פרשני:בבלי:תענית כה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית כה ב

חברותא[עריכה]

מה תמר, אם חתכו את גזעו -  אין גזעו מחליף (אין הגזע גדל שוב), אף צדיק, הדומה לתמר, כך הוא, שחס וחלילה אין גזעו מחליף, והיינו, שאחרי מותו אין הוא חי שוב בתחית המתים  1493 , לכך נאמר שהצדיק דומה אף לארז, שגזעו מחליף  1494 . שאם חותכים את גזעו, צומח תחתיו גזע אחר.

 1493.  כך פירש רש"י כאן. והרשב"ם במסכת בבא בתרא (פ ב) מפרש, דהיינו שאם מת - לא יוליד בן כמותו. אי נמי, אם יפול - לא יקום.   1494.  אף שלעיל (כ א) אמרנו שאין גזעו של ארז מחליף, היינו סוג אחר של ארז, שהרי ישנם עשרה מיני ארזים, כמבואר להלן. עיון יעקב. עיין שם.
ואילו נאמר רק הדמיון לארז, ולא נאמר הדמיון לתמר, הייתי אומר כך:
מה ארז - אין עושה פירות (אינו מצמיח פירות  1495 ), אף צדיק חס וחלילה אין עושה פירות, שאין לו שכר לעתיד לבוא  1496 , לכך נאמר הדמיון לתמר, ונאמר גם הדמיון לארז, לומר לך שהצדיק דומה לתמר, שעושה פירות, ודומה לארז, שגזעו מחליף.

 1495.  הגמרא במסכת עבודה זרה (יד א) אומרת שהארז מוציא פירות, אבל אותם פירות אינם ראויים למאכל אדם, אלא משתמשים בהם לחזירים או לצביעה. יעב"ץ.   1496.  כך כתב רש"י. והעץ יוסף כתב, שאם מת - שלא יוליד בן כמותו. או, שאם יפול - לא יקום.
ותמהה הגמרא: ועץ ארז - גזעו מחליף?
והתניא: הלוקח אילן מחבירו כדי לקוץ (לקצוץ) אותו, ולהשתמש בגזע העץ להסקה וכדומה, אינו קוצץ את גזע העץ ממש סמוך לקרקע, אלא מגביהו מן הקרקע טפח (כלומר, משאיר גזע בגובה טפח מעל הקרקע ואינו קוצצו), ורק מעל מקום זה קוצץ. כי רק באופן כזה יוכל הגזע לגדול שוב, והאילן יוציא שוב פירות. אבל אם יקצוץ ממש סמוך לקרקע, שוב לא יצמח הגזע.
דין זה נאמר ברוב העצים. אבל ישנם עצים שדינם שונה:
בסדן השקמה (הוא אילן שיקמה שנקצץ כבר כמה פעמים, ולכן גזעו נעשה עבה כסדן) - מניח שני טפחים מהגזע בקרקע, וקוצץ את הגזע מעל מקום זה. כי רק באופן כזה יגדל הגזע שוב.
בבתולת השקמה (נטיעה שלא נקצצה מעולם) - מניח שלשה טפחים בקרקע, וקוצץ.
בקנים ובגפנים - קוצץ רק מן הפקק (הוא הקשר  1497  התחתון ביותר שבגזע) ולמעלה.

 1497.  ישנם כמה "קשרים" בכל קנה. ו"קשר" הוא המקום הסתום שבקנה. ונקרא פקק, כי הוא פוקק וסותם את הקנה.
בדקלים ובארזים, לא רק שאינו צריך להניח מהגזע מעל הקרקע, אלא אף חופר למטה בתוך האדמה, ומשריש (ועוקר את הגזע עם השרשים). והטעם, לפי שאין גזעו של דקל וארז מחליף (מתחלף) בכל מקרה. שאם קוצצין אותו, אף אם אין קוצצין את כולו, אלא מניחין חלק מחובר בקרקע, שוב אין הגזע צומח מחדש.
הרי לנו, שאין גזעו של הארז מחליף. ואיך אמרנו שדימה הפסוק את הצדיק לארז, משום שגזעו מחליף?
ומתרצת הגמרא: באמת גזעו של ארז רגיל, המכונה "ארז" סתם - מחליף.
והכא, כאן, מה ששנינו בברייתא שאין גזעו של הארז מחליף, במאי עסקינן (במה אנו עוסקים, במה מדובר) -
בשאר מיני ארזים. שיש עץ ארז ששמו "ארז", וגזעו מחליף. ויש עוד תשעה מיני ארזים, שיש להם שמות אחרים. ועצים אלו - אין גזעם מחליף. וכדרבה בר הונא (כפי שאמר רבה בר הונא).
דאמר רבא בר הונא: עשרה מיני ארזים הן. שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס וגו'". (כך הוא לשון המקרא: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו". בפסוק זה מוזכרים שבעה סוגי ארזים. והגמרא במסכת ראש השנה אומרת, שהוסיפו עליהם עוד שלשה סוגים: אלונים, אלמונים, ואלמוגים).
תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור - ולא ירדו גשמים.
בתענית האחרונה מאותן שלש עשרה תעניות, כיון שראו שלא נענו עד עתה, התחילו הצבור לצאת מבית הכנסת.
אמר להם רבי אליעזר לציבור: וכי תקנתם כבר קברים לעצמכם? הרי תמותו כולכם ברעב חס ושלום!
מאחר ששמעו הציבור דברים קשים אלו - געו (צעקו) כל העם בבכיה,
ועל ידי כך ירדו גשמים  1498 .

 1498.  כי שערי דמעות לא ננעלו. עיון יעקב.
שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה להתפלל ביום תענית הגשמים, ואמר את עשרים וארבע הברכות הנאמרות ביום התענית - ולא נענה.
ירד רבי עקיבא אחריו לפני התיבה, ואמר רק את הדברים דלהלן: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו"  1499  , ומיד ירדו גשמים.

 1499.  כתב בסידור רש"י (סימן ק"פ), שכשראו שנענו בתפילה זו, הוסיפו עליה מדי יום ביום, וקבעום לימי התשובה.
הוו מרנני רבנן (כיון שראו החכמים כך, שרבי אליעזר לא נענה, ואילו רבי עקיבא נענה מיד, היו מרננים אחר רבי אליעזר, שאינו גדול כל כך כרבי עקיבא).
יצתה בת קול ואמרה: מה שרבי עקיבא נענה, ורבי אליעזר לא נענה, לא מפני שזה, רבי עקיבא, גדול מזה, מרבי אליעזר.
אלא מפני שזה, רבי עקיבא, מעביר על מידותיו, וזה, רבי אליעזר, אינו מעביר על מדותיו. ולכן נענה רבי עקיבא יותר מרבי אליעזר  1500 .

 1500.  מקשים המפרשים, אם רבי עקיבא מעביר על מידותיו ומשום כך ירדו גשמים, הרי שהוא גדול מרבי אליעזר ! וכתב הגר"י סלנטר (בספרו אור ישראל), שהנה מצינו במסכת שבת (ל ב): לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי. כשרואים מאמר זה, חושבים שמעלת הלל גדולה יותר ממעלת שמאי, שהרי ידועה מעלת הענווה, ומנגד - חסרון הקפדנות. אבל האמת היא, ששניהם עבדו את ה', כל אחד לפי שיטתו. שמאי סבר, שלכבוד ה' ותורתו צריך לנהוג במדת הקפדנות, אבל לא היה בטבעו קפדן חס ושלום. ומכל מקום, נקבעה הלכה כהלל, כלשון הברייתא שם. והנה רבי אליעזר היה מתלמידיו של שמאי (עיין שבת קל ב), ולכן סבר כשיטתו, שלכבוד התורה צריך להיות קפדן. ואילו רבי עקיבא היה מתלמידיו של הלל, ולכן סבר כשיטתו. אבל בטבעם, היו שניהם צדיקים ומושלמים במידותיהם, ורק נחלקו מהי ההנהגה הנכונה בהנהגת ציבור. אמנם מצינו במסכת שבת (קנא ב), שכל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים. והיינו, שהקדוש ברוך הוא מתנהג עמו מדה כנגד מדה. ואם כן, בשעה שמתפללין על צרת הציבור, שהקב"ה ימחל לבניו ויעביר פשעיהם, צריך גם בעל התפילה להיות בשיטת מעביר על מידותיו. וזהו שאמרה הבת קול: לא מפני שזה גדול מזה, שהרי לשניהם מזומן שכרם, שלשם שמים נתכוונו. אבל מכל מקום לשיטת רבי אליעזר לא היו צריכים להיענות בתפילתן, ורק רבי עקיבא נענה, כשיטתו. ובספר בית אלקים כתב, שבאמת רבי אליעזר עשה אותן מצוות שעשה רבי עקיבא. אבל רבי אליעזר היה נוטה מטבעו לקיים את המצוות, ולא הצטער בעשייתן. ואילו רבי עקיבא מצד טבעו היה נוטה שלא לעשות את המצוות, וכבש יצרו ועשאן. לכן הוא נקרא "מעביר על מידותיו", שכפה את עצמו, על אף מידותיו הטבעיות, וקיים את המצוות. ועיין עוד בחכמת מנוח מה שכתב בביאור הענין.
תנו רבנן: עד מתי יהו הגשמים יורדין, ואז יהיו הצבור פוסקין מתעניתם (מפסיקים מלהתענות)? כלומר, כמה גשמים צריכים לרדת כדי שיפסיקו את תענית הגשמים?  1501 

 1501.  שהרי כך היא משמעות המשנה לעיל (יב א): עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד וכו'. משמע שאם נענו, שוב אין צריכין להתענות. וזהו דווקא בציבור, אבל יחיד שהיה מתענה על חולה ונתרפא, או על צרה ועברה, הרי זה מתענה ומשלים. רש"י.
אומרת הברייתא: השיעור הוא - כמלא ברך  1502  המחרישה. דהיינו, אם טשטשו הגשמים את הקרקע בעומק של מענית המחרישה (היינו, ג' טפחים). דברי רבי מאיר.

 1502.  "ברך" הוא הכלי שחורשין בו. ומבריכין אותו סמוך לקרקע כשחורשין בו. רש"י, עיין שם.
וחכמים אומרים: בקרקע חרבה ויבשה - השיעור הוא טפח. שאם חדרו הגשמים לעומק טפח בקרקע חרבה וקשה, ודאי ריבוי גשמים הוא.
בקרקע בינונית, שאינה יבשה לגמרי, וגם אינה תחוחה לגמרי - השיעור הוא טפחיים. שאם חדרו הגשמים לעומק טפחיים, ודאי ריבוי גשמים הוא.
ואילו בקרקע עֲבוּדָה, חרושה ("עבודה" היינו שהיא מעובדת) - השיעור הוא שלשה טפחים. שאם חדרו מי הגשמים לעומק שלשה טפחים, ודאי ריבוי גשמים הוא. אבל אם חדרו רק טפח או טפחיים, אין זה ריבוי גשמים. כי היות והקרקע מעובדת ותחוחה, חודרים אליה המים בקלות.
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין לך טפח מי גשמים הבא מלמעלה, שאין מי תהום יוצא ומתגבר לקראתו בגובה שלשה טפחים.
ומקשה הגמרא: והא תניא (והרי שנינו) שתהום יוצא לקראת הטפח הבא מלמעלה טפחיים!
ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן, מה ששנינו בברייתא שהתהום יוצא לקראתו טפחיים - היינו בקרקע עבודה. כיון שכך, שהקרקע חרושה ותחוחה, אין צריך גשמים מרובים כדי לחדור טפח בקרקע. ולכן, היות ולא ירדו גשמים מרובים, אין התהום יוצא לקראתם אלא טפחיים.
ואילו כאן, מה ששנינו שהתהום יוצא לקראתו שלשה טפחים - היינו בקרקע שאינה עבודה. שהיות והקרקע קשה ויבשה, יש צורך בגשמים רבים כדי לחדור טפח בקרקע, ולכן התהום יוצא לקראתם שלשה טפחים.
אמר רבי אלעזר: כשמנסכין את המים  1503  בחג הסוכות, תהום אומר לחבירו: אבע מימיך (לשון נביעה. כלומר: הוצא מימיך), כי קול שני ריעים אני שומע. דהיינו, ניסוך המים וניסוך היין.

 1503.  בחג הסוכות ישנה מצוה מיוחדת, לנסך (לשפוך) מים שהובאו ממעיין השילוח, אל תוך ספל מיוחד המיועד לכך, המצוי על גבי המזבח. כפי ששנינו במסכת סוכה (פרק ד' משנה ט').
שנאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו'". והיינו, שמים עליונים קוראים למים תחתונים, ואומרים ששומעים את קול  1504  אותם שני ספלים של ניסוך. ניסוך המים וניסוך היין  1505 .

 1504.  היינו שבשעת ניסוך היין היו אומרים עליהם במקדש שירה בקול. מהרש"א.   1505.  בראש המזבח היו שני ספלים, אחד לניסוך המים, ואחד לניסוך היין. ומהספלים היו המים והיין יורדים דרך השיתין (נקבים שהיו עוברים מראש המזבח עד תחתיתו) אל מתחת המזבח.
אמר רבה: לדידי חזי לי האי רידיא (אני עצמי ראיתי את אותו מלאך הממונה על הגשמים  1506 , ששמו "רידיא")  1507 , דמי לעיגלא (דומה הוא לעגל), ופירסא שפוותיה (ושפתיו פרוטות וסדוקות)  1508 , וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה (ועומד הוא בין תהום העליון, הרקיע, ובין התהום התחתון, האוקיינוס. במקום שהרקיע והאוקיינוס נושקים).

 1506.  יש לעיין, הרי מפתח הגשמים הוא אחד המפתחות שלא נמסרו לידי שליח (כמובא לעיל ב א) ! ועיין שם ברש"י ותוספות. ולפי מה שכתב שם רש"י אין כאן קושיא, כי דווקא שלשת המפתחות יחד לא נמסרו ליד שליח. אמנם לפי מה שכתבו שם התוספות צריך ביאור. ועיין ברש"י במסכת יומא, שכתב שהמלאך ממונה על השקיית הארץ ממטר השמים ממעל, ומן התהום מתחת. ולפי זה מפתח הגשמים אינו בידו, אלא רק לאחר שירדו גשמים, הוא ממונה על השקיית הארץ. והבן יהוידע כתב, שהמלאך רק ממונה לומר "חשור מימיך", "אבע מימיך". אבל מפתח גשמים עצמו לא נמסר בידו.   1507.  "רידיא" הינו חרישה. ולכן נקרא כך, מלשון שור החורש (שהרי הוא דומה לעגל).   1508.  כתב היעב"ץ, שעל ידי כך נראה כשוחק. והיינו, שהמלאך היה שוחק בעת קריאתו ובשורתו הטובה להביא גשמי ברכה לעולם.
וכך עושה אותו מלאך:
לתהומא עילאה (לתהום העליון), לרקיע, אמר ליה (אומר לו המלאך): חשור מימיך (הַשֵר, הורד מימיך אל הקרקע).
ואילו לתהומא תתאה (לתהום התחתון), לאוקיינוס, אמר ליה (אומר לו המלאך): אבע מימיך (הוצא מימיך אל פני האדמה).
שנאמר: "הנצנים נראו בארץ וגו'" (וסוף הפסוק: "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו").
וכך דורשים את המקרא: "הנצנים נראו בארץ", דהיינו, כשאותן שני ניסוכין, הדומים לניצנים, שכפי שהניצנים באים רק משנה לשנה, כך הניסוכין באים רק אחת לשנה, בחג הסוכות, נראו בארץ.
"עת הזמיר הגיע", דהיינו, זמירות החג -
אז "קול התור", קולו של המלאך הדומה לשור (כפי שאמרנו לעיל, שאותו מלאך דומה לעגל. ותרגום של שור הוא "תורא"), נשמע בארצנו. שהוא אומר לתהום העליון: "חשור מימיך", ולתהום התחתון: "אבע מימיך"  1509 .

 1509.  עוד כתב רש"י לשון אחר: כמשמעו. הנצנים נראו והזמיר הגיע בשעה שקול התור נשמע. עיין שם.
שנינו במשנתנו: היו מתענין וירדו גשמים קודם הנץ החמה כו'.
תנו רבנן: היו מתענין, וירדו להם גשמים ביום תעניתם,
אם ירדו הגשמים קודם הנץ החמה - לא ישלימו הצבור את תעניתם. שהרי ירדו הגשמים לפני שחלה עליהם התענית כלל (כי התענית מתחילה רק מזמן הנץ החמה).
אבל אם ירדו הגשמים לאחר הנץ החמה, שכבר חלה עליהם התענית, אפילו רק במקצת - ישלימו תעניתם. דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אם ירדו הגשמים קודם חצות היום, שהוא זמן הסעודה - לא ישלימו תעניתם. כיון שירדו קודם זמן הסעודה, אין ניכר עדיין שחלה עליהם התענית, שהרי מה שלא אכלו עד עתה, היינו משום שלא הגיע הזמן הרגיל לאכילה.
אבל אם ירדו הגשמים לאחר חצות היום, שכבר ניכר שחלה עליהם התענית, שהרי לא אכלו את הסעודה הקבועה בחצות היום  1510  - ישלימו תעניתם.

 1510.  כך פירש רש"י. והקשה הגבורת ארי, הרי הגמרא במסכת פסחים (יב א) אומרת, שזמן הסעודה לכל - בשעה רביעית ! ותירץ, שהיות וזמן הסעודה של תלמידי חכמים - בשעה שישית (כפי שהגמרא אומרת שם), לא חלה התענית עדיין על תלמידי חכמים. וכיון שכך, כולם לא ישלימו תעניתם אם ירדו גשמים קודם חצות. ואין זה תימה שבגלל זמן תלמידי חכמים - לא תחול תענית על כולם, שהרי גדולה מזו אמר רבי יוסי בסמוך, שאם ירדו גשמים קודם תשע שעות ביום - לא ישלימו כל הציבור תעניתם, הואיל ולא חלה עדיין על בני מלכים, וכפי שהגמרא מביאה ראיה מאחאב מלך ישראל.
רבי יוסי אומר: אם ירדו גשמים קודם תשע שעות ביום - לא ישלימו תעניתם. כי יש בני אדם, כגון בני מלכים, שאינם סועדים סעודתם עד תשע שעות. כי הם ישנים עד שלש שעות ביום על מיטתם. ולאחר מכן, כשקמים ממיטתם, שוהין שש שעות - ואז סועדים. והיות וכך, עד תשע שעות עדיין לא ניכר שחלה התענית.
אבל אם ירדו הגשמים לאחר תשע שעות, שאז כבר עבר זמן סעודה של כל העולם, ואפילו של בני מלכים, וניכר לכל שחלה התענית - ישלימו תעניתם.
שכן מצינו באחאב מלך ישראל  1511  , שהתענה מתשע שעות ולמעלה. שנאמר כאשר בא אליו אליהו הנביא לאחר שהרג את נבות היזרעאלי, ואמר לו "הרצחת וגם ירשת וגו' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה": "ויהי כשמע אחאב את הדברים האלה, ויקרע בגדיו, וישם שק על בשרו, ויצום וגו'", ונאמר לאחר מכן שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "הראית כי נכנע אחאב וגו'"  1512 .

 1511.  כך היה המעשה (מובא במלכים א', פרק יט): לנבות היזרעאלי היה כרם נאה. המלך אחאב חמד את הכרם, ורצה לקנות אותו. אבל נבות סירב, ולא רצה למכור את נחלת אבותיו. המלך נעצב אל ליבו מאוד על ענין זה. איזבל אשתו, שראתה כך, שכרה עדי שקר שיעידו על נבות שקילל אלקים ומלך, ואכן עדותם התקבלה - וסקלוהו. כאשר שמע אחאב שנבות מת, ירד לרשת את כרמו. ואז בא אליהו לקראתו ואמר לו: "הרצחת וגם ירשת כה אמר ה', במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילקו הכלבים את דמך גם אתה". כאשר שמע אחאב את הדברים, קרע בגדיו, שם שק על בשרו, צם וכו'.   1512.  כתב רבינו חננאל, שקבלה ביד חכמים, שביום שנהרג נבות, בו ביום הגיעה השמועה לאיזבל, ובו ביום ירד אחב אל כרמו של נבות, ובו ביום אמר לו אליהו: הרצחת וגם ירשת. ומיד נכנע אחאב. ומקובל ביד חכמים, שאותה שעה - שעה תשיעית היתה, וצם שלש שעות אחרונות של היום. ונחשב צום, כפי שנאמר "הראית כי נכנע אחאב". וסיים: אבל ראיה ברורה שהתענה אחאב מתשע שעות ולמעלה - ליכא. ועיין ברש"י.
רבי יהודה נשיאה גזר תעניתא (רבי יהודה הנשיא גזר תענית מחמת שלא ירדו גשמים), וירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה.
סבר רבי יהודה לאשלומינהו (להשלים את התענית).
אמר ליה רבי אמי: הרי "קודם חצות" ו"אחר חצות" שנינו! דהיינו, שאם ירדו גשמים קודם חצות - לא ישלימו תעניתם, ורק אם ירדו לאחר חצות - ישלימו. והרי ירדו גשמים לאחר הנץ החמה, קודם חצות היום, ואם כן, אין צריך להשלים את התענית!
עוד מספרת הגמרא:
שמואל הקטן  1513  גזר תעניתא משום שלא ירדו גשמים, וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה.

 1513.  הגמרא במסכת סוטה (מח ב) אומרת, שכאשר מת שמואל, הספידוהו כך: הי חסיד הי עניו. וכן מצינו בכמה מקומות בש"ס שמסופר מענוותנותו של שמואל (עיין סנהדרין יא א). ובירושלמי במסכת סוטה (פרק ט') מצינו: ולמה נקרא שמו קטן - לפי שהיה מקטין עצמו. ויש אומרים, לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי (שהיה קטן רק במעט משמואל הנביא, שביתו היה ברמה). עוד מצאנו בגמרא במסכת חולין (ס ב), שהקשה רבי שמעון בן פזי: מצד אחד כתוב: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים", ומצד שני כתוב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן !" אלא, אמר הירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם ! וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה הקדוש ברוך הוא: לכי ומעטי את עצמך ! אמרה לפניו: רבונו של עולם ! וכי בגלל שאמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי וכו'. אמר לה הקדוש ברוך הוא: יקראו הצדיקים בשמך: "יעקב הקטן", "שמואל הקטן", "דוד הקטן".
כסבורין היו העם לומר, שזה שירדו גשמים קודם הנץ החמה, עוד לפני שהתחילו להתענות - שבחו של צבור הוא. שעדיין לא הספיקו להתפלל, וכבר נענו להם מן השמים, וירדו גשמים  1514 .

 1514.  המהרש"א כתב, שמשמע שאין מדובר בתענית היחידים, אלא בתענית הצבור, שצריכים להתענות כבר מבעוד יום. ומכל מקום סברו ששבח הוא לצבור, משום שלא התחילו עדיין להתענות, כי עיקר התענית - ביום.
אמר להם שמואל הקטן: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה -
לעבד שמבקש פרס (מתנה) מרבו (מאדונו), אבל עדיין לא בא לפני אדונו לבקש את בקשתו.
מששמע האדון על כך, אמר להם למשרתיו: תנו לו לעבד מיד את מה שמבקש, וילך מכאן, ואל אשמע קולו, כי איני אוהבו, ואינני רוצה לשמוע אותו.
כך גם כאן, נענה הקדוש ברוך הוא מיד, והוריד גשמים עוד קודם שהתחיל הציבור להתפלל, כדי שלא ישמע דבריהם ותפילתם.
אם כן, אין הדבר שבח לציבור, אלא אדרבה - גנאי הוא להם! שוב היה מעשה בשמואל הקטן, שגזר תעניתא, וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה. דהיינו, עם סיום התענית.
כסבורים היו העם לומר עתה, שודאי שבחו של צבור הוא. שהרי המתין הקדוש ברוך הוא עד שסיימו להתענות ולהתפלל, ורק לאחר מכן ירדו גשמים. הרי שרצה הקדוש ברוך הוא לשמוע את תפילת העם.
אמר להם שמואל: לא שבח של צבור הוא  1515 .

 1515.  ביאר הכותב (בעין יעקב), שלמדנו מכאן תועלת גדול. והוא, שהחסידים כשמואל הקטן לא היו מחזיקים טובה לעצמם. והיו תולים בעצמם כל דופי שאפשר לחשוב. כמו בענין זה, שאף שמלשון המשנה משמע ששבחן של ציבור הוא אם ירדו גשמים ביום התענית, בתחילתו או בסופו, חשש שמואל ואמר, שאם היו מרוצים לפני הקדוש ברוך הוא, לא היו צריכים להתענות, אלא תיכף ומיד כשהתפללו היה צריך לרדת המטר. והערבי נחל (בפרשת שמות, הובא בענף יוסף) פירש, שאם שבחו של ציבור הוא, היה הקדוש ברוך הוא נותן את בקשתם באופן שאי אפשר לטעות ולחשבם כחוטאים. כי השלם בתכלית השלמות לפני הקב"ה, יתן לו שאלתו מיד כאשר יבקש בתפילה. עיין שם.
אלא אמשול לכם משל, למה הדבר דומה -
לעבד שמבקש פרס מרבו.
האדון רצה לצער את עבדו, ולכן אמר להם האדון לעבדיו: אל תתנו לו מיד, אלא המתינו לו (תנו לו להמתין) זמן רב, עד שיתמקמק  1516  ויצטער, ורק אחר כך תנו לו.

 1516.  "יתמקמק" - לשון חולשה הוא. תרגום "וגבר ימות ויחלש" (איוב פרק י"ד פסוק י') - "וגברא ימות ויתמקמק". הערוך.
כך גם כאן, נענה הקדוש ברוך הוא רק בסוף יום התענית, כדי שיתמקמקו העם ויצטערו כל היום בצום ותענית.
ותמהה הגמרא: לשיטתו של שמואל הקטן, שבין אם נענה הקדוש ברוך הוא מיד בתחילת היום, אין זה שבחו של צבור. ובין אם נענה בסוף היום, אין זה שבחו של צבור. שבחו של צבור - היכי דמי, באיזה אופן יהיו העם נענים, כדי שנדע שרצה הקדוש ברוך הוא בהם ובתפילתם?!
ומבארת הגמרא: באופן שאמר הציבור "משיב הרוח" - ומיד לאחר מכן נשב זיקא (נשבה הרוח). אמר הציבור "מוריד הגשם"
- ומיד לאחר מכן אתא מיטרא (בא הגשם). באופן כזה מוכח שרצה הקדוש ברוך הוא בתפילתם.
שלכן המתין להם עד שיתפללו, ולא הוריד את הגשם עוד קודם לכן, כי רצה לשמוע את תפילתם. ומצד שני, לא המתין עד סוף היום שיתמקמקו בצערם, אלא הוריד להם את הגשם מיד.
שנינו במשנתנו: מעשה וגזרו תענית בלוד כו' (המשך דברי המשנה: "וירדו להם גשמים קודם חצות. אמר להם רבי טרפון: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערביים וקראו הלל הגדול")  1517 .

 1517.  הוא פרק קל"ו שבתהלים. וקוראין אותו, מפני שנאמר בו "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". רש"י להלן (כה ב).
ותמהה הגמרא: למה הלכו קודם לביתם ואכלו ושתו, ורק אחר כך חזרו לבית הכנסת ואמרו הלל? ונימא הלל מעיקרא (שיאמרו הלל מתחילה, כשהם עדיין בבית הכנסת בתעניתם)!

דרשני המקוצר[עריכה]