פרשני:בבלי:חולין לא ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין לא ב

חברותא[עריכה]

וכלים דומיא דאדם הם, מה אדם דבר  158  כוונה, אף כלים נמי הם ברי כוונה דקא מכוין להו אדם היושב בצידם שיהיו טהורים.

 158.  העתקנו את לשון הגמרא כפי גירסת רש"י "דבר כוונה" ולא כהגירסא הכתובה בספרים שלנו "דבעינן כוונה". נראה, שרש"י לא גרס "דבעינן כוונה" מפני שלפי גירסא זו משמע שהמשנה באה ללמד שצריך כוונה בטבילה, ובאמת המשנה לא באה ללמד דין זה אף שהוא אמת לפי דברי הגמרא עתה, וכמו שכתבו תוספות בד"ה וכי תימא.
שואל רבא על דבריו: וכי תימא (ואם תאמר), אם המשנה מדברת ביושב ומצפה לגל, מאי למימרא (מה היא מחדשת)?
השיב רבא: אף שפשוט הדבר שהטבילה כשרה מדאורייתא, מכל מקום היה מקום לפוסלה מדרבנן משני טעמים:
א. מהו דתימא, ליגזר משום שהגל דומה לחרדלית של גשמים שזה זרם גשמים היורד מההר, והטבילה פסולה בו מדאורייתא, לפי שמי הגשמים אינם מטהרים אלא כשהם מכונסים  159 , ואף שגלי הים נדונים כמעין והם מטהרים בזוחלים, יש לחוש שידמו אותם לחרדלית ויכשירו את החרדלית.

 159.  רש"י אומר, שחרדלית של גשמים פסולה משום שנצוק וקטפרס אינו חיבור, וכיון שהמים הזורמים לא נחשבים כמחוברים - אין זו טבילה במקוה שיש בו ארבעים סאה. תוספות דחו את פירוש רש"י בטענה שלא צריך להגיע לזה, אלא הדבר פשוט שמי גשמים לא מטהרים בזוחלים! (תוס' ד"ה גזירה). תוספות במסכת חגיגה אומרים שבכמה פירושים של רש"י כתוב שהפסול הוא משום זוחלים. (י"ט ע"א תוד"ה נגזור). ובאמת נמצא כן ברש"י במסכת חגיגה (י"ט ע"א ד"ה חרדלית). הלב אריה מיישב את רש"י, שלפעמים אין החרדלית נפסלת משום זוחלים, כגון שהמים זורמים ובסופם הם מתנקזים למקוה, וכיון שבסופם הם באים למקוה אינם נפסלים משום זוחלים, אבל הם נפסלים מפני שאין בהם ארבעים סאה שקטפרס אינו חיבור. ועיין קה"י טהרות סימן נ"ב ד"ה ועפ"י דברי הגר"א.
ב. אי נמי, כיון שאף מדאורייתא  160  לא כל הגל כשר לטבילה, אלא רק החלק שמגיע לארץ ומחובר אליה ולא החלק שנמצא באויר, ליגזר ראשין שלו שהגיעו לארץ אטו כיפין שלו שנמצאים באויר עדיין ודומים לכיפה, שמא יזרוק לשם כלים.

 160.  תוספות אומרים, שמדאורייתא אין מטבילים בכיפים. (תוד"ה דתנן). והכסף משנה אומר בדעת הרמב"ם שאין מטבילים בכיפין מדרבנן. (פ"ט מהלכות מקואות הי"ח).
קא משמע לן דלא גזרינן גזירות אלו.
והוינן: ומנא תימרא דלא מטבלינן בכיפין? (ומנין תדע שאין מטבילים בכיפים?)
ומייתינן מתניתין: דתנן  161 : מטבילין בראשין של גל, ואין מטבילין בכיפין שלו, לפי שאין מטבילין באויר אלא במחובר לקרקע  162 .

 161.  יש גורסים כאן "דתניא" מפני שאין משנה שנשנית בלשון זה בשום מקום, אמנם התוספות גרסו "דתנן". ועיין רש"ש על תוס' ד"ה דתנן.   162.  ז"ל רש"י "שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה" (חגיגה י"ט ע"א ד"ה שאין מטבילים). וכתב הכסף משנה, שהתורה אמרה "אך מעין ובור מקוה מים" ואין דרכם של אלו להיות באויר. והרמב"ם כתב, שאין טובלים באויר מקל וחומר מזוחלים. (פ"ט ממקואות הי"ח). ועיין שם בכסף משנה.
והדרינן לסוגין והוינן: אלא, טבילה לצורך חולין דלא בעי כוונה מיהא מנלן?
ומשנינן: דתנן: פירות שנפלו לתוך אמת המים שהיא כשרה לטבילת ידים  163 , ופשט - מי שידיו טמאות - את ידיו ונטלן ומתוך כך הטביל את הידים - ידיו טהורות אף שלא התכוין להטבילם  164 , ופירות אלו לא הוכשרו לקבל טומאה מפני שלא נפלו למים מרצונו, ואינן בכלל הכתוב בתורה "כי יותן" שמשמעו שהמים יהיו על הפירות לרצון האדם.

 163.  הדין הוא, שאפשר לטהר את הידים מטומאתם על ידי טבילה במקוה. נחלקו ראשונים בשיעור המים לענין טבילת ידים. לדעת הרמב"ם, צריך שיהיה במים ארבעים סאה. (פי"א מהלכות מקואות ה"א). ולדעת רבינו יונה, אפשר לטבול ידים במקוה שיש בו רביעית, שמדאורייתא מקוה זו כשרה לטבילת כלים, וחכמים בטלו דין זה בכלים, והם אמרו שלגבי ידים שטומאתם מדרבנן, אפשר לטבול ברביעית. (ברכות מ"א ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ונראה למורי).   164.  הדין הוא, שידים הם שניות לטומאה ומטמאות תרומה ולא מטמאות חולין. נשאלת השאלה, לענין מה המשנה אומרת שהידים טהורות, הלוא לענין תרומה - צריך כוונה להטהר גם לפי רב, וכמו שמוכח מהמשנה בחגיגה, ולענין חולין אין הידים טמאות? התשובה הפשוטה היא, שמדובר כאן לגבי חיוב נטילת ידים של האוכל פת חולין. אמנם הרשב"א מוכיח מגמרא ותוספתא שהנוטל ידיו לסעודה - צריך לכוין לנטילה. ואומר הרשב"א, שמדובר כאן בנטילת ידים לחולין שנעשו על טהרת תרומה, שדינם כתרומה לגבי קבלת טומאה, ואין צריך כוונה להטהר בשבילם. (תורת הבית בית ו' שער ד') והרא"ה בבדק הבית חולק על הרשב"א וסובר שנטילת ידים לסעודה לא צריכה כוונה. ולדעת הגר"א העיקר כהרא"ה. (ביאור הגר"א או"ח סימן קנ"ח ס"ז).
ממשיכה המשנה: ואם הכניס  165  את ידיו למים בשביל שיודחו ידיו ויטהרו, בודאי שהמתכוין לטהר ידיו - ידיו טהורות  166  , ופירות ב"כי יותן"  167  מאחר שבסופו של דבר נוח לו שנפלו הפירות למים, מפני שבסיבתם נתקיים רצונו לטהר את ידיו  168 .

 165.  הרשב"א מביא בשם בעלי התוספות, שיש לדקדק מלשון המשנה "ופשט מי שידיו טמאות" שלא מדובר כאן בבעל הפירות, ומוכח מכאן שבשביל שהפרות יוכשרו אין צריך שיהיה ניחא ליה לבעלים דוקא. ולדעת הרמב"ם - אין הפירות מוכשרים לקבל טומאה רק אם נוח לבעליהם במים, ולא כשנוח לאדם אחר. (פי"ב מטומאת אוכלין ה"א). בפשטות יש לומר, שהרמב"ם מפרש את המשנה שהבעלים פשטו את ידיהם לאמת המים. אמנם לדעת הגר"א, אף שאין אדם מכשיר דבר שאינו שלו, אם עשה מעשה ונתן מים על הפירות הוא מכשירם. (אליה רבה מכשירים פ"ה מ"א). לפי דעתו, אפשר שאף הרמב"ם מודה שמדובר באדם אחר שפשט את ידיו למים והוא מכשיר את הפירות מפני שעשה מעשה.   166.  הטורי אבן מפרש, שברישא המשנה אומרת שידיו טהורות לחולין אף שלא נתכוין, ובסיפא המשנה אומרת שידיו טהורות אף לענין תרומה מאחר שנתכוין, ויוצא מהמשנה שלא רק בטבילה צריך כוונה לתרומה, אלא אף לענין טבילת ידים צריך כוונה להטהר לתרומה. (טורי אבן חגיגה י"ט ע"א). אמנם מלשון רש"י שכתב כאן "כל שכן שנתכוין" לא משמע כפירושו.   167.  הפירות מוכשרים רק כשהם יוצאים מהמים, אבל מים מחוברים לא מכשירים. (תוד"ה ופירות).   168.  ז"ל רש"י "דאחשבה להך נפילת פירות ליטול ידיו בהגבהתן, והוה ליה משקה שסופו לרצון". והטורי אבן במסכת חגיגה הקשה, הלוא לא היה צריך לנפילת הפירות בשביל להטביל את ידיו, ואף ללא נפילתם יכול היה היה לטבול אותם! (טורי אבן י"ט ע"א). והרמב"ם מפרש, שהפירות מוכשרים על ידי המים שעל הידים. שהם נתלשו ברצון שהרי רוצה לטהר את ידיו והרי הם מכשירים. (פי"ב מהלכות טומאת אוכלים ה"י). ועיין גם במשנה אחרונה על המשנה במסכת מכשירים, ובחזו"א מכשירים סימן ד' אות ז'.
ממשנה זו מוכח שהידים נטהרות בלי כוונה לטהר אותם, והוא הדין שהטבילה מטהרת ללא כוונה כדעת רב.
הגמרא לא מקשה על רבי יוחנן ממשנה זו, מפני שטומאת ידים היא מדרבנן, ולדעת רבי יוחנן יש לומר שחכמים הקלו בה  169 .

 169.  כך כתבו תוספות בד"ה הוא סבר. כתב הרדב"ז, שלדעת הסוברים שטבילת כלים הנקחים מעכו"ם היא מדרבנן, אם הכלים נטבלו בלי כוונה - אין צריך לטובלם שנית אפילו לפי רבי יוחנן, כי בחיוב דרבנן אף רבי יוחנן מודה שאין צריך כוונה. (שו"ת רדב"ז ח"א סימן ל"ד). ועיין עוד בענין זה בהערה 172.
איתיביה רבא לרב נחמן ממשנה על רב: טבל אדם לחולין, והוחזק לחולין (נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין) - אסור אותו אדם לאכול מעשר שני בירושלים, כי חז"ל החמירו בטהרתו של האוכל דבר קדוש, שיהיה צריך לכוין בטבילה לשם אכילתו (חגיגה י"ח ב).
ומקשה רבא: משמע מהמשנה שאם לא יכוין אדם לטבילה כלל - לא יהיה טהור אף לחולין, שהמשנה אומרת טבל לחולין הוחזק לחולין" הוחזק - אין, לא הוחזק - לא טהור הוא אף לחולין!
ומתרץ רב נחמן: הכי קאמר התנא: אף על פי שהוחזק לחולין בכל זאת אסור למעשר וכל שכן אם לא התכוין כלל שאסור במעשר, אבל לענין חולין הוא טהור אף כשלא התכוין כלל.
איתיביה רבא מהסיפא של משנה זו: טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל. מאי לאו (האם אין הפירוש הוא) כאילו לא טבל כלל ואף לחולין אינו טהור!
ומשני רב נחמן: לא, כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין, שהמשנה שם מלמדת מעלות שיש בטהרה לענין מעשר ותרומה וקדשים  170 .

 170.  יש להבין, מה מחדשת המשנה לפי רב נחמן, הלוא כבר ברישא של המשנה כתוב שהטובל לחולין - לא נטהר לגבי מעשר, וכל שכן כשלא נתכוין כלל! תוספות אומרים, שהיה מקום לומר, שמי שנתכוין לחולין גרוע יותר לענין מעשר, שמי שטבל לשם חולין עקר דעתו ממעשר, והטובל סתם לא עקר דעתו ממעשר. (חגיגה י"ט ע"א תוד"ה לא בתירוצם השני).
הוא סבר, דחויי קא מדחי ליה (רבא סבר שרב נחמן דוחה אותו) ומתרץ בדוחק את דברי רב, נפק דק ואשכח (רב נחמן דקדק ומצא ברייתא כדבריו), דתניא: טבל ולא הוחזק - מותר לחולין ואסור למעשר.
אמר ליה אביי לרב יוסף: לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן מהא ברייתא שאומרת שלחולין לא צריך כוונה?
אמר ליה רב יוסף: באמת ברייתא זו מוכיחה כדעת רב, אבל נחלקו תנאים במחלוקת רב ורבי יוחנן, ורבי יוחנן הוא דאמר כרבי יונתן בן יוסף הדורש מהמקרא שטבילה צריכה כוונה.
בפרשת נגעי בגדים כתוב בתורה, שאם הכהן רואה אחרי הסגר ראשון שהנגע לא פשה, הוא מצוה לכבס את הבגד ומסגירו שבעה ימים נוספים. כיבוס זה אינו טבילה אלא ליבון.
נאמר בתורה אחר כך, "והבגד או השתי או הערב או כל כלי עור אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר" (ויקרא י"ג נ"ח) הכיבוס השני הוא טבילה  171 , ורבי יונתן דורש מפסוק זה שהטבילה צריכה כוונה.

 171.  אונקלוס תרגם בכיבוס שענינו ליבון "יתחור", ובכבוס שענינו טבילה תרגם אונקלוס "ויצטבע" כמו בכל מקום שכתוב בתורה כבוס וענינו טבילה. (רש"י בחומש ויקרא י"ג נ"ח ד"ה וכבס שנית).
דתניא: רבי יונתן בן יוסף אומר: לא היה צריך להיות כתוב אלא "וכובס", מה תלמוד לומר (מה למדנו) מהמילה "שנית" והלוא ידוע שזה כבוס שני? אלא מקיש הכתוב תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה ומדמה אותם לדין זה, מה תכבוסת ראשונה היא לדעת ומצווי הכהן, אף תכבוסת שניה צריכה להיות לדעת המטביל ואם הבגד נפל מעצמו למים לא עלתה לו טבילה  172 . אי יעלה על דעתך לומר: מה להלן בתכבוסת הראשונה בעינן דעת כהן, אף כאן בתכבוסת שניה בעינן דעת כהן ולא מספיק דעת המטביל, תלמוד לומר "וכבס שנית וטהר" מלמד שהבגד נטהר מכל מקום ולא על ידי דעת כהן.

 172.  כתב התרומת הדשן, שאף לפי דרשה זו, יש מקום לומר, שיש חילוק בין טבילת כלים לטהרם לבין טבילת כלים הנקחים מעכו"ם שאינם אוסרים או מטמאים מה שבתוכם קודם טבילה, ואין צריך טבילה אלא מגזירת הכתוב, ולא מצאנו בהם שצריך כוונה בטבילתם. ועיין ש"ך יו"ד סימן ק"כ ס"ק כ"ח. ועיין בהערה 169.
מתקיף לה רב שימי בר אשי: ומי אמר רבי יוחנן הכי שההלכה כרבי יונתן בן יוסף, והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה - פסולה.
והוינן בה: טעמא דנפלה, הא הפילה הוא - כשרה, ואף על גב דלא מיכוין?
ואמרינן: מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה? ואמר רבא: רבי נתן היא, וכיון שהמשנה סוברת ששחיטה לא צריכה כוונה, הוא הדין לטבילה, ששניהם מעשים מתירים הם, השחיטה מתירה את הבשר לאכילה והטבילה מתירה את האשה לבעלה!
ומתרצינן: בשחיטה, אפילו רבי יונתן בן יוסף מודה לרבי נתן שהיא לא צריכה כוונה, ואף שיש לדמות שחיטה לטבילה, מכל מקום מדגלי רחמנא שהמתעסק בקדשים ושוחטם שלא בכוונה שהקרבן פסול, דכתיב בקדשים "לרצונכם תזבחו"  173  דמשמע שתהיה השחיטה מדעת, מכלל דחולין לא בעינן כוונה שאם היה צריך בשחיטת חולין כוונה, לא היתה התורה צריכה ללמד על קדשים.

 173.  גמרא לעיל י"ג ע"א. ועיין שם בתוד"ה מנין, ועיין בשו"ת אחיעזר ח"ב סימן ד'.
והוינן: ורבנן דרבי נתן מה יענו על כך, הלוא מוכח מקדשים שבחולין לא צריך כוונה?
ומשנינן: לרבנן, נהי דלא בעינן כוונה לזביחה ולהתיר בשחיטה זו כמו בקדשים, לחתיכה של סימנים  174  בעינן כוונה.

 174.  תוספות אומרים, שחרש שוטה וקטן מתכוונים לחתיכת בשר בעלמא ולא לחתיכת סימנים, ולכן שחיטתם פסולה לפי רבנן. (תוד"ה נהי).
אמר רבא: בהא זכנהו (בזה נצחן) רבי נתן לרבנן במלחמה של תורה: מי כתיב (האם כתוב) וחתכת שמלשון זה אפשר להבין שצריך כוונה לחתיכה, הלוא "וזבחת" כתיב, אי בעינן כוונה לחתיכה מפני שמשמע מלשון הפסוק שצריך להתכוין לפעולה הנאמרת בו, אפילו לזביחה נמי ליבעי כוונה, שהרי זביחה כתובה בפסוק, אי לא בעינן כוונה לזביחה, כי אין משמע שצריך לעשות זביחה בכוונה, לחתיכה נמי לא ליבעי, שהרי אין משמע שהפעולה הנאמרת בפסוק תעשה בכוונה  175 !

 175.  יוצא מהסוגיא, שלפי רבי נתן דקיימא לן כוותיה ששחיטה לא צריכה כוונה כלל, יש מחלוקת בין רב לרבי יוחנן על המקור לכך, לפי רבי יוחנן - הסובר שטבילה צריכה כוונה - לומדים מקדשים ששחיטה לא צריכה כוונה, ולפי רב אין צריך ללמוד מקדשים, אלא שלא משמע משום מקום שצריך כוונה בשחיטה. ואומר האחיעזר, שיש נפקא מינה לדינא בדיני שחיטה בין רב לרבי יוחנן, לפי רבי יוחנן - אף שאנו לומדים מקדשים שלא צריך כוונה בשחיטה, אין ללמוד משם על המתכוין במפורש שלא תתיר השחיטה, ובמקרה זה - שחיטתו פסולה כמו שכתב מהרש"ל. (עיין בהערה 140) אבל לפי רב אין כל ענין של כוונה בשחיטה ואף אם מתכוין שלא להתיר - שחיטתו כשרה. (שו"ת אחיעזר ח"ב סוף סימן ד').
והדרינן לעיקר סוגין ומבררינן: היכי דמי (באיזה מקרה) נחלקו רב ורבי יוחנן לגבי נדה שנאנסה וטבלה?
ואמרינן: אילימא דאנסה אותה חברתה ואטבלה כדי לטהרה ולהתירה לבעלה? ודחינן: בזה לא אמר רבי יוחנן שהיא אסורה, שכן כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא שהרי בטהרת הכלים מתכוין המטביל, ומשם לומדים שטבילה צריכה כוונה  176 !

 176.  בשו"ת מהר"ח אור זרוע למד מכאן, שהאופה מצה ולא התכוין לשמה, ועמד אחר על גביו והתכוין לשמה - המצה כשרה, כמו שמועיל כוונת אשה אחרת לטהרת הנדה, ואין לומר שדוקא כשהמטביל מתכוין זה מועיל, כי מצאנו בסוגיא שאף היושב בצד הכלים ומתכוין שיטהרו - מועילה כוונתו. (שו"ת מהר"ח או"ז סימן לה). אמנם אין ההלכה כן. (עיין באו"ח סימן ת"ס ס' א ובמ"ב שם ס"ק ג' ובשעה"צ אות ד'). והחתם סופר כתב, שהדין הזה שמועילה כוונת אדם אחר הוא דין מיוחד בטבילה. (כאן בחידושיו).
ועוד דחינן: בזה לא אמר רב שאסורה לאכול בתרומה, אלא בתרומה נמי אכלה.
ומייתינן מתניתין: דתנן: החרשת והשוטה והסומא  177  ושנטרפה דעתה ואין הן יכולות להטהר מטומאת נידתן בעצמן, אם יש להן פקחות שיעשו את הבדיקות הנצרכות ויטבילו אותן, הרי הם מתקנות אותן, ואוכלות בתרומה  178 . (נדה י"ג ב).

 177.  הגמרא במסכת נדה אומרת, שיש להשמיט מהמשנה את הסומא, מפני שהיא יכולה לבדוק את עצמה ולהראות לחברתה ולטבול. (נדה י"ג ב).   178.  הראש יוסף הקשה, מה הראיה משוטה שאין לה דעת ומועיל דעת המטבילות אותה, לאשה ברת דעת שאפשר שרצונה שלא לטבול מוציא מדעת המטבילות אותה! ונשאר בצריך עיון.
אמר רב פפא: מחלוקת רב ורבי יוחנן היא, שלדעת רב יש לדמות טבילה לשחיטה, ולכן לרבי נתן שמכשיר את השחיטה במפיל סכין, בטבילה הוא מתיר אפילו באופן שנפלה מן הגשר לנהר.  179  ולרבנן, שמכשירים בשחיטה רק באופן שהיתה כוונה לחתוך, גם בטבילה הם מתירים רק באופן שירדה להקר ולא לשם טהרה.  180  ורבי יוחנן לא מטהר אלא כשהיתה כוונה להטהר.

 179.  הרמב"ם פסק שאשה שנפלה למים - טהורה. (פ"א מהלכות מקואות ה"ח). האמרי בינה אומר, שמדובר דוקא באשה שהלכה והחליקה ונפלה למים, אבל אם הרוח הפילה אותה אינה נטהרת מפני שחסר בטבילה כח גברא. האמרי בינה מוכיח מדברי הרשב"א בתורת הבית שצריך בטבילה כח גברא, ותמה על שלא נזכר בפוסקים שאם הפילה הרוח לא עלתה לה טבילה. (אמרי בינה דיני שחיטה סימן ז' ד"ה ודע). אמנם הרא"ה בבדק הבית חלק על הרשב"א, ולדעתו אין צריך כח גברא בטבילה (ש"א ב"א דף י"א ע"א) והגר"א ביו"ד סימן ג' ס"ק ה' הכריע כהרא"ה. ועיין עוד בהערה 157.   180.  רש"י בד"ה כשירדה להקר כתב "ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים". משמע מפירושו שלא היה לאשה כוונה להכניס את כל גופה למים. אמנם נראה שאין כוונת רש"י לומר, שאם התכוונה להכניס כל גופה למים מודה רבי יוחנן שהיא טהורה אף שלא נתכונה להטהר. אלא כוונת רש"י לומר שלדעת רב אליבא דרבנן אף אם לא התכונה לטבול את כל גופה במים, הרי זו כוונה מספיקה כיון שהתכוונה להכנס למים. ומכאן משמע, שלפי רבנן אף כשנתכוין לחתוך מיעוט סימנים וחתך את רובם, כוונתו מועילה. ועיין ברש"ש.
הגמרא מביאה דין מדיני פרה אדומה הקשור במחלוקת רבי נתן ורבנן.
אמר רבא: שחט פרה אדומה, ושחט בהמה אחרת של חולין עמה במעשה אחד - לדברי הכל הפרה פסולה משום שפרה אדומה נפסלת בעשיית מלאכה אחרת עמה, שכן יש בדבר משום היסח הדעת הפוסל בפרה. ושחיטת הבהמה של חולין כשרה אף לרבנן, שהרי שחטה בכוונה.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת חולין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א |