פרשני:בבלי:תענית כז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית כז א

חברותא[edit]

המשיך אביו של רבי זירא ושאל: אי, אם כך, שהוקש כהן מברך לכהן משרת, נוסיף ונלמד כהן מברך מכהן משרת כך: מה כהן משרת - בעל מום לא, שכהן בעל מום פסול לעבודה, אף כהן מברך - בעל מום לא, ויהא כהן בעל מום פסול מלברך ברכת כהנים!  1590 

 1590.  באמת מצינו בהלכה (שו"ע אורח חיים סימן קכ"ח סעיף ל', עיין שם), שכהן שיש בו מום בפניו או בידיו - לא ישא כפיו, אבל אין זה איסור דאורייתא, מחמת ההיקש לכהן משרת, אלא כדי שלא יסתכלו בו העם, ויסיחו דעתם מהברכה. ומטעם זה, אם היה דש בעירו - מותר. וכן אם נוהגים הכהנים לשלשל את הטלית על פניהם וידיהם - מותר.
אמר לו רבי יצחק: הא איתקש לנזיר (הרי הוקש כהן מברך לנזיר). וכשם שבנזיר אין פסול של בעל מום, כך כהן אינו פסול מלברך אם הוא בעל מום.
אמר לו אביו של רבי זירא: יוצא מדבריך, שהתורה הקישה כהן מברך גם לנזיר וגם לכהן משרת, אבל לא נאמר לאיזה ענין הוקש לזה, ולאיזה ענין - לזה.
ואתה קובע ואומר, שכהן מברך הוקש לכהן משרת - לענין שאינו אסור באכילת חרצן. ולנזיר - לענין שאין מום פוסל בו. למרות שבעצם אפשר להקיש גם להיפך, וללמוד מכהן משרת שבעל מום פסול, ומנזיר - שאסור באכילת חרצן.
ותמוה הדבר ! מאי חזית דמקשת לקולא (מה ראית, מנין אתה מוכיח זאת, שיש להקיש לכהן משרת ולנזיר באופן שמקילים על הכהן המברך), שאינו אסור באכילת חרצן, ואין מום פוסל בו,
אדרבה, אקיש לחומרא (נקיש לחומרא), ונאמר שכשם שנזיר אסור באכילת חרצן, כך כהן מברך אסור. וכשם שמום פוסל בכהן משרת, כך מום פוסל בכהן מברך!
אמר לו רבי יצחק: באמת מה שאסור לכהן לישא כפיו כשהוא שכור, אין זה דין תורה, אלא תקנת חכמים.
ומה שלמדנו דבר זה מהיקש לכהן משרת - אסמכתא נינהו מדרבנן (הסמיכו חכמים דינם על דברי תורה)  1591 . והיות ומקור הדין הוא תקנת חכמים, עלינו להקיש לקולא, כדי שהדין יתאים ללימוד מהפסוק. והיינו, שאין מום פוסל בכהן מברך, ואין אסור באכילת חרצן.

 1591.  רבינו גרשום כתב, שההיקש לנזיר ולמשרת - מדרבנן הוא, ולכן מקישים לקולא. וכעין זה כתב רבינו חננאל, שאותה דרשת סמוכין - מדרבנן היא, ולכן דורשין לקולא. והמאירי מביא שהמפרשים מקשים, הרי ההיקש אחד מי"ג מידות הוא, ותורה גמורה היא ! וכתב, שגדולי המפרשים טרחו בשאלה זו. וכתבו, שההיקש הגמור הוא כשיצא לנו דין אחד של איסור וכיוצא בו בשני עניינים (כלומר, אותו ענין בשני לשונות), בכל אחד במקומו, ואחר כך הוציאן כאחד (שנתפרש אותו ענין במקום אחד לבד), בכגון זה מקישין מהם לאיזה ענין המפורש באחד מהם - שלא נתפרש באחר, הואיל ומכל מקום עיקר המצוה רמוזה במקום אחר. אבל בענין זה שבכאן, עדיין לא יצא לנו איסור יין לכהן מברך - אלא ממקור זה. ואף על פי שנכתבו שניהם כאחד, אין זה היקש גמור. אבל המאירי עצמו כתב שאין דעתו נוטה ליישוב זה. אלא כך הוא הביאור: כל שהוא למד בי"ג מידות, אינו קרוי "מן התורה" - אלא כשנזכר בהדיא שהוא מן התורה. ואף שמצינו מהם בתלמוד שכתוב עליהם שהם מדאורייתא ואינם אלא מדרבנן, פירושם כעין דאורייתא, כדרך חולו של מועד דאורייתא, הלל דראש חודש דאורייתא, וכן הרבה. עיין שם.
שנינו במשנתנו: אלו הן מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל כו'.
שואלת הגמרא: מאי קאמר (מה כוונת התנא של משנתנו), שפתח ואמר: "אלו הן מעמדות", ולא המשיך באותו ענין, לבאר אלו הן מעמדות, אלא כתב את טעם הדבר: "לפי שנאמר צו את בני ישראל וכו'". מהו ביאור דבריו?
ומבארת הגמרא: הכי קאמר (כך אמר התנא): אלו הן מעמדות - כפי שיובא להלן במשנה.
ומה הטעם לכך שתיקנו מעמדות -
לפי שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי". והיאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו?
התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות.
על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים, של כהנים ושל לוים ושל ישראלים.
הגיע זמן משמר לעלות, כהנים ולוים עולין לירושלים.
תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות היו בארץ ישראל, ושתים עשרה משמרות היו בעיר יריחו.
ותמהה הגמרא: שתים עשרה משמרות היו ביריחו, מלבד אותן עשרים וארבעה שהיו בארץ ישראל? אם כן נפישן להו טובא (מרובות הן המשמרות הרבה יותר מעשרים וארבעה), שהרי סך כל המשמרות, של ארץ ישראל ושל יריחו, שלושים ושש הן!
אלא על כרחך שכך היא כוונת התנא: עשרים וארבעה משמרות היו בארץ ישראל. שתים עשרה מהן, מאותן עשרים וארבעה, היו ביריחו.
והיאך היה סדר עליית אותן משמרות לירושלים?
כאשר הגיע זמן המשמר (אחד מעשרים וארבעה המשמרות) לעלות לירושלים, היו אנשי המשמר מתחלקין כך:
חצי המשמר היה עולה משאר חלקי ארץ ישראל לירושלים לעבודה.
וחצי המשמר היה עולה מיריחו, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שעובדים בירושלים. כי אותם כהנים שבאו ממקומות רחוקים לא היו יכולים להביא עמם מים ומזון לצורך שהייתם בירושלים. לכן היה עולה עמהם חצי משמר מיריחו הסמוכה לירושלים, והם היו מביאים איתם מים ומזון לצורך כל בני המשמר  1592 .

 1592.  כך פירש רבינו גרשום. ורבינו חננאל כתב, שחצי המשמר שביריחו שלא עלה לירושלים, היה מספק את צרכי בני המשמר שעלו לירושלים. ובפעם אחרת היו מתחלפים: מי שלא עלה - יעלה עכשיו. ומי שעלה - ישב בביתו ויספק צרכי העולים. ומלשון רש"י משמע לכאורה שפירש כך: כל המשמר היה עולה מארץ ישראל. חציו היה עולה לירושלים, וחציו - ליריחו, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים. עיין שם.
אמר רב יהודה אמר שמואל: כהנים ולוים וישראלים שבאותו מעמד - מעכבין את הקרבן. דהיינו, אם לא עלו לירושלים כל אנשי המעמד, כהנים לוים וישראלים, אלא רק חלק מהם, אין הקרבן כשר. שהיות וכולם, כהנים לוים וישראלים, בעלי הקרבן הם, צריך שתהיה לכולם נציגות בשעת הקרבתו  1593 .

 1593.  כך פירש רש"י. ותמה הגבורת ארי, למה צריך שיהא מעמד מכולם, הרי כפי שדי במקצת מישראל למעמד, ואין צריך שיהו רובם, או לפחות קצת מכל שבט, כך נאמר לענין כהנים לויים וישראלים, שאין צריך שיהו שם כולם, אלא אחד מהם יהיה שליח כולם ! וכתב, כי מה שאמר שמואל ששלשתם מעכבים, אין כוונתו משום מעמד, כי באמת די במעמד מאחד מהם. אלא כוונתו שהם מעכבין משום שצריך כהנים להקרבה, לויים לשיר, וישראל למעמד. ואין די בכהנים ולויים, שהם יהיו שלוחים של ישראל, כי היות והם עסוקים בעבודתם, אין ניכר שהם אנשי מעמד. אבל השפת אמת כתב, שאין הכוונה שהם מעכבים ובלעדיהם יהא הקרבן פסול, אלא שמתעכבים מלהקריב את הקרבן עד שיתאספו כל אלה, כהנים לויים וישראלים. וכתב שנראה שכך היא דעת הרמב"ם, שלא הביא דין זה לפסול הקרבן.
במתניתא תנא (בברייתא שנינו), רבי שמעון בן אלעזר אומר: כהנים ולוים  1594  , ואף כלי שיר  1595  , מעכבין את הקרבן. שאם היו לוים ושרו את שירם, אבל לא נגנו בכלי שיר, אין הקרבן כשר.

 1594.  כתב היעב"ץ, שצריך בדיקה אם אולי נשמטה כאן מילת "וישראלים" בשגגת המעתיקים או המדפיסים. ועיין במראה כהן. ובאמת בירושלמי מצינו כך: תני רבי שמעון בן אלעזר: ישראל והכהנים והלוים וכלי שיר מעכבין את הקרבן. שנאמר "כל הקהל משתחוים והשיר משורר וחצוצרות מחצצרים הכל עד לכלות העולה". וכך דורשים את המקרא: "כל הקהל משתחוים" - אלו ישראל. "והשיר משורר" - אלו הלוים. "וחצוצרות מחצצרים" - אלו כהנים. "הכל עד לכלות העולה" - הכל מעכבים את הקרבן. עיין שם.   1595.  הוא אבוב, כדאיתא במסכת סוכה (נ ב). ואבוב הוא חליל. רש"ש.
ואילו לפי רב יהודה אמר שמואל, אין כלי שיר מעכבין את הקרבן.
במאי קמיפלגי (במה נחלקו), מה טעם המחלוקת האם כלי שיר מעכבין או לא?
מר, רב יהודה אמר שמואל, סבר שעיקר שירה, אותו השיר ששרים הלוים - בפה הוא. וניגון הכלים אינו בא אלא להנעים את קול השרים. ולכן, היות וסוף סוף ישנם לוים ששרים את השיר, אין כלי הנגינה מעכבים.
ומר, רבי שמעון בן אלעזר, סבר שעיקר שירה בכלי. ולכן, אם אין כלי נגינה, אף שהלוים עצמם שרים את שירם, אין הקרבן כשר  1596 .

 1596.  כך ביאר רש"י. ותוספות כתבו, שנפקא מינה לענין כהנים הפסולים, אם כשרים לשיר או לא. שאם עיקר שירה בפה, אזי הם כשרים. ואם עיקר שירה בכלי, אזי הם פסולים. ותמהו הרש"ש והגבורת ארי על דבריהם, היאך אפשר לומר שכהנים יהיו כשרים לשיר, הרי רק לויים כשרים לשיר ! עוד הקשה הגבורת ארי על זה שתלו התוספות שאם עיקר שיר בכלי - צריך כהנים או לוים דווקא, משום שכלי זמר היו קודש, הרי לא בכך תלוי הדבר ! אלא, כיון שעיקר שירה בכלי, אי אפשר אלא בלוים, שהם משוררים ! אבל אם עיקר שירה בפה, די אפילו בישראל, ואפילו בעבדים. אמנם כתב ליישב בדעת התוספות, שהא בהא תליא. שאם עיקר שירה בפה, אין צריך לקדש את הכלי זמר. ואם עיקר שירה בכלי, הרי הוא כלי שרת, ועל כרחך שצריך לקדש את הכלי. עיין שם.
אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לא בכל הדורות היו הכהנים מתחלקים לעשרים וארבעה משמרות.
אלא, כך היה סדר הדברים:
בתחילה משה תיקן  1597  להם לישראל שמונה משמרות כהונה. ארבעה משמרות ממשפחת אלעזר בן אהרן, וארבעה משמרות ממשפחת איתמר בנו.

 1597.  ברמב"ם בספר המצות (מצוה ל"ו) משמע שעצם חילוק המשמרות הוא דבר תורה. אלא שבאו הנביאים וחלקו אותם לשמונה וכו', עיין שם. אמנם הרמב"ן שם חולק עליו, וסובר שהיא תקנת הנביאים.
בא שמואל בדורו - והעמידן (והעמיד את מנין המשמרות) על שש עשרה  1598 .

 1598.  משום שנתרבו הכהנים, וכבר לא היה די בחלוקתם לשמונה משמרות. לכן הוסיף שמואל עוד שמונה משמרות, כדי שבסך הכל יתחלקו הכהנים לשש עשרה משמרות.
בא דוד בדורו, כאשר ראה שנתרבו עוד הכהנים, ואין די בחלוקתם לשש עשרה משמרות, והעמידן (והעמיד את מנין המשמרות) על עשרים וארבעה  1599 .

 1599.  כתב הגבורת ארי, דהיינו שאותן שמונה משמרות שהוסיף דוד על של שמואל - היו רק מאלעזר. ושל איתמר עדיין נשארו כתקנת שמואל, שתיקן שיהיו מאלעזר שמונה משמרות, ומאיתמר שמונה. ובכך מתבאר היטב לפי רב המקרא שהגמרא מביאה בסמוך: "בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז", דהיינו כתקנת דוד, שהמשמרות של איתמר נשארו כפי שהיו מתחילה, ורק על אלעזר נוספו עוד שמונה.
שנאמר: "בשנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וימצא בהם גבורי חיל ביעזיר גלעד". ובאותם מקראות, העוסקים בדברים שהיו בימי דוד  1600 , נמנו עשרים וארבעה משמרות.

 1600.  ואז כבר לא היה שמואל קיים. ולכן הגמרא מקשה מיד ממה ששנינו בברייתא, שדוד ושמואל העמידום על עשרים וארבע. מהרש"א, עיין שם.
מיתיבי (הגמרא מקשה קושיה מדברי הברייתא דלהלן, על דברי רב חמא בר גוריא בשם רב): משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות. ארבעה משמרות מאלעזר, וארבעה - מאיתמר.
בא (באו) דוד ושמואל - והעמידן (והעמידו את מנין המשמרות) על עשרים וארבע.
שנאמר: "המה יסד דויד ושמואל הראה  1601  באמונתם"  1602 .

 1601.  נביא מכונה "רואה", כי הוא צופה ורואה במראה הנבואה את העתיד לבוא.   1602.  פירש הרלב, דהיינו שיסוד אלו המשמרות בזה האופן, יסדו דוד ושמואל, מפני שהם היו נאמנים לה' יתברך, וראו לסדר עבודה זאת באופן שלם. ועיין שם עוד במפרשים.
הרי לנו, שדוד ושמואל יחד העמידום על עשרים וארבעה משמרות, ולא כפי שאמר רב חמא בר גוריא בשם רב, ששמואל העמידם על שש עשרה, ורק לאחר מכן העמידם דוד על עשרים וארבע!
מבארת הגמרא: הכי קאמר (כך היא כוונתו של התנא בברייתא): מיסודו של דוד ושמואל הרמתי, כלומר, על ידי שניהם, שהגדילו כל אחד בתורו את מספר המעמדות - העמידום בסופו של דבר על עשרים וארבע משמרות.
תניא אידך (שנינו בברייתא אחרת): מתחילה משה תיקן להם לישראל שש עשרה משמרות, בחלוקה שוה בין בני אלעזר לבני איתמר: שמונה מהמשמרות היו מאלעזר, ושמונה משמרות - מאיתמר.
ולאחר מכן, כשרבו הכהנים בני אלעזר - על בני איתמר, חלקום (חלקו שוב את המשמרות באופן שונה, שיתאים למספרם היחסי של בני אלעזר ובני איתמר), והעמידום על עשרים וארבע. ששה עשר - מבני אלעזר, ושמונה - מבני איתמר.
שנאמר: "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר - ויחלקום. לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר, ולבני איתמר לבית אבותם שמונה". והיינו, שמתחילה היו קבועים שמונה משמרות מבני איתמר, ושמונה מבני אלעזר.
לאחר מכן, כשנמצאו "ראשי הגברים" (האנשים הראויים לעבודה) של בני אלעזר רבים משל בני איתמר, חילקו את הכהנים לעשרים וארבעה משמרות: ששה עשר מהם - מבני אלעזר, שהיו רבים יותר מבני איתמר, ושמונה מהם - מאיתמר.
ואומר (ועוד ראיה לדבר, ממקרא אחר): "בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר"  1603 .

 1603.  עיין ברש"ש מה שכתב בביאור מקרא זה.
והיינו, שהוסיפו לאלעזר עוד אחוז (אותו מספר) שהיה תחילה. דהיינו, שהוסיפו לו עוד שמונה משמרות - על אותן שמונה שהיו לו תחילה, כך שביחד היו לו ששה עשרה בתי אב. וזהו "בית אב אחד אחוז לאלעזר", שהוסיפו לו עוד אחוז אחד.
ואילו לאיתמר, אותו אחוז שהיה בתחילה, נשאר אחוז אף עתה. שלא הוסיפו לו דבר. וזהו "אחוז אחוז לאיתמר", שאותו מספר שהיה להם תחילה, נשאר גם עתה.
שואלת הגמרא: מאי "ואומר"? לשם מה צריך להביא ראיה ממקרא נוסף? למה אין די במקרא הראשון, הרי החלוקה החדשה, שש עשרה לאלעזר ושמונה לאיתמר - כתובה שם בפירוש!
ומבארת הגמרא: וכי תימא (כי אם נלמד רק מהמקרא הראשון, שמא תאמר), כי היכי דנפישי בני אלעזר (כפי שהרבו את בתי האב של בני אלעזר), הכא נמי דנפישי בני איתמר שמונה (כך הרבו את בני איתמר, והעמידום עתה על שמונה),
ובאמת מעיקרא ארבעה הוו (מתחילה היו לכל אחד מהם  1604  רק ארבעה בתי אב), אלא שבני אלעזר התרבו מאוד, ולכן העמידום על ששה עשר, ואילו בני איתמר לא התרבו עד כדי כך, ולכן העמידום רק על שמונה -

 1604.  כך כתב רש"י. אמנם לכאורה אפשר היה לבאר גם באופן אחר, שהו"א שמתחילה היו לאלעזר שמונה ולאיתמר ארבעה, ולאחר מכן התרבו והכפילו את מספרם, ולכן תקנו לאלעזר ששה עשר, ולאיתמר - שמונה.
תא שמע: "בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר". שממקרא זה מוכח, שמשמרות בני איתמר נשארו כפי שהיו מתחילה. ורק משמרות בני אלעזר נתרבו.
על כל פנים, מוכח מכאן, שמתחילה תיקן משה שמונה משמרות מכל בית אב. ואילו רב חמא בר גוריא אמר, שמתחילה תיקן משה ארבעה משמרות לכל בית אב.
תיובתא דרב חמא בר גוריא (מהברייתא קשה על על רב חמא בר גוריא)!
אמר לך רב חמא בר גוריא: תנאי היא (מחלוקת תנאים יש בדבר), ואנא דאמרי כי האי תנא דאמר שמונה (ואני אמרתי את דבָרַי כשיטת התנא שסובר שהיו מתחילה שמונה משמרות בסך הכל, מבני אלעזר ובני איתמר יחד)  1605 .

 1605.  הקשה הגבורת ארי, אמנם דבריו מתאימים עם תחילת דברי הברייתא הראשונה, אבל מה שהוסיף ואמר ששמואל העמידן על שש עשרה, ורק לאחר מכן בא דוד והעמידן על עשרים וארבע, לכאורה אין זה לא כדברי הברייתא הראשונה, ולא כדברי האחרונה, שהרי התנא של הברייתא האחרונה ודאי סובר שדוד ושמואל ביחד העמידום על עשרים וארבע, כיון שמשה תיקן שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר, ודוד העמידן על עשרים וארבע, וכתוב אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר, הרי לנו שמשמונת המשמרות של אלעזר - עשה דוד שש עשרה. וכתוב במקרא שהובא לעיל "המה יסד דוד ושמואל", הרי לנו שדוד ושמואל ביחד הוסיפו מאותן שש עשרה שתיקן משה - עד עשרים וארבע. ובענין זה לא מצינו שנחלק התנא של הברייתא הראשונה (למרות שאפשר לומר שהוא חולק, אבל אין לכך הכרח), אם כן, כפי איזו שיטה אמר רב חמא את דבריו? וכתב, ששמא יש לומר, כיון שרב חמא אמר את דבריו בשם רב, הרי רב תנא הוא - ויכול הוא לחלוק על דברי הברייתא. ומכל מקום מנסה הגמרא ליישב את תחילת דבריו של רב שלא יסתרו את דברי הברייתא, משום שאם נמצא תנא שסובר כמותו, ודאי עדיף לומר שהוא סובר כאותו תנא, מאשר לומר שהוא תנא - ופליג.
תנו רבנן: ארבעה משמרות של כהנים עלו מן הגולה לארץ ישראל בזמן שהוקם בית שני (ושאר המשמרות נשארו בגולה, ולא רצו לעלות).
ואלו הן אותן ארבעה משמרות:
א. ידעיה,
ב. חרים,
ג. פשחור,  1606 

 1606.  הקשה רש"י, הלא פשחור לא הוזכר בספר דברי הימים גבי עשרים וארבע משמרות. והמהרש"א תירץ, שהוא פשחור בן אימר הכהן, שנזכר בספר ירמיה. ונתרבתה משפחתו, ונחלקו אימר ופשחור לשתי משמרות. ועיין בגבורת ארי מה שכתב בזה.
ד. ואימר.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תענית בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א |