פרשני:בבלי:תענית ו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ו א

חברותא[edit]

אלא, כך אברכך: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך  יהיו משובחים כמותך.
זהו המשל.
המשיך רבי יצחק ואמר לרב נחמן:
אף אתה, רב נחמן, במה אברכך?
אם בתורה - הרי כבר יש לך תורה  255 .

 255.  יש לדקדק, למה האריך בלשונו? היה לו לומר: אם בתורה עושר ובנים, הרי תורה עושר ובנים ! וביאר הכתב סופר, כי מי שהוא עשיר, מפארים חכמתו ולימודו. ולעומתו, חכמת המסכן בזויה. וכן להיפך, בן תורה שיש לו קצת עושר, יקרא עשיר, כי אין דרך בני תורה להיות עשירים. ולכן, כשבאים יחד תורה ועושר, יכול להיות שאינו עשיר כל כך, אלא משום שהוא בן תורה - מכנים אותו עשיר. וכן יתכן שאינו חכם כל כך, אלא מפני שהוא עשיר, מפארים חכמתו. לכן פירט ואמר כל דבר בפני עצמו, לומר שהוא עשיר בפני עצמו, ותלמיד חכם מצד תורתו לבד.
ואם לגדולה - הרי יש לך גדולה  256 .

 256.  כך גרס הב"ח.
ואם לכבוד - הרי יש לך כבוד.
אם בעושר - הרי כבר יש לך עושר.
אם בבנים - הרי כבר יש לך בנים  257 .

 257.  רב נחמן גדול הדור היה, כפי שמצינו במסכת בבא קמא (צו ב) שהשתבח בכך שהוא ושבור מלכא אחי בדיני. וכן קיימא לן בכל הש"ס שהלכה כרב נחמן בדינים. ועשיר היה, כפי שהבאנו לעיל. והיו לו בנים תלמידי חכמים, שהם: מר זוטרא בריה דרב נחמן, רבה בר רב נחמן, רב פפא בריה דרב נחמן, רב חייא בריה דב נחמן (הוזכרו בכמה מקומות בש"ס). מנחת יהודה. ועיין בעץ יוסף שהביא שרב נחמן היתה בו גדולה, כפי שמצינו במסכת קידושין (לב א), שהוא היה חתן הנשיא. וגם היה לו עושר כפי שמוכח במסכת ברכות (נא ב).
אלא, כך אברכך: יהי רצון שיהיו כל צאצאי מעיך מבורכים בכל, כמותך.
תנו רבנן: על שם מה נקרא הגשם הראשון היורד בתקופת הגשמים "יורה"?
על שם שבירידתו נותנים הבריות ליבם לכך שמתחילים ימי הגשמים, ועל ידי כך הוא מורה ומדריך את הבריות להטיח גגותיהן בטיט, כדי שלא ידלוף הגשם אל תוך הבית,
ולהכניס את פירותיהן שהניחו בשדה להתייבש, כדי שלא ירטבו בגשם,
ולעשות כל שאר צרכיהן (שאר ההכנות הנצרכות לימות הגשמים).
דבר אחר: לכן נקרא גשם זה "יורה", על שם שמרוה את הארץ מצמאונה, ומשקה אותה לעומק, עד תהום (עד עומק האדמה).
שנאמר: "תלמיה רוה נַחֵת גדודָה ברביבים תמֹגגֶנָה צִמחָה תברך".  258  והיינו, כשאתה מרוה את תלמי החרישה של ארץ ישראל, נחת הוא לגדודי בני אדם שבה. הרי לנו שהמקרא משתמש בענין ירידת הגשמים בלשון "רוה".

 258.  פירוש הפסוק: תלמיה - שורות המחרשה. נחת גדודיה - להניח לגדודיה, לעשות נחת לבריות. ברביבים - הוא מטר הדק. תמוגגנה - לשון המסה. מפרשי המקרא.
דבר אחר: לכן נקרא הגשם הראשון "יורה", מפני שהוא יורד בנחת, ואינו יורד בזעף. שלשון "יורה", מלשון הוראה הוא. כאדם המורה לתלמידיו, שמורה בנחת. כפי שנאמר: "דברי חכמים בנחת נשמעים"  259 .

 259.  עוד פירש רש"י, דהיינו מלשון חץ יורה, שהולך ביושר, ואינו נוטה לכאן ולכאן. עוד פירש, דהיינו שמתכוין לארץ, ואינו יורד בזעף.
עד עתה אמרה הגמרא ש"יורה" לשון ברכה הוא. ועתה באה הגמרא לשלול את האפשרות שמשמעות המילה "יורה" הוא לשון קללה:
או שמא אינו "יורה" - אלא לשון קללה, מלשון "ירה יירה"  260 , שיורד על הארץ בחזקה, כמו חץ, ועל ידי כך משיר (מפיל לארץ, מלשון נשירה) את הפירות שעדיין נמצאים על האילנות, כגון אתרוגים או רימונים או התאנים האחרונות  261 , מעל האילנות, ומשטיף (שוטף בכח) את הזרעים, ומשטיף את האילנות, ועל ידי כך מזיק להם?  262 

 260.  רש"י הביא כאן פסוק זה. וכך הוא לשון הפסוק: "לא תגע בו (בהר סיני) יד, כי סקל יסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש לא יחיה". ופירש שם רש"י: יירה - יושלך לארץ. ולפי זה, לכאורה אין עניינו לכאן. אמנם יש מפרשים שפירשו שם, שרה יירה" היינו בחצים (האבן עזרא פירש שם כך: סקל יסקל - מקרוב. ואם ברח אל ההר, יורוהו המורים). ופירוש זה מתאים לדברי הגמרא כאן.   261.  כך כתב רש"י. כי רוב הפירות נקטפים מעל האילנות כבר בסוף הקיץ.   262.  ולפי זה, צריך לבאר בלשון הכתוב: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש", דהיינו, שאם לא תשמעו, אזי אתן מטר ארצכם יורה. רש"י, עיין שם. ועיין בהגהות הב"ח.
תלמוד לומר מהמילה "מלקוש" הצמודה למילה "יורה", שיורה אינו לשון קללה. שהרי כך הוא לשון הפסוק: "והיה אם שמע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו'".
וכך אנו דורשים: מה מלקוש, לברכה, שהרי אי אפשר לומר שהכוונה שהוא שובר גרנות ומשיר פירות, כי אין הם מצויין בזמן ירידת המלקוש (שהרי עדיין לא קצרו את התבואה, והפירות לא הבשילו), ועל כרחך - לברכה הוא. ולשון מלקוש מרמז על כך שגשם זה יורד על המלילות והקשין  263 , וממלא את התבואה בקשיה  264  (כלומר, הגשם גורם לגרעיני התבואה להיות מלאים וטובים עתה, כשהם על הקש, שהוא הגבעול שלהם), כמו כן, אף יורה, לברכה.

 263.  "מלילות" הם גרעיני התבואה. "קשין" הם גבעולי התבואה.   264.  כך פירש כאן רש"י. ועיין ברש"י על הפסוק שהביא עוד פירוש, שמלקוש - לשון דבר המאוחר. כפי שמצינו שתרגום "והיו העטופים ללבן" - לקישיא.
ממשיכה הגמרא ודנה, שמא בכל זאת אפשר לומר שמלקוש לקללה:
או שמא אינו מלקוש - אלא לשון מל וקשה, והיינו שהגשם הזה מל את קשיות ליבם  265  של ישראל  266 , שעל ידי חוזקו הוא מפיל את הבתים, ומשבר את האילנות  267  , וכמו כן, הוא מעלהאתהסקאין (הוא מין ארבה)?  268 

 265.  כלשון הכתוב (דברים ל ו): "ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'". והיינו, כשם שמילה מסירה את הערלה האוטמת, כך יסיר הקב"ה את המפריעים והמונעים מלשוב לעבודת ה'.   266.  עוד פירש רש"י, דהיינו שמל ומחתך דבר קשה, שחותך ומשבר את הבתים.   267.  רבינו גרשום כתב, שמלקוש משמע לשון מחתך. עיין שם.   268.  ו"מלקוש" לשון ארבה הוא. כמו "והנה לקש אחר גזי המלך" (עמוס ז). רש"י.
תלמוד לומר מהמילה הסמוכה לו לפניו: "יורה". מה יורה, לברכה, אף מלקוש - לברכה.
ויורה גופיה (עצמו), מנלן (מנין לנו) שלברכה הוא יורד?
דכתיב: "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון"  269 . מלשון "המורה לצדקה" מוכח שהיורה בא לטובה ולברכה  270 .

 269.  לעיל במשנה שנינו ש"בראשון" היינו בחודש ניסן, שבאותה שנה ירד היורה בחודש ניסן. אמנם במצודת ציון על הפסוק פירש כך: "כי נתן לכם את המורה לצדקה" - יתן לכם את המטר בצדקה, ולא לפי הגמול. "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" - כלומר, כמו קודם עצירת הגשמים, שהיה כל אחד בזמנו.   270.  לכאורה סוגיית הגמרא קשה קצת. שבתחילה רוצה ללמוד שהיורה לברכה ממלקוש, ולבסוף לומד שהמלקוש לברכה מהיורה ! וכתב הקרן אורה, שלפי מה שכתב רש"י (כפי שנתבאר בגמרא), שאין קללת היורה מצויה במלקוש - ולהיפך, מבואר שאפשר ללמוד זה מזה, שהרי לאותו ענין אינה קללה. עיין שם. ובמראה כהן כתב גם כן שהסוגיא תמוהה מאוד לפי הגירסא שלפנינו, שמתחילה משמע שהיה פשוט שמלקוש לברכה, ולבסוף למדים מלקוש מיורה (כי לפי גירסא זו משמע שיורה ומורה - אחד הם). אם כן, מתחילה היה צריך להביא את אותו מקרא שיורה לברכה ! וכתב שיש כאן טעות סופר, וצריך לומר: או אינו אלא שמפיל וכו', תלמוד לומר מורה ומלקוש. מה מורה לברכה וכו'. ולאחר מכן צריך לומר: ומורה גופיה מנלן, דכתיב את המורה לצדקה. וכך הוא ביאור הסוגיא: תלמוד לומר מורה ומלקוש, היינו אותו מקרא שם מורה ומלקוש". ולא ידענו שיורה לברכה - רק מהיקש למלקוש. ואין אנו יודעים שמלקוש לברכה - רק מהיקש למורה. עיין שם.
תנו רבנן: יורה - זמנו בחודש מרחשון. ומלקוש - זמנו בחודש ניסן.
אתה אומר כך, שהיורה הוא הגשם היורד במרחשון, ומלקוש הוא הגשם היורד בניסן.
או שמא אינו אלא יורה זמנו מוקדם יותר, בחודש תשרי, ומלקוש זמנו מאוחר יותר, בחודש אייר?  271 

 271.  שאף אז יש עדיין מלילות וקשין, ולכן נקרא שמו מלקוש. רש"י. עיין שם שהביא עוד גירסא בזה.
תלמוד לומר: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש". "בעתו" משמע בזמן הראוי לו ביותר. והיינו בחודש מרחשון, שאז הוא זמן רביעה ראשונה, כפי שמובא להלן בגמרא.
עתה חוזרת הגמרא ודנה בענין הגשם הנקרא "מלקוש".
"מלקוש" - אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: דבר שמל קשיותיהן (קשי ליבם) של ישראל. שכאשר אינו יורד, חוזרין ישראל בתשובה, ומתענין ועושין צדקות  272 .

 272.  כך פירש רש"י. ולכאורה צריך לומר, שירידת גשם זו חשובה היא לתבואה, שהיא ממלאה אותה בקשיה, כפי שהגמרא אומרת לעיל ולהלן, ולכן אם אינו יורד, מתענין וכו'.
דבי רבי ישמעאל תנא: לכן נקרא אותו גשם "מלקוש", על שם שהוא דבר שממלא את התבואה בקשיה (כאשר היא כבר צמחה, ומצויה על קשיה, על הגבעול שלה). שהמלקוש משלים ומסיים את צמיחתה.
במתניתא תנא: נקרא מלקוש, על שם שהוא דבר שיורד על המלילות (ראשי השיבולים, שאדם מולל אותן בידו. כפי שנאמר "וקטפת מלילות בידך") ועל הקשין. והיינו הך, שהמלקוש יורד אחרי שהתבואה צמחה.
תנו רבנן: יורה - זמנו בחודש מרחשון. ומלקוש - זמנו בחודש ניסן.
אתה אומר שזמנו של היורה בחודש מרחשון. או שמא אינו אלא בחדש כסליו?  273 

 273.  כך היא הגירסא לפנינו. אמנם צריך להבין את המשך הגמרא: מה מלקוש בעתו, בחודש ניסן, שרק אז הוא יורד הגשם על המלילות והקשין, כפי שמרמזת המילה "מלקוש", אף יורה - בעתו. ולכאורה יש להבין, מה זה מלמדנו לגבי היורה, וכי מנין נדע מתי הוא "עתו" של היורה? ועיין ברש"י"ה ת"ל בעתו), וככל הנראה יש כאן נוסחאות שונות.
תלמוד לומר: "בעתו יורה ומלקוש". מה מלקוש - בעתו, בחודש ניסן הוא יורד, שהרי נקרא מלקוש על שם שהוא יורד על המלילות והקשין, והם מצויים רק בחודש ניסן, אף יורה - בעתו, בחודש מרחשון.
תניא אידך (שנינו בברייתא אחרת): יורה - זמנו בחודש מרחשון, ומלקוש - זמנו בחודש ניסן. דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: יורה - זמנו בחודש כסליו.
מאן (מיהם) אותם חכמים שחולקים על רבי מאיר, ואומרים שהיורה יורד בכסליו?
אמר רב חסדא: שיטת רבי יוסי היא.
דתניא: איזו היא רביעה ראשונה (הזמן הראשון של ירידת הגשם, והוא היורה)?
ומבארת הברייתא: ישנם שלשה פרקים של ירידת גשמים, וכולם, יורה הם:
א. הירידה הבכירה (הראשונה) של היורה, זמנה בשלשה במרחשון.
ב. הבינונית - בשבעה בו (בחודש מרחשון).
ג. והאפילה (האחרונה  274 ) - בשבעה עשר בו. דברי רבי מאיר.

 274.  כלשון הכתוב "כי אפילות הנה" (שמות ט). רש"י.
רבי יהודה אומר: הראשונה בשבעה במרחשון, והבינונית בשבעה עשר בו, והאחרונה בעשרים ושלשה בו.
רבי יוסי אומר: הראשונה בשבעה עשר במרחשון, והבינונית בעשרים ושלשה בו, והאחרונה בראש חדש כסליו.
וכן היה רבי יוסי אומר: אם לא ירדו גשמים בזמנם, אין היחידים (חסידים  275 ) מתענין עד שיגיע ראש חדש כסליו. כי מתחילים להתענות תענית גשמים כאשר עבר זמן רביעה שלישית, ולא ירדו גשמים.

 275.  כפי ששנינו להלן במשנה (י א), עיין שם.
הרי לנו, ששיטת רבי יוסי היא, שהזמן האחרון של ירידת היורה הוא בראש חודש כסליו.
אם כן, מה ששנינו בברייתא, שחכמים סוברים שזמנו של היורה בחודש כסליו הוא, שיטת רבי יוסי היא  276 .

 276.  הקשה השפת אמת, הרי רבי יוסי אומר שראש חודש כסלו הוא סוף זמן הרביעה, אם כן, זמן היורה הוא בחודש חשון ! וכתב, שצריך לומר שכל זמן שהוזכר, זמן תחילת הגשם הוא, אבל הגשם ממשיך ויורד עוד מספר ימים. ואם כן, כיון שהזמן השלישי של הרביעה בראש חודש כסלו הוא, וממשיך עוד כמה ימים, יוצא שכסלו, זמנו של היורה הוא.
אמר רב חסדא: הלכה כרבי יוסי.
אמימר מתני להא דרב חסדא בהא לישנא (אמימר שנה את דברי רב חסדא בלשון זו):
בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים (מתחילים לשאול ולבקש את הגשמים, באמירת "ותן טל ומטר").
רבן גמליאל אומר: בשבעה בו (בחודש מרחשון) שואלין את הגשמים.
אמר רב חסדא: הלכה כרבן גמליאל.
ולפי האופן בו שנה אמימר את דברי רב חסדא, אין פסק ההלכה שלו קשור לענין תענית גשמים, אלא לענין זמן שאלת הגשמים.
אומרת הגמרא: כמאן אזלא הא דתניא (לפי איזו שיטה הולכת הברייתא דלהלן): רבי שמעון בן גמליאל אומר: גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה, דהיינו, שירדו גשמים, ופסקו שבעה ימים, ואחר כך ירדו שבעה ימים רצופים זה אחר זה, אתה מונה בהן, באותם פרקים של ירידת גשמים, רביעה ראשונה, ושניה, ושלישית? כמאן (כשיטתו של מי) מתבארת ברייתא זו -
כשיטת רבי יוסי. שאמר שהרביעה הראשונה בשבעה עשר, הבינונית בעשרים ושלשה, והאחרונה בראש חודש כסליו. ולשיטתו אפשר לקיים את דברי הברייתא.
והיינו, שירדו גשמים ברביעה ראשונה שהיא בשבעה עשר בחשון, ופסקו שבעה ימים עד עשרים ושלשה בו, שהוא זמן רביעה שניה. ומשם ואילך ירדו גשמים ברציפות שבעה ימים, עד יום שלשים, שהוא ראש חודש כסלו. נמצא שאתה מונה בהן רביעה ראשונה שניה ושלישית, כפי שנתבאר  277 .

 277.  כך כתב רש"י. ועיין ברבינו חננאל מה שכתב בזה.
אבל לשיטת התנאים האחרים, אין הברייתא מתיישבת. כי לשיטת רבי מאיר, יש בין רביעה ראשונה לשניה יותר משבעה ימים. ולשיטת רבי יהודה, יש בין רביעה שניה לשלישית יותר משבעה ימים.
אמר רב חסדא: הלכה כרבי יוסי  278 .

 278.  רש"י (בסוף ד"ה כר' יוסי) גורס: "אמר רב חסדא, הלכה כרבי יהודה", שאומר שבכירה בז' במרחשון, ואז מתחילין לשאול את הגשמים. אמנם הגירסא שלפנינו היא: "אמר רב חסדא, הלכה כרבי יוסי". וכן פסק הרמב"ם. והש"ך ביורה דעה (סימן ר"כ) תמה עליו ועל הבית יוסף, הרי מקובלנו שמתחילין לשאול את הגשמים ביום ז' במרחשון, וזה לא כר' יוסי, שהרי אמרנו שמתחילין לשאול בזמן רביעה ראשונה, ולשיטת רבי יוסי, רביעה ראשונה בי"ז במרחשון ! וכתב השפת אמת, שהש"ך לא ראה את דברי הכסף משנה בהלכות מתנות עניים (פרק א' הלכה י"א), שמביא בשם פירוש המשניות להרמב"ם, כי מה ששנינו בברייתא בכירה ובינונית ואפילה, היינו בסדר השנים, כשהשנה היא מבכרת או מאפלת. ובאמת כולם מדברים על רביעה שניה. ולפי זה, שאלה אינה תלויה בדבר, שהרי גם ברביעה ראשונה שואלין. ומה שהגמרא אומרת "ראשונה - לשאלה", היינו שבזמן שנה המבכרת, אז הזמן לשאול, שיהיה הברכה בשלימות בלי להתענות, די בזמן האחרון, כיון שלפעמים מתאחרת. ולענין נדרים הולכים אחר זמן רביעה בינונית. ועיין בספר ראשון לציון כאן, שהאריך לפרש עניין זה. אמנם כתב, שצריך ליישב היאך יתפרש לשיטת הרמב"ם מה שהגמרא אומרת לעיל, שגשמים שירדו ז' ימים, אתה מונה בהן רביעה ראשונה שניה ושלישית.
שואלת הגמרא: לאיזה צורך עלינו לדעת אימתי הוא זמנן של שלשת הרביעות?
בשלמא זמן רביעה ראשונה, עלינו לדעת אימתי הוא זמנה, כי נפקא מינה לענין לשאול את הגשמים. שמאותו זמן מתחילים לומר "ותן טל ומטר".
זמן רביעה שלישית - גם כן עלינו לדעת אימתי הוא, לענין להתענות. שאם לא ירדו כלל גשמים עד אותו זמן, מתחילים היחידים להתענות שני וחמישי ושני.
אלא רביעה שניה, למאי? לאיזה צורך עלינו לדעת אימתי הוא זמנה? אמר רבי זירא: זמן רביעה שניה - נפקא מינה לענין נדרים  279 .

 279.  תמה רע"א בגליון הש"ס, למה הגמרא לא אומרת גם שנפקא מינה לענין שכירות בתים, שהרי ברישא של המשנה שהגמרא מביאה לענין נדרים שנינו: "המשכיר בית לחבירו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שניה" ! ובגליוני הש"ס הקשה עוד, למה הגמרא לא אומרת שנפקא מינה לענין טומאה, שהרי שנינו במסכת טהרות (פרק ז' משנה ז'): "הבקעה בימות החמה - רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. בימות הגשמים - רשות היחיד לכך ולכך". וכתב שם בפירוש הר"ש בשם התוספתא: "ואלו הן ימות הגשמים - משתרד רביעה שניה" ! ולפי מה שהביא השפת אמת לעיל מיושב שפיר.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תענית בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א |