פרשני:בבלי:חולין קטו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קטו א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: אלא מעתה, שדרשת ש"כל שתעבתי לך" - אסור באכילה,  מעשה שבת, כגון שבישל בשבת -
ליתסרו באכילה לכל ישראל, דהא "תיעבתי לך" הוא, שהרי אסור לבשל בשבת. והרי הדין הוא לא כך, שהרי המבשל במזיד לא יאכל הוא עצמו, משום קנס, אבל אחרים אוכלים!?
ומתרצינן: אמר קרא לגבי שבת: "כי קדש היא לכם". ודורשים: היא - השבת עצמה - קדש, ואין מעשיה - מעשים שנעשו באיסור בשבת - קדש, אלא מותרין באכילה מן התורה.
ומקשינן: החורש בשור ובחמור יחדיו, והחוסם פי פרה ודש בה - ליתסרו הזרעים שזרע והתבואה שדש, דהא "תיעבתי לך" הוא, שהרי אסרה תורה לעשות כן!?
ודחינן: השתא, ומה שבת דחמירא - מעשיה מותרים, הני - חורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה שאיסורם קל - לא כל שכן שיהיו מותרים!?
אבל לגבי בשר בחלב לא אומרים את הקל וחומר הזה להתיר באכילה, שהרי סוף סוף כתבה התורה "לא תאכל כל תועבה" לדרוש מזה כל שתעבתי לך - אסור באכילה. ועל כרחנו צריך להעמיד דרשה זו על איזה דבר, ומסתבר להעמיד על בשר בחלב, שאוכל את התועבה עצמה שנעשה בה האיסור, דהיינו הבשר שבישל בחלב. מה שאין כן בחורש בשור ובחמור הרי אינו אוכל את החרישה, אלא את הזרעים. ובדש בשעה שחסם את פי הפרה אינו אוכל את החסימה, אלא את הדישה הבאה על ידיה, ובאופנים אלו לומדים משבת בקל וחומר שמותר.
ומקשינן: כלאי זרעים, שהם עצמם התועבה שהרי בהם נעשתה העבירה - ליתסרו, דהא "תיעבתי לך" הוא.
ומתרצינן: מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע", ודרשינן: "פן תוקד אש", דהיינו שאם יזרע כלאיים, הדין הוא שיהיו אסורים אפילו בהנאה, וישרפו באש, מכלל דכלאי זרעים - שרו באכילה ובהנאה.
ומקשינן: ואימא כך: כלאי הכרם - אסורין בין באכילה ובין בהנאה, וכפי שדורשים "תוקד אש". אבל כלאי זרעים, נאמר שבאכילה אסירי משום "שתעבתי לך", ובהנאה שרו משום שהתמעטו מכלאי הכרם, שרק הם נאסרים בהנאה ולא כלאי זרעים. ומנין לנו להתיר אפילו באכילה?
ודחינן: כלאי זרעים אתקוש לכלאי בהמה, דכתיב: "בהמתך לא תרביע כלאיים, שדך לא תזרע כלאיים". ודרשינן: מה בהמתך, היוצא ממנה דהיינו הולדות שנולדים מאותה הרבעה - מותרת וכפי שנלמד הלאה, אף שדך, היוצא ממנו - מותר.
והשתא מבארינן: וכלאי בהמה גופייהו, מנא לן שהיוצא ממנה מותרת?
מדאסר רחמנא ולד הנולד מהרבעת כלאים לגבוה, שדורשים "שור או כשב או עז" - פרט לכלאים, מכלל דלהדיוט שרי באכילה!
ומקשינן: השוחט אותו ואת בנו ביום אחד - ליתסר, שהרי "שתעבתי לך" הוא!
ומתרצינן: איסור זה של "אותו ואת בנו" - מחוסר זמן הוא נחשב. שהרי רק באותו יום אסור, אבל אם ישחוט את האם היום ואת הבן למחר - מותר. ומדאסר רחמנא מחוסר זמן שעדיין אינו בן שמונה ימים לגבוה, שכתוב "וביום השמיני תתנו לי" - ולא לפני כן, מכלל, דלהדיוט - שרי! ואם כן אין איסור מחוסר זמן להדיוט.
ומקשינן: שילוח הקן, דהיינו האם ששלחה כמצותה, ליתסר לכל ישראל באכילה, שהרי "שתעבתי לך" הוא, שהרי אסור למשלח לקחתה!? ומתרצינן: לא אמרה תורה "שלח" את האם לתקלה. ואם אסורה היא, הרי יכשלו בה בני אדם, שלא ידעו שהיא צפור המשולחת מהקן, ויאכלוה.
אמר ריש לקיש: מנין לבשר בחלב שאסור באכילה?
תלמוד לומר: שכתוב בקרבן פסח "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל". שאין תלמוד לומר "מבושל", שזה מיותר שכבר כתוב "בשל". מה תלמוד לומר "מבושל"? לומר לך: יש לך בשול אחר, שהוא אסור באכילה - כזה. ואי זה הוא? זה בשר בחלב.

דרשני המקוצר[עריכה]