פרשני:בבלי:תענית ג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ג א

חברותא[edit]

מקשה הגמרא: אי סבר לה (אם סובר) רבי עקיבא כרבי יהודה בן בתירה, נימא כוותיה (שיאמר כמותו, שמזכירים את הגשמים מהיום השני של החג)! מבארת הגמרא: קסבר (סובר) רבי עקיבא, שהיות וכי כתיב ניסוך יתירא (כאשר כתוב ניסוך יתר ונוסף על הניסוך הרגיל של שאר ימות השנה) בקרבנות היום הששי הוא דכתיב, שהרי ביום הששי נאמרה המילה "ונסכיה", שמשמעותה שני נסכים, לכן מסתבר להתחיל להזכיר את הגשמים מהיום הששי.
ומכל מקום מועיל הייתור של מ"ם יו"ד מ"ם, ללמדנו שאחד משני הניסוכים של מים הוא.
תניא, רבי נתן אומר: כתוב גבי קרבן התמיד: "בקדש הסך נסך שכר לה'". מכפל הלשון
"הסך נסך" למדים, שבשני הניסוכין שמנסכים בחג הסוכות הכתוב מדבר: אחד ניסוך המים, ואחד ניסוך היין  74 .

 74.  הקשה הגבורת ארי (וכן הקשו עוד מפרשים), מנין לו לרבי נתן שהתורה מרבה שני ניסוכין דווקא לחג, אולי בכל השנה צריך לנסך שני נסכים, שהרי הפסוק "הסך נסך" אינו מדבר בחג הסוכות, אלא גבי תמידי כל השנה ! ותירץ, שבאמת גם רבי נתן מסתמך על המקרא "ונסכיה". אלא שרבי עקיבא לומד את ענין ניסוך המים מאותו רמז, כמו רבי יהודה בן בתירא. ואילו רבי נתן אינו סובר לדרוש אותו רמז, לכן הוא לומד מזה שלא נאמר "הסך הסך". ומהמקרא "ונסכיה" שנאמר בחג הסוכות, למדים שהכוונה דווקא לנסכי החג. כי אם מדובר בשאר ימות השנה, למה צריך את המקרא "ונסכיה"? וכי ימי חג הסוכות פחותים משאר הימים !
שואלת הגמרא: מנין לו לרבי נתן שמדובר בניסוך מים ויין? אימא (אולי נאמר) שתרוייהו דחמרא (ששניהם של יין)!
מבארת הגמרא: אי אפשר לומר כך. שאם כן, אם מדובר באותו סוג נסך, אלא שמביאים אותו פעמיים, היה צריך הכתוב לכפול את אותה מילה עצמה, ולכתוב קרא (שיכתוב המקרא) או לשון "הסך הסך", או לשון "נסך נסך"!
מאי לשון "הסך נסך" שנקט המקרא?
שמעת מינה (אתה יכול לשמוע וללמוד מכך) ששני ניסוכין שונים הם: חד דמיא (אחד של מים), וחד דחמרא (ואחד של יין).
ושואלת הגמרא: אלא הא דתנן בברייתא: "ניסוך המים כל שבעה" (בכל יום משבעת ימי חג הסוכות מנסכים מים), מני (מיהו התנא הסובר כך)?  75 

 75.  כתב רש"י"ה אלא רבי יהושע), שודאי שאפשר להעמיד את הברייתא כשיטת רבי אליעזר, שאמר שמזכירין את הגשמים מיום טוב ראשון של חג. אלא הנדון הוא אם אפשר להעמיד כשיטת התנאים האחרים.
אי (אם) רבי יהושע הוא נימא חד יומא (נאמר ונשנה בברייתא שמנסכים רק יום אחד), שהרי הוא סובר שמתחילים להזכיר את הגשמים רק מהיום השביעי של חג הסוכות, שהוא שעת הנחתו של לולב!  76 

 76.  הקשו המפרשים, מדוע שנאמר שלשיטת רבי יהושע ינסכו רק יום אחד? וכתב במרומי שדה, שסברה הגמרא שלשיטת רבי יהושע נלמד עיקר ניסוך המים מאותו לימוד של רבי נתן. ועל כרחך שאין מנסכים כל יום, אלא די ביום אחד בשנה, ומסתבר שהוא בזמן שמחה. ודחתה הגמרא, שעיקר ניסוך המים נלמד מהלכה למשה מסיני, ובאותה הלכתא נאמר שמנסכים שבעה ימים. והמהרש"א כתב, שעל כרחך אותו יום אחד - שמיני עצרת הוא. כי לשיטת רבי יהושע שמזכירין משעת הנחתו - הכוונה לערבית של שמיני עצרת, כפי שכתב רש"י לקמן (ד א, ד"ה רבי יהושע). ועיין בשפת אמת מה שהקשה על דבריו. אמנם יש שגורסים בסוגייתנו: "אי רבי יהושע - אפילו חד יומא לא הוי". והיינו, משום שמפשטות דברי רבי יהושע, שאמר "משעת הנחתו" משמע שהכוונה ליום השמיני עצמו. ועיין בשיטה לבעל הצרורות.
אי רבי עקיבא הוא נאמר שמנסכים תרי יומי (שני ימים), שהרי הוא סובר שמזכירין את הגשמים רק מהיום הששי!  77 

 77.  וניסוך היום השביעי נלמד ממה שנאמר "וביום השביעי" - וי"ו מוסיף על ענין ראשון. מרומי שדה.
אי רבי יהודה בן בתירה הוא - נאמר שמנסכין שיתא יומי (ששה ימים), שהרי הוא סובר שמתחילין להזכיר את הגשמים ביום השני של החג!
אומרת הגמרא: לעולם, באמת, הברייתא - שיטת רבי יהודה בן בתירה היא.
ואל תקשה, אם כן, צריך להיות שניסוך המים יהיה רק ששה ימים!
כי סבירא ליה (סובר הוא) כשיטת רבי יהודה דמתניתין במסכת סוכה.
דתנן (ששנינו במשנה במסכת סוכה): רבי יהודה אומר: בלוג  78   79  מים היה מנסך כל שמונה. והיינו, שהיו מנסכים מים על גבי המזבח שמונה ימים.

 78.  נחלק רבי יהודה על תנא קמא בשני דברים: א. הוא סובר שמנסכים בלוג, ולא כשיטת תנא קמא, שמנסכים בשלשה לוגין כל יום. ב. שמנסכים כל שמונת הימים, כולל שמיני עצרת, ולא כדברי תנא קמא, שמנסכים רק שבעת ימי החג.   79.  "לוג" הוא מידת נפח שהיתה מקובלת בימיהם. ושיעורה: לשיטת הגר"ח נאה - 345 סמ"ק. ולשיטת החזון איש - 597 סמ"ק.
אמנם שיטת רבי יהודה היא שמנסך שמונה ימים, דהיינו, בשבעת ימי החג, וגם בשמיני עצרת, וזה שלא כאחת מהשיטות שהבאנו עד עתה. אבל על כל פנים עולה מדבריו שמנסכין אף בשמיני עצרת.
ורבי יהודה בן בתירא סובר כשיטה זו באופן חלקי, ומפיק (ומוציא) הוא את היום הראשון, שאין הוא סובר שמנסכין בו, שהרי ניסוך המים נרמז רק ביום השני, ומעייל (ומכניס) את היום השמיני לכלל הימים שמנסכים בהם מים. הרי לנו שבעה ימים שמנסכין בהן, מהיום השני עד היום השמיני.
מקשה הגמרא: ומאי שנא (במה שונה) היום הראשון דלא מנסכים בו, משום דכי רמיזי (שכאשר נרמזים) המים - ביום השני הוא דרמיזי,
אם כן, ביום השמיני נמי (גם כן) נאמר שאין מנסכין בו, שהרי כי רמיזי מים - בשביעי הוא דרמיזי (כפי שהבאנו לעיל, שהאות האחרונה של המילה מים נרמזת במילה "כמשפטם" שנאמרה בקרבנות היום השביעי)!
והיות וכך, אי אפשר לומר שהברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, כי ודאי שאין הוא סובר שמנסכים את המים שבעה ימים.
אלא, ברייתא זו כשיטת רבי יהושע היא, שסובר שמזכירין את הגשמים מהיום השביעי, שהוא זמן הנחתו של הלולב.
ומה ששנינו בברייתא שניסוך המים כל שבעה ימים, אין זה משום שזמן הזכרת הגשמים הוא כל שבעה, אלא הלכתא גמירי לה ("הלכה למשה מסיני" היא).
(אבל אי אפשר להעמיד את הברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, שהרי הוא סובר שניסוך המים נרמז ביום השני, ואם כן, על כרחך שהיו מנסכין רק מהיום השני. וכן רבי עקיבא, שסובר שניסוך נרמז בקרבנות היום הששי, על כרחך שלשיטתו היו מנסכין רק מהיום הששי).
ומנין לנו שהלכה למשה מסיני היא?
דאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן  80  , שלשה דברים אלו: א. עשר נטיעות  81  ,

 80.  שם מקום הוא (רש"י מועד קטן ג ב).   81.  לגבי איסור עבודת הקרקע ערב שנת השביעית (שלושים יום קודם ראש השנה, שהוא זמן תוספת שביעית), הדין הוא שאם יש עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה, חורשין את כל בית הסאה בשבילן, הואיל ואם אין חורשין סביבן - יפסדו. ועיין בתוספות שהאריכו בענין.
בערב שנת השמיטה מותר לחרוש "שדה לבן", שהוא שדה תבואה, רק עד חג השבועות, כי החרישה שלאחר מכן משמשת הכנה לזריעה בשנה הבאה, שנת השמיטה. וכיון שמצוה להוסיף מחול על הקודש, יש להמנע מלעשות בקרקע בשנה השישית מלאכה המשמשת הכנה לשנה השביעית.
ואילו את "שדה האילן", שהוא שדה שנטועין בו אילנות, מותר לחרוש עד שלשים יום קודם ראש השנה של השמיטה. כי החרישה בו אינה הכנה לצורך השנה השביעית, אלא משמשת את צרכי האילן בשנה השישית.
הלכה מיוחדת נאמרה לגבי שדה שיש בו עשר "נטיעות", שהם אילנות צעירים, המפוזרים ביחס שוה בתוך שטח של בית סאה (חמישים על חמישים אמה  82 ), שמותר לחרוש בו לא רק סביב כל אילן ואילן, אלא את כל השדה, עד ראש השנה של שנת השמיטה. והטעם, משום שבפיזור כזה של נטיעות, הנטיעות יונקות מכל שטח השדה.

 82.  במידות המקובלות בימינו: 829. 4 מטר לשיטת החזון איש.
אבל אם אין הנטיעות מפוזרות באופן זה, מותר לחרוש רק סביב כל אילן ואילן כשיעור יניקתו מהקרקע (לפי החשבון של עשר נטיעות לבית סאה).
וטעם ההיתר המיוחד בנטיעות, משום שאין החרישה באה להשביח, אלא לקיים. שאם לא יחרשו סביבם - יתייבשו  83 .

 83.  ועיין ברש"י במסכת סוכה (לד א) שהאריך בזה.
ב. ערבה, שזוקפין בצידי המזבח ביום השביעי של חג הסוכות  84 ,

 84.  כפי שמובא במסכת סוכה (מה א), עיין שם וברש"י שם. אבל אין הכוונה לערבה שבארבעת המינים, שהרי נטילתה מוזכרת בפירוש בתורה, ואין צריך לשם כך הלכה למשה מסיני. ובעל הצרורות כתב, שהכוונה לערבות שכל אחד ואחד לוקח בהושענא רבה, שזה הלכה למשה מסיני.
ג. וניסוך המים  85  , שלשת הדברים הללו - הלכה למשה מסיני הם  86 .

 85.  כתבו התוספות במסכת מועד קטן (ג א), שלפי רבי יוחנן שאומר שניסוך המים - הלכה למשה מסיני, הדרשה שדרשנו לעיל מ"ם יו"ד מ"ם - אסמכתא בעלמא היא. וכתב השפת אמת, שלפי זה, למסקנה לדברי הכל נלמד ענין ניסוך המים כל שבעת ימי החג ממהלכה למשה מסיני. ונחלקו רק לענין הזכרה, כי בימים שיש רמז לניסוך המים בהם - מזכירין את הגשמים. אמנם מרש"י"ה אלא רבי יהושע היא) משמע שאף למסקנה נחלקו לענין ניסוך המים. עיין שם. וע"ע בגבורת ארי. אמנם בגבורת ארי כתב שמהסוגיא כאן לא משמע כך. שהרי הגמרא מעמידה את מה ששנינו "ניסוך המים כל שבעה" דווקא כרבי יהושע, וסבירא ליה שניסוך המים כל שבעה - הלכה למשה מסיני הוא. אבל אין הברייתא מתיישבת לשיטת רבי יהודה בן בתירא, שהרי הוא סובר שניסוך המים ששה ימים. משמע שלשיטתו ניסוך המים אינו הלכה למשה מסיני ! וכתב בדעת התוספות, שיתכן שאף שהלכה למשה מסיני היא, מכל מקום כיון שיש לכך אסמכתא מהמקרא, אין הניסוך אלא ששה ימים. אמנם כתב שבאמת היה אפשר לומר שלפי רבי יהודה בן בתירא לא נאמרה הלכה למשה מסיני בענין זה, אלא למדים את הדבר מגופו של מקרא. ועיין שם שהאריך בענין. ובשפת אמת כתב, שלכאורה היה אפשר לפרש שלמסקנה לפי כולם ניסוך המים - הלכה למשה מסיני הוא. ונחלקו רק לגבי הזכרת הגשמים, משום שיש להזכיר בימים שנרמז הדבר בתורה. ולפי זה אתי שפיר שהגמרא בכמה מקומות מביאה בפשטות את ההלכה למשה מסיני. משמע שאין חולק בדבר. אמנם הביא שרש"י כתב בפירוש שנחלקו התנאים בדבר. עיין שם.   86.  מה שהוזכרו שלשת עניינים אלו יחד, כתב רש"י במסכת סוכה (לד א) דהיינו משום ששלשתם נשאלו בבית המדרש ביחד. והתוספות במסכת מועד קטן (ד א) כתבו, דהיינו משום שניתנו שלשתן למשה בסיני ביחד.
שנינו בברייתא שהובאה לעיל: רבי יהודה אומר משום רבי יהושע: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר.
שואלת הגמרא: הי רבי יהושע, מהי ההלכה של רבי יהושע, שאמר רבי יהודה את דבריו בשמו?
אילימא (אם נאמר) שהכוונה לרבי יהושע דמתניתין (של משנתנו), הא (הרי) הוא אמר שביום טוב האחרון של חג הוא מזכיר! ומשמע, שבכל תפילות יום טוב אחרון של חג, אף בתפילת שחרית  87 , מזכירין את הגשמים. ולא כדברי רבי יהודה, שרק המתפלל מוסף מזכיר!

 87.  כך כתב רש"י. ויל"ע למה לא כתב שמתחילים כבר מתפילת ערבית. ועיין עוד בראשונים בענין זה.
ואלא שמא נאמר, שהכוונה לרבי יהושע דברייתא (שהובאו דבריו באותה ברייתא לעיל)?
האמר (הרי הוא אמר) שמזכירין את הגשמים משעת הנחתו של הלולב, והיינו ביום השביעי של חג הסוכות, שאז מפסיקים ליטול את הלולב!  88 

 88.  הקשו הראשונים, למה אין הגמרא מקשה את אותה סתירה בדברי רבי יהושע? ותירץ הראב"ד, שאפשר לומר כי מה ששנינו במשנתנו שמזכירין מיום טוב אחרון של חג - היינו מתחילת היום, מהלילה. והיינו כדברי רבי יהושע בברייתא.
ותו (ועוד) יש לשאול ולברר, הא דתניא (מה ששנינו בברייתא נוספת): רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג הסוכות, העובר לפני התיבה אחרון, המתפלל מוסף, מזכיר את הגשמים  89 ,

 89.  וכן מצינו בתפילת יום טוב של פסח, שהראשון מזכיר את הגשמים, והאחרון אינו מזכיר. רבינו חננאל מביא בשם הירושלמי, שטעמו של רבי יהודה, כדי שיצאו המועדות בטל, מפני שהטל יפה לעולם.
הי בן בתירה (מיהו אותו בן בתירא המוזכר בברייתא זו)?
אילימא (אם נאמר) שהוא אותו רבי יהודה בן בתירה שהוזכר בברייתא שהובאה לעיל, הא (הרי) הוא אמר שבשני בחג הוא מזכיר, ולא כדברי בן בתירה בברייתא זו, שמזכירים את הגשמים רק ביום השמיני של החג!
אמר רב נחמן בר יצחק: שתי השאלות ששאלנו, מיהו אותו רבי יהושע שרבי יהודה אמר את דבריו בשמו, ומיהו בן בתירא שהוזכר בברייתא השניה, מתורצות באחת:
תהא תרווייהו, יהיו שתי הברייתות, דברי תנא שלא הוזכר עד כה. והיינו, בשיטת רבי יהושע בן בתירה  90 . כלומר, אין הכוונה לרבי יהושע של משנתנו, ואין הכוונה לרבי יהודה בן בתירה, אלא הכוונה לתנא אחר, ששמו רבי יהושע בן בתירה.

 90.  לכאורה, למסקנת הגמרא יש לנו שלוש שיטות של רבי יהושע: רבי יהושע של משנתנו, שסובר שמזכירין מתפילת שחרית של יום טוב ראשון של חג, שיטת רבי יהושע המוזכר בברייתא, שמזכירין משעת הנחת הלולב, ושיטת רבי יהושע בן בתירא, שמזכירין מתפילת מוסף של חג. אמנם אפשר לומר, שלמסקנה רבי יהושע של הברייתא הוא רבי יהושע של המשנה, ו"שעת הנחתו" היינו יום השמיני, וכפי שנתבאר לעיל בענין זה. עיין שם. וכתבו הראשונים, דהיינו תנאי אליבא דרבי יהושע. אכן הקשה הראב"ד, למה לא הקשתה הגמרא מרבי יהושע על רבי יהושע, ותירצה: תרי תנאי ואליבא דרבי יהושע, כפי שהוא דרך הש"ס ?
אלא שיש להבין, למה רבי יהושע בן בתירה מכונה בברייתא אחת בשם "רבי יהושע", ובברייתא אחרת בשם "בן בתירא".
ומבארת הגמרא: זמנין דקרי ליה בשמיה (פעמים שקוראין לו בשמו "רבי יהושע"), וזימנין דקרי ליה בשמיה דאבא (ופעמים שקוראין לו בשם אביו "בן בתירה").
והא, מה שמכנים אותו בשם אביו, היינו מקמי דליסמכוהו (לפני שסמכו את רבי יהושע להקרא "רבי", שאז היה אביו חשוב יותר, ולכן כינו אותו בשם אביו).
והא, מה שמכנים אותו בשמו, היינו לבתר דליסמכוהו (אחרי שסמכוהו. שאז כבר היתה לו חשיבות בפני עצמו, ולכן כינוהו בשמו).
תנא (שנינו בברייתא): בטל וברוחות, דהיינו, לומר "משיב הרוח ומוריד הטל" - לא חייבו חכמים להזכיר, ואפילו בימות הגשמים  91 . ואם בא להזכיר מרצונו - מזכיר  92 .

 91.  כך כתב רש"י. ויש ראשונים שפירשו, דהיינו לומר משיב הרוח בימות הגשמים, ומוריד הטל - בימות החמה.   92.  הריטב"א כתב, דהיינו שאם בא להזכיר אפילו בזמן שאין רגילין בו, כגון טל בימות הגשמים ורוחות בימות החמה - מזכיר. וכן כתבו עוד ראשונים. אבל התוספות כתבו בשם הר"מ, שבימות החמה אין לומר "משיב הרוח". וכך כתב בשיטה לבעל הצרורות: לא חייבו חכמים להזכיר - ואפילו שהם טובים כמו מטר. ואם בא להזכיר מזכיר - פירוש, כל אחד בזמנו, כי אינו נקרא משנה המטבע. אבל אין לומר שאם בא להזכיר משיב הרוח וטל בכל זמן מזכיר.
מאי טעמא? למה לא חייבוהו חכמים להזכיר?
אמר רבי חנינא: לפי שטל  93  ורוחות אין נעצרין לעולם  94 . שאלמלא הם - אין העולם מתקיים. ולכן אין צריך להזכירם ולבקש עליהם  95 .

 93.  כתב המגן אברהם (סימן קיד סק"ד), שאף שאין חייבין להזכיר את הטל, מכל מקום טוב לאמרו, כדי שיהיה לברכה (כפי שמבואר להלן, שיש טל של ברכה). ומכל מקום אם לא הזכירו במקומו, אף שלא סיים את הברכה, אין מחזירין אותו, מאחר שאין חיוב כלל לאמרו. ועיין שם ברמ"א ובמשנה ברורה 94.  אף שטל של ברכה נעצר, כפי שהגמרא אומרת להלן, מכל מקום היות ואין הדבר ניכר, שהרי שני סוגי הטל - מין אחד הם, אלא שברכת ה' תבלין להשביח את אותו טל של ברכה, ואין הגבורה ניכרת, לכן לא חייבו להזכיר. ריטב"א 95.  ומה שמזכירים בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם", אין זה חיוב, אלא מזכירים את חוק ודרך הגשם, כי הטל והרוחות מועילים לארץ לתקנה ולנגבה. רש"י. ועיין בשו"ע סימן קי"ד סעיף ד' ובמשנה ברורה שם.
ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שאין הטל והרוחות נעצרין לעולם.
וטל - מנלן דלא מיעצר (מנין לנו שאינו נעצר לעולם)? דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד  96  אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו (שאני רגיל לעמוד לפניו בתפילה), אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי (עד שאבוא בציווי הקדוש ברוך הוא להודיעך שכבר יהיה מטר) "  97 . ובאמת כך היה, כפי שנאמר בהמשך: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ".

 96.  כתבו התוספות, שנקרא אליהו כך, משום שהוא היה מן המיושבים בגלעד. והיינו, לפי שהרגו ישראל את יושבי יבש גלעד על מעשה פילגש בגבעה (כפי שמובא בספר שופטים פרק יט), ולא נשארו שם כי ם מעט מן היושבים בעיר, כי כל השאר היו אנשים שנאספו מבחוץ. לכך מעיד הכתוב כי אליהו היה מן התושבים. וכתב המהרש"א, שנראה שלכן מכונה אליהו בשם "התשבי", לפי שהיה מן המיושבים שם. אבל רש"י על הפסוק כתב, שנקרא תשבי על שם עיר מגוריו הראשונה, שנקראה "תושב". וכן כתב שם הרד"ק. ועיין עוד ברש"י על שופטים (כ' מ"ה, ד"ה ויכו ממנו).   97.  הסיבה לכך היתה, משום שאחאב התריס כלפי אליהו ואמר: הרי בתורה כתוב: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר", והנה עתה כל ישראל עובדים עבודה זרה, ובכל זאת אין הגשמים נעצרים !
הרי שאמר אליהו, שייעצרו הטל והמטר.
ולאחר מכן כתיב, שבשנה השלישית של הרעב, אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר על פני האדמה".
הרי שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו, שמעתה ישוב המטר לרדת על פני האדמה.
ואילו לגבי טל - לא קאמר ליה הקדוש ברוך הוא שישוב מעתה.
מאי טעמא? למה לא אמר הקדוש ברוך הוא שישוב הטל לרדת, והרי אליהו אמר בתחילה שגם הטל ייעצר, כפי שנאמר: "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תענית בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א |