחו איתם חכמים בדבר שמונה ימים, עד שהביאו ראיה מהמקרא שנאמר על קרבן התמיד: "את קרבני לחמי לאישי תשמרו" - לשון רבים  1020 . והיינו, שהתמידים באים מתרומת הלשכה, הבאה מכספי הציבור. והודו הצדוקים לחכמים (רבינו גרשום).

 1020.  כך פירש רש"י. אמנם רבינו גרשום כתב, שהמשמעות היא מלשון "לאישי", משמע שקרבן התמיד בא ממקום ששאר הקרבנות באים. דהיינו, מתרומת הלשכה.
ועל כך שנצחו את הצדוקים בטענותיהם, תקנו חכמים לנהוג בימים אלו שמחה יתירה. לא רק שאסור להתענות בהם, אלא אף דלא למיספד בהון (שלא להספיד בהם).
ואף בימים הבאים לאחר מכן בחודש ניסן אין מספידים, מחמת מה שאירע בהם, וכדלהלן: מתמניא ביה (מיום השמיני שבחודש ניסן) עד סוף מועדא (עד סוף המועד, חג הפסח), איתותב חגא דשבועיא (הושב והועמד על מכונו חג השבועות).
שהיו הבייתוסים אומרים, שחג השבועות חל תמיד ביום א', מיד אחר השבת. כי הם דרשו את המקרא "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה וגו'" כפי הבנתם השטחית, שהכוונה היא למוצאי שבת. והיינו, שממוצאי שבת שבתחילת חג הפסח מתחילים לספור שבעה שבועות, ואז יחול חג השבועות.
ואם כן, היות וחג השבועות חל שבעה שבועות לאחר מכן, יחול תמיד החג במוצאי שבת. (אבל חכמים אמרו, שאין כוונת המקרא לשבת, אלא ליום טוב. והיינו, שמתחילים לספור במוצאי יום טוב ראשון של פסח).
נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי, ואמר להם: שוטים! מנין לכם דבר זה, שהכוונה היא למחרת השבת ממש? איזה טעם יש להתחיל את הספירה דווקא במוצאי שבת?!
ולא היה אדם שהחזירו דבר. חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו, ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שחג עצרת - רק יום אחד הוא. עמד ותיקן שהחג יחול תמיד אחר השבת, כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים רצופים: שבת ויום ראשון.
והשיבו רבן יוחנן בן זכאי מה שהשיב, ונצחו (כל הענין מובא במסכת מנחות סה ב).
ומחמת אותה שמחה, שנצחו את הבייתוסים והשיבו להם תשובה ניצחת, תקנו חכמים דלא למיספד בהון (שלא להספיד באותם ימים)  1021 .

 1021.  כך היא הגירסא לפנינו. אבל במסכת מנחות (סה א) גרס רש"י גבי התמיד - דלא למיספד, וגבי שבועות - דלא להתענאה. ופירש הטעם, משום שהשמחה של השבת חג השבועות, אינה גדולה כשמחת התמיד. משום שגבי עצרת לא היתה שום ראיה לדברי הבייתוסים. מה שאין כן גבי התמיד, שהיתה קצת ראיה לדבריהם (לשיטתם על כל פנים). והתוספות שם כתבו, שיש ספרים שגורסים להיפך: גבי התמיד - דלא להתענאה, וגבי חג השבועות - דלא למיספד. וכתבו שגירסא זו עיקר. עיין שם. ועיין בגבורת ארי.
אמר מר: מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למיספד.
ותמהה הגמרא: למה לי לתקן שלא להספיד ולהתענות מריש ירחא (מראש חודש ניסן) מחמת אותו אירוע? לימא מתרי בניסן (נאמר שהתקנה היא שאין מספידין ומתענין רק מיום ב' בחודש ניסן)!
ואין צריך לתקן שמחה ויום טוב מראש חודש, שהרי ראש חודש גופיה (עצמו) - יום טוב הוא (שנאמר במגילת איכה: "קרא עלי מועד לשבור בחורי", והיינו ראש חודש אב, הרי שראש חודש מכונה "מועד"  1022 ), וממילא אסור בהספד ותענית!

 1022.  כפי שמצינו להלן בדף כט א. עיין שם.
אמר רב: באמת ביום הראשון של החודש אסורין בהספד ותענית מחמת היום עצמו, כי ראש חודש - יום טוב הוא.
ומה ששנינו במגילת תענית שאין מספידין מראש חודש, אין הענין נצרך לגבי ראש חודש עצמו. אלא, לא נצרכה (אין הדבר נצרך) אלא כדי לאסור אף את היום שלפניו, שלפני ראש חודש, בתענית והספד. כי כך הוא הכלל, שיום טוב שאסור בהספד ותענית - אף היום שלפניו אסור.
ותמהה הגמרא: ולצורך יום שלפניו נמי (גם כן), למה היו צריכים לקבוע את היום הראשון של חודש ניסן ליום שמחה ויום טוב מחמת מה שאירע בו? גם בלא זה, תיפוק ליה (הוצא אותו. כלומר, נלמד ענין זה באופן פשוט יותר), משום דאותו יום שלפני א' בניסן הוה ליה יום שלפני ראש חדש, ומחמת ראש חודש עצמו צריך להיות היום שלפניו אסור, ככל הימים שלפני ימים טובים, שאסורים בהספד ותענית!
ומתרצת הגמרא: שונה ראש חדש משאר ימים טובים המוזכרים במגילת תענית.
כי הסיבה שבימים שלפני אותם ימים טובים אסורים בהספד ותענית, היינו כדי לחזק את שמירת אותם ימים טובים. כי אם יהיה מותר להתענות ולהספיד ביום שלפניהם, חוששים אנו שיבואו להתענות ולהצטער ביום טוב עצמו.
וזה דווקא באותם ימים טובים, שתקנת חכמים הם, לכן צריכים הם חיזוק.
אבל ראש חודש, מועד מדאורייתא הוא (מדין תורה הוא, שהרי הוא נלמד מהמקרא). ומועד שהוא מדאורייתא, שחמור הוא - לא בעי (אינו צריך) חיזוק, לכן יום שלפניו אינו אסור בתענית ומספד.
דתניא: הימים הטובים האלה, הכתובין במגילת תענית, אף בימים שלפניהם ובימים שלאחריהם אסורין בתענית והספד.
אבל שבתות וימים טובים, רק הן עצמן אסורין. אבל הימים שלפניהן ולאחריהן - מותרין.
ומה הפרש (מה החילוק) בין זה לזה (בין הימים המוזכרים במסכת תענית - לשבתות וימים טובים)?
הללו, שבתות וימים טובים, דברי תורה (מן התורה) הם. ודברי תורה אין צריכין חיזוק, ולכן לא הוצרכו לאסור את הימים שלפניהם ואחריהם.
ואילו הללו, הימים המוזכרים במגילת תענית, דברי סופרים (תקנת חכמים) הם. ודברי סופרים - צריכין חיזוק, לכן אסרו חכמים אף את הימים שלפניהם ואחריהם, כדי שלא יבוא להתענות בימים טובים עצמם.
אמר מר: מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד.
למה לי (למה הוצרכו חכמים) לאסור תענית והספד מיום ח' בניסן - עד סוף המועד? לימא (שיאמרו) שאסור רק עד תחילת המועד, ואין צריכין לתקן יותר מכך, כי מועד גופיה (עצמו) יום טוב הוא - ואסור בהספד ותענית!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תענית בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א |