פרשני:בבלי:תענית טו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית טו ב

חברותא[edit]

מעשה היה  בימי רבי חלפתא ורבי חנניא בן תרדיון, שעבר אחד לפני התיבה, וגמר את הברכה כולה, והציבור לא ענו אחריו אמן.
והשַמָש אומר לאחר כל ברכה: תקעו הכהנים, תקעו! והכהנים תוקעים.
לאחר מכן אומר החזן, העובר לפני התיבה: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה".
והשמש אומר: הריעו בני אהרן, הריעו!  904 

 904.  תמה הגבורת ארי, למה כשאומר החזן "תקעו", אומר "הכהנים", ואילו כשאומר "הריעו" אומר "בני אהרן"? ובאמת בברייתא שהגמרא מביאה, נאמר בשניהן לשון שוה. וכן העיר במלאכת שלמה. וכתב, שאולי לא נקטה המשנה בדווקא, אלא השמיענו התנא, שאין בדבר קפידא, ובאיזה לשון שיאמר, או כהנים או בני אהרן, שפיר דמי. אמנם מסקנתו שגירסת הספרים משובשת, ובאמת בין גבי תקעו ובין גבי הריעו, גורסים "בני אהרן הכהנים", כפי שמצינו במקרא: "ובני אהרן הכהנים יתקעו".
אומר החזן: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה".
וכשבא דבר מעשה זה אצל חכמים, אמרו: לא היינו נוהגין כן, שלא לענות אמן אחר ברכתו של העובר לפני התיבה  905 , אלא בשער מזרח, ובהר הבית. כלומר, בזמן שבית המקדש קיים, כשהיו מתפללין בהר הבית, היו נכנסים אליו דרך השער שבצד מזרח. ואז אכן לא היו עונין אמן, כי אין עונין אמן במקדש (כפי שמצינו להלן טז ב)  906 .

 905.  כך פירש רש"י. וכתב שאין לפרש שלא היו נוהגין לתקוע אלא במקדש, כי ודאי שתוקעין בגבולין, כפי שמוכח בכמה מקומות במסכת שלנו, וכן במסכת ראש השנה (כו ב, כז א). אבל יש ראשונים שמפרשים שאכן הטעות היתה שהיו תוקעים על סדר הברכות, ואמרו חכמים שבגבולין אומרים את הברכות בלא תקיעות. ומה שהביא רש"י ממסכת ראש השנה אינה ראיה, כי שם מדובר בתקיעות שתוקעים אחר שמשלימים כל הכ"ד ברכות. וכן משמע בדעת הרמב"ם. והריטב"א מביא, שיש מפרשים טעותם של רבי חלפתא ור' חנניא בן תרדיון, שכמו שראו במקדש, שהיו תוקעין בשופר וחצוצרות בתעניות, הנהיגו הם כך אף בגבולין, לתקוע בשופר וחצוצרות וכשבא הדבר לפני חכמים, אמרו שאין זה אלא במקדש. אבל בגבולין, מקום שיש שופר - אין חצוצרות. ומקום שיש חצוצרות - אין שופר. וסיים: והפירוש הזה יותר נכון. ובשם הרמב"ן הביא, שטעו בשני דברים: שלא ענו אמן, ושתקעו בשופר וחצוצרות, כמו שראו במקדש. עוד הביא בשם אחד מרבותיו, שטעותם היתה בזה: כי במקדש לא היו אומרים בחתימת כל ברכה מז' ברכות: "מי שענה" עד לאחר שאומר חותמה "ברוך ה' אלהי ישראל כו'", ועונים העם בשכמל"ו, וחזן הכנסת אומר "תקעו", ואומר ש"צ: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה", ותוקעין, וכן בכל ברכה וברכה. אבל בגבולים אין עושים כן, אלא כסדר משנתינו. כי קודם חתימת כל ברכה, אומר "מי שענה", וחותם בה, ועונים אמן, ואומר חזן הכנסת "תקעו", ותוקעים. כי סדר משנתינו - בגבולים היא. עיין שם שהאריך בזה. והר"ן גורס "וענו אחריו אמן". ומה שאמרו שלא היו נוהגין כן, היינו שבגבולין אין תוקעין על סדר הברכות, אלא אחר התפילה (ובשפת אמת כתב בדבריו, שהחילוק הוא אם חזרו ואמרו "מי שענה" משום הפסק אמן, עיין שם). ועיין בגבורת ארי מה שהקשה על דבריו.   906.  כך פירש רש"י. ומשמע מדבריו, הר הבית בכלל המקדש לענין זה. והביא הרש"ש, שלפירוש הר"ן צריך לומר שהיו מתכנסים בהר הבית להתפלל בז' תעניות, וכן כתב הרמב"ם בהלכות תעניות. ואף ששנינו שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר, גם הר הבית נחשב רחוב. עוד הביא את דברי הרע"ב, שהטעם שענו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא משום שהיו מזכירין במקדש שם המפורש. והקשה, הרי היו מזכירים את השם רק בעזרה, ואילו בשכמל"ו היו עונים בכל הר הבית ! עיין שם. ובתפארת ישראל כתב, שנראה שהיה להם בית כנסת כנגד שער המזרח של הר הבית. והוא אותו בית כנסת המוזכר בתחילת פרק ז' במסכת יומא.
סדר עבודתם של הכהנים בבית המקדש היה כך: שבט הכהנים חלוק היה לעשרים וארבעה חלקים, כל חלק נקרא "משמר".
כל משמר היה עובד בבית המקדש במשך שבוע אחד.
המשמר עצמו, שהיו בו כהנים רבים, חלוק היה לשבעה חלקים, כל חלק נקרא "בית אב".
כל בית אב היה עובד יום אחד באותו שבוע הקבוע לאותו משמר.
אם היתה העבודה מרובה, ולא היו אנשי בית אב מסוגלים לעשותה לבדם, היו שאר בני המשמר של אותו שבוע מסייעים להם  907 .

 907.  כתב הריטב"א, שאותה חלוקת בתי אב, יש שהיו קבועות ליום קבוע לעולם, כגון, שזה עובד בשבת לעולם, וזה עובד באחד בשבת לעולם, ויש מהם שלא היו קבועים כל כך, אלא, לפעמים זה שעובד בשבוע זה ביום השבת, היה עובד בשבוע אחר ביום אחר. עוד הביא, שמהתוספתא (פרק ב' הלכה ב') נראה, שהיו הרבה כהנים שלא נחלקו למשמרות, אלא היו נטפלין עם כל משמר ומשמר, להוסיף ולהגדיל את מספר אנשי המשמר, לסייעם כפי מה שהיו צריכים להם. עיין שם.
ועתה, על פי הקדמה זו, נבאר את המשך דברי משנתנו.
בשלש תעניות הראשונות, שעדיין אינן חמורות כל כך (כפי שנתבאר לעיל), אנשי המשמר, שעובדים בבית המקדש באותו שבוע שחלה בו התענית, אף שאין הם הכהנים הקבועים לעבוד ביום התענית עצמו, שאינם מ"בית אב" של אותו יום, אמנם מתענין הם עם הציבור, אבל - ולא משלימין את תעניתן, אלא אוכלים עוד לפני הערב.
והטעם, כי אף שאין אלו הימים הקבועים לעבודתם, מכל מקום יש חשש שתִּכבַּד העבודה על אנשי בית אב, שהם העובדים הקבועים לאותו יום, ויצטרכו שאר אנשי המשמר לבוא לסייעם. ואם יתענו וישלימו, לא יהא להם כח לעמוד בעבודה.
ואילו אנשי בית אב, דהיינו, אנשי המשמר שאותם ימי התענית הם זמנם הקבוע לעבודה, לא היו מתענין כלל. כי אם יתענו, לא יהיה בהם כח לעבוד.
שלש תעניות שניות, היות והן חמורות יותר, אנשי משמר מתענין, ואף משלימין תעניתן.
ואילו אנשי בית אב, מתענין, ולא משלימין תעניתן.
אבל בשבע תעניות האחרונות, שהן החמורות שבכולן, אלו ואלו, בין אנשי המשמר ובין אנשי בית אב, מתענין ומשלימין את תעניתן. דברי רבי יהושע.
וחכמים מקילים יותר, ואומרים שכך נוהגין:
בשלש תעניות הראשונות, אלו ואלו, בין אנשי משמר ובין אנשי בית אב, לא היו מתענין כלל.
שלש תעניות שניות, שהן חמורות יותר, אנשי משמר מתענין ולא משלימין, ואנשי בית אב לא היו מתענין כלל.
שבע תעניות אחרונות, אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין.
היות והוזכרו כאן אנשי משמר, מביאה המשנה דין נוסף הנוגע להם.
בכל שאר ימי השנה, שאינם ימי תענית, אנשי משמר  908  מותרין לשתות יין בלילות, אבל לא בימים.

 908.  רש"י גרס "אנשי מעמד", וכתב שהיינו אחד כהנים לויים וישראלים, הקבועים ועומדים ומתפללים על קרבן אחיהם שיתקבל לרצון, ועומדים שם בשעת העבודה, דהאיך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו. ותמה הגבורת ארי, הרי לא מצינו שלוי שתוי יין - אסור בשיר, וכל שכן שאנשי המעמד מישראל אינם אסורים ביין, שהרי לא אסרה תורה שתוי יין - אלא לכהן, כפי שנאמר: "אתה ובניך בגשתכם אל המזבח לשרת" ! עיין שם.
והטעם, משום שבימים יש חשש שתכבד העבודה על אנשי בית אב, ויצטרכו אנשי משמר לסייעם. ואם ישתו יין, יהיו אסורים בעבודה משום שכרות  909 .

 909.  שתויי יין אסורים לעבוד בבית המקדש, כפי שנאמר (ויקרא י ט): ין ושכר אל תשת בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו".
מה שאין כן בלילה, שכבר אין לחוש שתכבד העבודה, שהרי ראו לפנות ערב שפסקו הקרבנות, ולא כבדה העבודה (ובלילה כבר אין מקריבים קרבנות).
ואילו אנשי בית אב אינם מותרין לשתות יין, לא ביום - ולא בלילה. משום שלמרות שאין מקריבים קרבנות חדשים בלילה, מכל מקום מעלים אל המזבח אברים ופדרים שפקעו ונפלו מעליו. וכן מה שלא גמרו להקטיר ביום (מהקרבנות שנשחטו ביום) - גומרים בלילה.
אבל היות ואין זו עבודה כבדה, לעולם אין אנשי בית אב צריכים לסיוע של שאר אנשי המשמר. ולכן אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות.
אנשי משמר, ואף אנשי מעמד  910  ("אנשי מעמד" היינו כפי ששנינו להלן כו א, היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?! התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, ועל כל משמר היה מעמד בירושים של כהנים ולויים וישראלים. הגיע זמן משמר לעלות, הכהנים והלויים עולים לירושלים. והישראלים מתכנסין בעריהם, ומתפללין על קרבן אחיהן, אנשי משמר, שיתקבל ברצון), אסורין מלספר ומלכבס כל אותו שבוע של משמרתם (אלא עליהם להסתפר קודם לכן. וטעם איסור זה יתבאר להלן).

 910.  נקראים "אנשי מעמד" משום שהם עומדים בתפילה, כמתבאר להלן.
וביום חמישי מותרין לספר ולכבס - מפני כבוד השבת  911 .

 911.  כתב רש"י, שנקט חמישי, כי דרך בני אדם להסתפר לכבוד שבת ביום חמישי, ולא בשישי, מפני הטורח. ומכאן הקשה המגן אברהם (בתחילת סימן ר"ס) על הנזהרים מלהסתפר ביום חמישי, שהרי כתב רש"י שרוב בני אדם נוהגין כן ! וכן כתב בגליון מהרש"א, שמכאן תשובה על מה שכתב במטה משה בשם ספר הגן, שלא ליטול ציפרניים ולא לגלח ביום חמישי, מפני שגדל בשבת.
ממשיכה המשנה ומביאה ענין אחר מענייני תענית.
כל יום טוב הכתוב  912  במגלת תענית  913  דלא למספד (שאין להספיד בו), אף ביום שלפניו אסור להספיד ולהתענות, שמא יבוא להספיד ביום טוב עצמו. אבל ביום שלאחריו - מותר. כיון שכבר עבר היום, אין חשש שמא מתוך שיספיד לאחריו - יבוא להספיד אף ביום טוב.

 912.  כתב רש"י, שמגילת תענית נכתבה בימי חכמים, אף שלא היו כותבין הלכות. ולכן נקט התנא לשון "כל הכתוב במגילת תענית", כאילו היה זה מקרא. ובמסכת שבת (יב ב) מצינו: תנו רבנן, מי כתב מגילת תענית? אמרו, חנניא בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. ופירש שם רש"י: מגילת תענית - נקראת מגילה, לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כותבין, דאסור לכותבן. וזו נכתבה לזיכרון, לדעת ימים האסורים בתענית. לכך נקראת מגילה, שכתוב במגילת ספר. מחבבין - פירוש, מחבבין את הצרות שנגאלין מהם, והנס חביב עליהם להזכירם לשבחו של הקדוש ברוך הוא, וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב.   913.  במגילת תענית מובאים ימים טובים רבים שניתקנו משום מאורעות טובים שאירעו בהם. אמנם בימינו בטלה מגילת תענית (כמסקנת הגמרא במסכת ראש השנה יח - יט, וכן נפסק בשולחן ערוך בסימן תקעג סעיף א). וזה לשון ספר לבוש החור: הלכתא - בטלה מגילת תענית. שכל הימים הכתובים במגלת תענית שלא להתענות בהם, עכשיו מותר להתענות בהם, מפני שנחלפו בעוונותינו להרבה מאורעות שאירעו בהם ובטלום והתירו להתענות בהם וכו'. (הובא במלאכת שלמה, עיין שם).
רבי יוסי אומר: בין לפניו ובין לאחריו - אסור.
והיינו דווקא בימים טובים שכתוב עליהם במגילת תענית שלא רק שלא יתענו בהם, אלא אף שלא יספידו בהם. וחמורים הם.
אבל ימים טובים שכתוב עליהם דלא להתענאה (שלא להתענות בהם), אבל להספיד בהם מותר, היות ואינם חמורים כל כך, בין לפניו ובין לאחריו מותר להתענות  914 .

 914.  ביאר הריטב"א, דהיינו משום שתענית ביום טוב, יותר חילול היום היא - מאשר הספד, שהרי התענית היא למשך כל היום, ואילו ההספד - רק לשעה הוא. ולכן, ישנם ימים שאסרו בהם רק תענית, ולא אסרו להספיד בהם. ורק בימים החמורים ביותר, אסרו גם להספיד. והיות וכך, ימים שנאמר בהם איסור הספד, על כרחך שחמורים הם, ולכן אסורים לפניהם, ורק לאחריהם מותר. אבל ימים שנאמר בהם רק איסור תענית, אינם חמורים כל כך, ולכן אף לפניהם מותר. אבל רבינו אפרים כתב, שהסיבה שמקצתן אסורים בהספד, ומקצתן אסורים בתענית לבדו בלא הספד, כי ההספד הוא חילול יום טוב גדול יותר מן התענית, לפי שהוא דבר של פרהסיא יותר. ופעמים שהוא אסור בהספד ומותר בתענית. והיום שכתוב בו "דלא למספד" - הוא קל יותר. ומחמת כן שינה את הגירסא, וגרס "כל שלאחריו בהספד אסור בתענית מותר". ועיין בריטב"א מה שכתב על דבריו.
רבי יוסי אומר: אף בימים אלו, לפניו אסור להתענות, ורק לאחריו מותר.
אין גוזרין תענית על הצבור  915  בתחילה בחמישי (אין מתחילין את ימי התענית ביום חמישי), כדי שלא להפקיע  916  השערים (שלא לגרום להעלאת מחירים).

 915.  הרמב"ם כתב (וכן מוכח בדברי רש"י), שאין מדובר דווקא על תענית גשמים, אלא דין זה נוהג בכל התעניות. אמנם יש מפרשים דהיינו דווקא בתענית גשמים, כי אז יש חשש של הפקעת שערים, משום שכשגוזרים תענית על הגשמים - השער מתייקר. ועיין בריטב"א 916.  לשון הפקעה היינו שמבטל מדה הראשונה וממעטה. רש"י לעיל (י א). והרמ"א (סימן תקע"ב) כתב דהיינו שלא לייקר השער. עוד פירשו, שהוא מלשון "מתפקע". והיינו, שעל ידי כך יתפקע ויתבטל שער המאכלים שהיה עד עתה. וכתב השולחן ערוך (שם) שאין גוזרין תענית ביום ה', אף במקום שאין לחוש להפקעת שערים (כגון בעיר שרובה נכרים). וכתב המשנה ברורה (בשם המגן אברהם), שאפשר שבמדינות אלו שלא שכיחים מפקיעי שערים - גוזרים תענית גם ביום ה'. וכן נוהגים.
כי אם מתחילין להתענות ביום חמישי, הרי לעת ערב יקנו הצבור שתי סעודות. אחת לצורך סיום הצום, ואחת לכבוד שבת. וכשיראו בעלי החנויות כך, לא ידעו שזה מחמת התענית, שהרי לא כולם יודעים שגזרו היום תענית  917 . אלא יסברו שבא רעב לעולם, ויש מחסור, ולכן ייקרו את המזון, ויפקיעו השער  918 .

 917.  עיין בתוספות יום טוב, שכתב: נראה שמדובר במקום שבעל החנויות נכרים. שאם לא כן, הרי אף בעל החנויות בכלל המתענים, ואיך אינם יודעים שמחמת זה קונים מזון שתי סעודות גדולות? אמנם הביא, שמדברי המגיד משנה לא משמע כך. ולכן כתב במסקנה, שאכן מדובר במקום שבעלי החנויות מישראל, ומכל מקום יש חשש שלא ישימו לב לכך שמפני התענית והשבת קונים הרבה.   918.  כך כתב רש"י. ועיין בריטב"א מה שכתב על דבריו. ויש מפרשים הטעם, מפני שבעלי חנויות לא ידעו שגזרו תענית, ולא יכינו מזון למכירה - אלא כמנהגם, לצורך סעודה אחת. וכשיוסיפו בני אדם לקנות לצורך סעודת תענית, נמצא שסעודת שבת תהא חסירה ! אמנם תמה הריטב"א על פירושם, כי אף לטעם זה, למה לא הכינו בעלי החנויות סעודה בליל התענית? ורבינו גרשום כתב, שבני הכפרים הבאים ליום הכניסה מספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים. וכשהם באים ביום חמישי לא ידעו שקבלו עליהם תענית, ואין מביאין מזון אלא לצורך השבת, ולוקחים הכל לצורך ליל חמישי לפי שהתענו בו, ומתייקר המזון לצורך השבת. אבל כשגוזרים את התענית ביום שני, כשבאים בני הכפרים ביום שני לעיר, שומעים כשגוזרים תענית, וכשבאים שוב ביום חמישי, מביאים מזון כדי למכור ללילי חמישי ושבת. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, שאם יגזרו תענית ביום חמישי, יאמרו דלת העם שודאי יש צורך גדול למטר, ורעב בעולם. כי לולא כן, לא היו גוזרים תענית סמוך לשבת.
אבל אם התחילו את ימי התענית כמה ימים לפני יום חמישי, כבר ידוע לכולם שזמן תעניות הוא, ויבינו בעלי החנויות שמחמת התענית קונים הצבור שתי סעודות.
אלא, כך הוא סדר ימי התעניות:
שלש תעניות הראשונות - בימים שני וחמישי ושני. כפי שנתבאר. כיון שמתחילין את ימי התעניות לפני יום חמישי, אין חשש להפקעת שערים.
ושלש תעניות שניות - בימים חמישי שני וחמישי. שהיות והתחילו שלשת ימי התענית הראשונים ביום שני, שוב אין חשש להפקעת שערים.
רבי יוסי אומר: כשם שאין שלש התעניות הראשונות מתחילות ביום חמישי, כך לא מתחילין את ימי התעניות השניות ביום חמישי, וכמו כן, לא מתחילין את שבע התעניות האחרונות ביום חמישי  919 .

 919.  אלא כך הוא סדרן של שבע אחרונות: בה"ב הבה"ב. וכתב הבית יוסף (סימן תקע"ב), שהרמב"ם והטור פסקו כרבי יוסי. ולפי זה, מה שכתב הטור: אבל משהתחילו כבר להתענות - יודעים שהוא בשביל התענית, זהו כדי לתת טעם למה בשלש תעניות עצמם מתענין ביום חמישי תענית שנייה, אבל לא בא להתיר להתענות בתעניות שניות ואחרונות חמישי ושני וחמישי. כי מאחר שיש הפסק זמן בין תעניות אלו לאלו, אין העולם זוכרים שהוא בשביל התענית, ושייך הטעם של הפקעת שערים. וכתב התוספות יום טוב, שבאמת אין הכרע מלשון המשנה שיש הפסק ביניהם, אלא שסברא הוא, שמסתמא ממתינים קצת ומצפים לישועה. וכל שכן למנהג שכתב הבית יוסף (בסימן תק"נ) בשם הרד"א להכריז על הצומות בשבת, שאם מנהג קדום הוא מימות המשנה, אם כן, כשכלו ג' ראשונות היו צריכים להמתין עד השבת, שהוא יום שמתכנסין בו, כדי להכריז על השניות. וכן כשכלו השניות. אבל שבע אחרונות הוכרזו בפעם אחת, ואין ביניהם הפסק.
אין גוזרין תענית על הצבור בימים אלו:
בראשי חדשים (משום שראש חדש נקרא "מועד"), בחנוכה, ובפורים.
ואם התחילו  920  את ימי התעניות לפני ראש חדש, והגיע אחד מימי התענית לראש חדש - אין מפסיקין את סדר ימי התענית, אלא ממשיכים ומתענין אף בראש חדש  921 .

 920.  בגמרא להלן (יח ב) נחלקו רב אחא ורב אסי באיזה אופן נחשב שהתחילו. רב אחא סובר שהתחלה היינו שלש תעניות, שני חמישי ושני. ורב אסי סובר, שאף תענית אחת נחשבת התחלה, ושוב אין מפסיקים בראש חודש.   921.  כך פירש רש"י. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות ביאר, שאם התחילו לצום שעה אחת באותו יום (בשוגג), שוב אין מפסיקין. ומכל מקום אין משלימים תעניתם, אלא אוכלים בסוף היום. ועיין בגבורת ארי שהאריך בזה.
והטעם, כי למרות שאף ראש חדש נקרא "מועד", מכל מקום לא נאמר עליו שהוא יום משתה ושמחה  922 . דברי רבן גמליאל.

 922.  כתב הרש"ש, שהוצרך רש"י לטעם זה דווקא גבי ראש חודש, שהוא מדאורייתא. אבל חנוכה ופורים, היות ומדרבנן הם, פשוט שאין מפסיקים את התענית.
אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל שאין מפסיקין את סדר ימי התעניות מחמת ראש חדש, אלא מתענין בו, מודה היה שאין משלימין את התענית עד הערב, אלא אוכלין כבר לפנות ערב  923 .

 923.  הגמרא להלן (שם) מביאה שנחלקו חכמים על רבי מאיר, והם סוברים שמתענה ומשלים.
וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת, אין משלימין את התענית, אלא אוכלין לפני כניסת השבת.
גמרא:
שנינו במשנתנו: סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה כו'.
תמהה הגמרא: וכי אפילו בקמייתא (בתעניות הראשונות) מוציאין את התיבה לרחובה של עיר?
ורמינהו: בשלש תעניות ראשונות ושניות, נכנסים לבית הכנסת, ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה כולה.
ובשבע תעניות אחרונות, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו.
רבי נתן אומר: אפר מקלה  924   925  הן מביאין ונותנין בראשיהן.

 924.  מזה שרבי נתן חולק ואומר שנותנין אפר מקלה, שהוא אפר שריפה, משמע כי מה שאמר תנא קמא שנותנין אפר, היינו עפר. ומשמע שלשיטת תנא קמא, יכול לתת או אפר או עפר, כי שניהם בכלל אפר. ועוד, כיון שאפר הוא גנאי יותר מעפר, כל שכן שיכול לתת אפר ממש.   925.  כתבו התוספות, שאותו אפר היה מן עצם אדם, שהרי הוא לזכרון העקידה, ושם היה עצמות אדם. ותמה בהגהות יעב"ץ, מאיזה עצם אדם יהא עפר זה, ואיה ימצאוהו? הכי ישרפו עצם אדם יהודי בשביל כך, או האם יקחו עצם מאת נכרי וישרפוהו ויתנוהו על ראשם? ! רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא ! ועוד הקשה, הרי בעקידה לא נשרף שום אדם ! ולכן כתב שאפר מקלה הוא אפר שריפת עצים. והעיני שמואל כתב, שטעות המעתיק הוא. ובאמת היה כתוב בתוספות "מעצם א'", והיינו עצם איל. והמעתיק טעה וכתב "מעצם אדם". עיין שם.
הרי לנו שרק בשבע תעניות אחרונות היו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר!
אמר רב פפא: כי תנן נמי מתניתין (גם מה ששנינו במשנתנו), שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר - אשבע (על שבע) תעניות האחרונות תנן (שנינו).
אבל באמת בתעניות הראשונות והאמצעיות - אין מוציאין את התיבה.
שנינו במשנתנו: ובראש הנשיא ובראש אב בית דין.
והדר תני (ולאחר מכן שנינו במשנתנו): כל אחד ואחד נותן בראשו.
הרי שקודם נותנין אפר בראש הנשיא וראש אב בית הדין, שהם החשובים, ורק לאחר מכן שאר העם נותנים אפר בראשם.
ותמהה הגמרא: איני? וכי כך היא הדרך?
והתניא:  926  רבי אומר: בדבר של גדוּלה וחשיבות - מתחילין מן האדם הגדול. שהוא מתחיל, ורק לאחריו ממשיכים הקטנים ממנו.

 926.  מקשים האחרונים, למה הוצרכה הגמרא להביא את דברי הברייתא, הרי הדברים מפורשים בפסוקים, שבתחילה נתקלל נחש וכו' ! וכתב המהרש"א במסכת ברכות (סא א), שמהמקרא אין ראיה, כי אפשר לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה. לכן הוצרכה הגמרא להביא ראיה מהברייתא. והבן יהוידע תירץ, שמהפסוקים אין ראיה שבקללה מתחילין מן הקטן, כי יתכן שהסיבה לסדר זה: נחש אשה ואדם, היא משום שהנחש היה המסית, ולכן הוא נתקלל ראשון. אחריו האשה, כי היא חטאה לפני האדם. ורק לבסוף נתקלל האדם, שחטא אחרון. לכן הביאה הגמרא את הברייתא, שכלל הוא, שבקללה מתחילין מן הקטן.
ואילו בדבר של קללה ופחיתות כבוד - מתחילין מן הקטן. שהוא מתחיל, ורק לאחריו ממשיכים בגדולים ממנו.
ומנין לנו דבר זה?
ענין זה שבגדולה מתחילין מן הגדול, למדים מהמקרא. שנאמר: "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר"  927 . הרי לנו שקודם דיבר משה אל אהרן, שהוא הגדול, ורק לאחריו דיבר אל אלעזר ואיתמר.

 927.  ברש"י ובעין יעקב הגירסא: "שנאמר: וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים". וביאר המהרש"א במסכת ברכות (שם), שממה שהקדים הפסוק את אהרן ודאי אין ראיה, שהרי הוא האב. וכן ממה שהקדים את אלעזר אין ראיה, כי בכמה מקומות נאמר סדר זה. אלא הראיה מיתור הלשון שבפסוק. כי די היה לכתוב: אל אהרן ובניו הנותרים. ומיתור הלשון אנו למדים שבגדולה מתחילים מן הגדול וכו'. ועיין ברש"ש כאן.
וענין זה שבקללה מתחילין מן הקטן, למדים מכך שלאחר שחטאו האדם ואשתו בעץ הדעת, בתחלה נתקלל נחש, שהוא הפחות שבכולם, ואחר כך נתקללה חוה, החשובה ממנו, ורק אחר כך, לבסוף, נתקלל אדם, שהוא החשוב שבכולם.
מכל מקום שנינו בברייתא, שבדבר שיש בו קללה ופחיתות כבוד, מתחילין מן הקטן והפשוט תחילה. ואם כן קשה, היאך שנינו במשנה שקודם נותנין אפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב בית הדין, ורק לאחר מכן שאר העם נותנים בראשיהם? ומבארת הגמרא: נתינת האפר בראש הנשיא ואב בית הדין אינה פחיתות כבוד, אלא אדרבה, הא חשיבותא לדידהו (חשיבות היא להם). דאמרי להו (כי בנתינת האפר בראשם, כאילו אומרים להם): אתון חשיביתו למיבעי עלן רחמי אכולי עלמא (אתם לבדכם חשובים לבקש רחמים על כל העם).
שנינו במשנתנו: כל אחד ואחד נותן בראשו.
אמר רב אדא: לגבי כל העם שנינו "וכל אחד ואחד נותן בראשו". ואילו גבי נשיא ואב בית דין שנינו: "ונותנין אפר על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין". משמע שאחרים נותנין את האפר על ראשם.
ויש לתמוה, נשיא ואב בית דין נמי, נשקלו אינהו ונינחו בראשייהו (שיטלו הם את האפר ויניחו בעצמם בראשם)!
מאי שנא דשקיל איניש אחרינא ומנח להו (מה נשתנה דינם, שאדם אחר נוטל ומניח בראשם)?
אמר רבי אבא דמן קסרי: הסיבה היא, משום שאנו רוצים שעל ידי מעשים אלו, של נתינת אפר בראש התיבה ובראש העם, תהיה עגמת נפש מרובה, כדי שישבר לב העם וישובו בתשובה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תענית בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א |