פרשת ויגש

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יוסף מתוודע אל אחיו - תחריט דורה - המקור:ויקישיתוף,Ragesoss

פרשת וַיִּגַּשׁ היא פרשת השבוע האחת-עשרה בספר בראשית. היא קרויה כשם המילה הראשונה של הפרשה:"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (מ"ד,י"ח). בפרשה זו נפתחה תקופה ארוכה של מאתיים ועשר שנות גלות.

יעקב אבינו מהווה נושא במחצית הפרשיות של הספר ויוסף הצדיק - שליש. תופעה הצביעה על חשיבותו של הספר לתיאור כינונו של עם ישראל על-ידי יעקב אבינו ויוסף הצדיק.

תחילתה של הפרשה בתיאור חי של המגע שנוצר בין בני יעקב לבין יוסף אחיהם. הוא יודע את זהותם ואחלו הם - לא. המתח בינהם עולה לשיא עד הרגע שהוא מתוודע אל אחיו. מכאן נוצרת שלווה והקורא חש בנחת - הסתיימה פרשת ההתנכלות ליוסף, ובהפתעה - אפילו ברוח טובה. פרעה מזמין את יעקב אבינו ובניו לרדת למצרים [1]. שבטי ישראל מתיישבים, עם צאנם ובקרתם, השנוי לעם המצרי, בארץ גושן. יוסף ממסד את "המדיניות הכלכלית החדשה" :"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה..." (מ"ז,כ"ו).

תחילתה של הפרשה היא בשנת 2,238 לבריאת העולם והיא מספרת על חמשת שנות הרעב שנותרו, מתוך השבע שיוסף חזה לפרעה מלך מתרים בחלומו.

חלוקת הפרשה[עריכה]

יעקב יורד מצרימה -תחריט גוסטב דורה

הפרשה מתחלקת לנושאים הבאים:

  1. התנצחות יהודה ויוסף - הפרשנים מדגישים כי מאחורי דבריו של יהודה עומדת הסכנה כי בני יעקב ייגרמו נזק פיזי למצרים. כבר שם הפרשה מעיד על כך ויגש, כפי שנאמר על בצעידה לקראת מלחמה:"ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה" [2]. עוד כתב מדרש תנחומא:"אמר רבי יודן: כשהייתה חמתו של יהודה עולה, היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו ...כיון שראה יוסף שעלתה חמתו של יהודה, אמר: עכשיו תאבד מצרים." בקיצור, התנהגותו של בנו של רועה צאן, המיועד להיות אבי מלכות עם ישראל, משפיעה על המשנה למלך מצרים.
  2. יוסף מתוודע - השיא של הפרשה. הקורא מצפה שוב ושוב לראות כיצד המפגש נוצר. יוסף התפרץ לעבר אחיו במשפט הידוע:" הַעוֹד אָבִי חָי" (מ"ה,ג'). והם:"(וְ)לֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". ויוסף הנבון מיישר מייד את ההידורים ומסביר להם:"הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (ה') - אתם חשבת שהבאתם לאסון, מסתבר כי אלוקים חשב אחרת - התוצאה חיובית.
  3. הזמנת פרעה - פרעה שולח הזמנה לבני-יעקב ומורה להם :"וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ"(י"ח). ואפילו עגלות הוא שולח עימם כדי להוביל את המטען.
  4. ירידת בני ישראל למצרים - בטרם ירדו למצרים, יעקב זוכה להבטחה ב"בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה" (חלום אחרון לספר בראשית) :"...אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה . [3].." (מ"ו,ג'-ד'). ובשבעים נפש יורדים מצרים :"בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ" (ז'), אפילו בני יוסף שנולדו במצרים נכללים בחבורה.
  5. המפגש עם פרעה - יוסף יוזם את "פגישת הפיסגה": יעקב ונבחרת מבניו באים אל פרעה מלך מצרים. ובפגישה "...וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת-פַּרְעֹה" (מ"ז,ז'). מלך מצרים נותן :"לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ" (י"א)
  6. הסתגלות המצרים- עוד חמש שנים, בהן "איו חריש וקציר". העם מתרגל לכך שלא יהיה לו כסף, שדות ומקנה. "וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ"(כ"א) בכך הוא משווה את מעמדם לאלו של בני יעקב: אלו ללא אדמה משלהם וגם אלו באותו מצב. נוצר שיויון: לבני ישראל ללא נחלה בדיוק כמו שאין יישוב קבע לעם המצרי.

העוד אבי חי[עריכה]

התפרצותו של יוסף הצדיק באומרו: " אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי [4] מעוררת את המפרשים לשאלה מדוע דווקא עכשיו החליט לחשוף את עצמו וכן, מדוע הוא שואל אותם אם יעקב חי, הלוא מנאומו של יהודה עולה בבירור שיעקב חי, והוא אבֵל ומצטער מאוד על אבדנו של יוסף?

הפרשן רבי עובדיה ספורנו כתב : הַעוד אָבִי חָי. אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא מֵת מִדַּאֲגָתו עָלַי ?

הרב שמואל דוד לוצאטו - הוא השד"ל - משער כי "חתימת דברי יהודה ("פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי") החרידה את דמיונו, ונדמה בעיניו כאילו אביו בסכנה, על כן צעק העוד אבי"

הרב יהודה זולדן מהמדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן בדף השבועי לפרשת השבוע מציג הסברים אחדים.

  • אלו היו דברי תוכחה: "רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי (=כשהגיע לקרוא פסוק זה, בכה): "ולא יכלו אחיו לענות אֹתוֹ כי נבהלו מפניו". ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא – על אחת כמה וכמה! [5]
  • הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מפרש את דרשת ר' אלעזר כך : חז"ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה. אם באמת עוד אבי חי, ולא מת מדאגתו עלי? בהיותו יודע שהיה אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הייתה תוכחה לאחיו. דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק, מכל מקום היה להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. ועל זה כתיב "ולא יכלו אחיו לענות אותו" מפני הפחד והבושה... וזה מאמרם דכל שכן תוכחה של הקב"ה שיודע תשובותיו של אדם שאינו באמת כל כך, על אחת כמה וכמה [6].
  • הרב שלמה אפרים לונטשיץ, בעל "כלי יקר", מציע פירוש דומה :העוד אבי חי – אע"פ שכבר אמרו לו שהוא חי, לפי דברי יהודה, מכל מקום חשב יוסף אולי אמרו לו כן כדי שייכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרם לו מיתה, כי נפשו קשורה בנפשו. על כן שאל שנית "העוד אבי חי". ולבבם לא כן ידמה וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא, אלא שבא להזכיר עוונם. על כן אמר: "העוד אבי חי", לומר שאבי הוא ולא אביכם, כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם, על כן נבהלו ולא יכלו לענות דבר.

נציע הסבר לתוספת זו. ייתכן שדברי התוכחה הללו מורכבים יותר אם נניח שהאחים הבינו שיוסף אכן מוכיח אותם, אף שיוסף לא התכוון כלל להוכיחם. ובדבריו: "העוד אבי חי" ביקש תשובה מדויקת ונכונה לספק שהתעורר אצלו בעקבות נאומו של יהודה. האומנם יעקב עדיין חי? לאורך כל הדרך, מאז שאחי יוסף באו למצרים, קיבל יוסף מסרים ברורים שיעקב חי, ובד בבד הוא נהג עם אֶ חיו בקשיחות שנראית כמתוכננת מראש. את רגשותיו, את הבכי, הוא כבש או יצא למקום אחר לפרוק אותם שם [7]. אלא שיהודה בנאומו הצליח לערער אצל יוסף את הביטחון בהנחה שיעקב אכן חי. רק מההלם של האחים, מתוך שהם אכן פירשו את דבריו כתוכחה, הבין יוסף שאכן יעקב באמת חי, ועל כן ציווה אותם לעלות אל אביהם ולהביאו למצרים.

התגלות יוסף אל אחיו[עריכה]

אחי יוסף לפני יוסף - ציור:Claes_Cornelisz__Moeyaert 1633 המקור:ויקישיתוף Eloquence

ההתגלות של יוסף אל אחיו, מסבירה לנו דברים רבים: למה נחשדו כמרגלים, למה יוסף שם כסף באמתחתם, איך הוא יודע להושיב את אחיו לפי גילם, למה הוא שואל על האבא ומדוע הוא מתעניין בבנימין.

מרן הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו כתב על כך בעלון פרשת השבוע "מעייני הישועה". הוא מצטט ממסכת חגיגה את רבי אליעזר שכאשר היה מגיע לפרשה זו היה בוכה. נאמר בה:"רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו - ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה" [8]. הוא היה בדעה שזה מה שיקרא שנגיע לאחר 120 לבית דין של מעלה "שם התבררו לנו כל השאלות שהיו לנו על העולם ועל הנהגת אלוקים". ברגע אחד התברר הכל ניבהל כמו האחים:"וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מ"ה,ג'). והוא משיב:"ומה תוכחה של בשר ודם כך, של הקדוש ברוך הוא - לא כל שכן ?"

הרב אליהו הוסיף כי לא מדובר בתוכחה, רק אהבה. יוסף שומר על כבוד האחים שלו ושולח את המצרים החוצה בעת ההתוודעות. הוא בוכה מרוב אחוה. אם כי בית פרעה וכל מצרים שומעת זאת. הוא מנחם אותם בטענה :"...כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם" (ה') . והוא מסביר להם אפילו מדוע:"... לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (ז).

והרב מסכם, אין תוכחה יש רק אהבה. ורבי אליעזר אומר שכך יהיה לעתיד לבוא. הכל נעשה מתוך אהבה ואיך המצאנו כלל את המשפט:"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָֹה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (ספר דברים, א', כ"ז) "והרי הכל היה אהבה גמורה, אהבת עולם".

אל תרגזו בדרך[עריכה]

כאשר נפרדו השבטים מיוסף אחיהם, לקראת חזרתם לארץ כנען, כדי להביא את יעקב, אמר להם יוסף: "אל תרגזו בדרך". רש"י מביא את פירוש המדרש, שיוסף הורה להם: "אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך".

בקשה זו של יוסף תמוהה לכאורה. הלוא התורה מאחדת ועושה שלום, כמו שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". חז"ל גם הורו "אל ייפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו". מדוע אפוא הזהיר יוסף את אחיו שלא לעסוק בדברי תורה ?

שיחת השבוע של חב"ד] עוסקת בנושא זה. והיא משיבה: ,שיוסף הזהיר את אחיו מעיסוק בלימוד עיוני, מפלפולי התורה, שמזה יכול להתפתח עניין של "תרגזו בדרך". לעומת זה, ההוראה להיפרד "בדבר הלכה" היא לומר הלכות פסוקות, שאין עליהן קושיות, ועניינים כאלה מאחדים ומוסיפים קִרבה."

ודבר התורה מגיע לכלל מסקנה: "כאשר יהודים נפרדים זה מזה, עליהם לחזק את האהבה והאחדות שביניהם, כדי שכל אחד ואחד מהם ימלא במקום שהוא הולך אליו את שליחותו של הקב"ה. הדרך לעשות זאת היא דווקא על־ידי ענייני הלכה, שאין בהם מחלוקת, וממילא לא יכול לצאת מהם עניין של פירוד לבבות, אלא שלום ואחדות דווקא."

על העגלות[עריכה]

רש" כתב כל ד"ה את כל דברי יוסף - "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה".ומדרש רבה מוסיף, באותו הקשר, ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול:אמר להם: אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו: בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק?! הה"ד: וירא את העגלות ותחי רוח ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי (ישעיה מ)נסתרה דרכי מה',ובטוח אני שיש לי, במה רב טובך".

אך יש גם הצגה אחרת של הנושא. לאחר שיוסף מתוודע אל אחיו, הוא מצייד אותם ביד רחבה "מִטּוּב מִצְרָיִם", במזון ובבגדים. אך בנוסף לכל הצידה והציוד, מקפידה התורה לספר לנו "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה". לכאורה מדוע טורח הכתוב להזכיר כי מתן העגלות היה "עַל פִּי פַרְעֹה" ?

מסתבר כי העגלות לא שימשו רק כדי לשאת עליהן את יעקב ואת הכבודה הבאה עימו מצרימה. התורה ממשיכה ומספרת לנו, שכאשר מודיעים אחי יוסף לאביהם את החדשה המרעישה, ש- "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", הוא אינו מקבל את דבריהם - "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". אך כאשרר "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ", - "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". ומייד הוא שואל "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת". מה טיבו של המהפך, הבא לידי ביטוי גם בשינוי שם מפסוק אחד למשנהו "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב", ומייד אחר כך "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל..." ?

חנן חסן מחבר דבר התורה צהר עשה לתיבה מסביר: יעקב רואה את הָעֲגָלוֹת המלכותיות, שחותם בית המלוכה המצרי מוטבע עליהן. עֲגָלוֹת נחשבו כנראה באותו זמן, כטכנולוגיה חדישה יחסית, שנועדה לשמש את בית המלוכה ומוסדותיו. ולכן העֲגָלוֹת לא היו מצויות או זמינות לשימוש. מכיוון שהעֲגָלוֹת הן אמצעי שלטוני, ומכיוון שייצורן הוגדר אולי כ"סוד מדינה", לא ניתן בהוצאתן אל מחוץ לתחומה של מצרים. וכאשר ראה אותם האמין כי יוסף היה למשנה מלך מצרים.

הוא מציג רעיון, אשר הובא כבר על ידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב . העגלות בנויות על גלגלים, המניעים אותן. תנועתו של הגלגל מחזורית היא, לומר לך ש"גלגל חוזר בעולם". אם הגעת אל המקום הנמוך ביותר שניתן להגיע אליו, לא נותר לך אלא לעלות. תנועתו הסיבובית של הגלגל העגול, כשכל נקודה שעל גביו יורדת ועולה חליפות, מקדמת את העגלה קדימה, בקו ישר. תנועתו של הגלגל הסובב, מייצגת בין השאר גם מורדות בתחומים שונים בחיים, עד כדי מכות כואבות, אך תנועה סיבובית זו היא בעצם "המנוע" המאפשר לעגלה לשאת את משאה ולהניע אותו ישר קדימה, אל היעד המיוחל. וראה זה פלא, יַעֲקֹב קיבל בשעתו מהמלאך שם חדש – יִשְׂרָאֵל, שם שאמור היה להחליף את השם יַעֲקֹב, אך עד כה, נמשך השימוש בשם יַעֲקֹב. מקורו של השם יַעֲקֹב בעקב הנמוך, ובקו העקום והעָגוֹל, "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר". ופתאום, לאחר שיַעֲקֹב רואה את העגלות, הוא מתעורר לתחייה מבחינה רוחנית, רוח חדשה מפעמת בו וגורמת אצלו למהפך, המשתקף גם בכתוב "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ". הוא נקרא בשם יִשְׂרָאֵל, שם שהקידומת שלו מסמלת את הקו הישר. את התנועה קדימה.



התוכנית הכלכלית (המשך)[עריכה]

בפרשת מקץ יוסף הצדיק נטל על עצמו משימה, להכין את ארצו לקראת שבע שנות רעב. הוא עשה זאת בשלבים :מינוי פקידים , הקמת מחסנים, אגירה מוצלחת של המלאי ומכירתו עד שנאמר של כל הזהב והכסף שהיה בעולם היה בידי יוסף :"וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן...כִּי אָפֵס כָּסֶף."(מ"ט, ט"ו)

בפרשת ויגש התוכנית מקבלת אופי מתקדם:

  • כל המקנה עבר לבעלות יוסף - "...וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא" (מ"ז,י"ז)
  • מכירת האדמות והיות המצרים לעבדים - המצריפ מבקשים מיוסף :"קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (י"ט)
  • אין חריש ואין קציר מהסיבה שאין זרעים ומבקשים ממנו:"וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם"(י"ט)
  • העם משמה את מושבו - אם אין לו אדמה לא משנה היכן הוא גר. וכך נאמר בפרשה:"וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ" (כ"א)
  • רק הכהנים שמרו על מעמדם - רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם" (כ"ב).
  • הסדר החדש - יוסף מספק את הזרעים והם משלמים על כך בחמישית מהיבול"...הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם...וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ"(כ"ג-כ:ו)

עדויות היסטוריות על הרעב[עריכה]

הכתובת בתחום מצרים

חוקרי תולדות מצרים לא מצאו עדויות התומכות ברעב, שהיה לפי המשוער בשנת 2,229 לפנה"ס בימי פרעה "סאסטוריס הראשון" (Sesostris I). עם זאת בשנת 1890 מצא הארכאולוג צ'רלס ויבורן (Charles Wilbour) לוח באיי Sahal , המספרות על שבע שנות בצורת בימי מלכות פרעה (Djoser), אשר מלך בימי השושלת המלכותית המצרית השלישית. הלוח אינו מספר על שבע שנות שפע שקדמו לשנות הרעב ועל צבירה של תבואה לקראת שנות הרעב. מה שכן מסופר על שנות אנרכיה ואי-סדר בתום שנות הרעב וגידול בעומס המיסים על העם המצרי. פירוט מלא של הכתוב בכתובת [9].

"רעב ללא בצורת"[עריכה]

הרעב במצרים הוא מעורר שאלה. הרי מצרים ניזונה ממקור מים יציב, נהר הנילוס, לעיתים הוא עולה על גדותיו ומשקה שטחים רחבים ולעיתים הוא משקה רק את התחום המקובל. יוצא מכאן כי בצרות לא הייתה במצרים. ואכן הכתוב אין מזכיר את המילה בצורת. יוסף מספר לאחיו  :"כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר" (מ"ה,ו'). נשאלת השאלה מה גרם לכך שתושבי מצרים לא ייצאו חחרוש את השדות ולזרוע אותן  ?

זאב ח' ארליך (ז'אבו) מספר על רעיון רעב ללא בצורת - התרגיל המבריק של יוסף [10] ארש העלה אותו, ר' שלום הלוי סגל ז"ל מעפרה. סגל היה סבור כי הכל היה פרי תכנונו הגאוני של יוסף..

כאשר יוסף ירד למצרים, הוא נוכח לראות ביציבות הכלכלית שלה, אשר בשנות בצורת ירדו אליה תושבי כנען, כמו אברהם אבינו. הוא בקש "לייצר" רעב ובכך לערער על השליטה המצרית בעולם ולהביא למפגש מחדש עם אחיו מכנען. הוא מסביר לפרעה כי המסר שהוא קבל מעיד על צפיה לשנות שפע ושנות רעב. המידע עובר למצריים וכאשר מגיעות "שנות הרעב" הם חדלים לחרוש ולזרוע. מעניין שאשר יוסף מספק זרעים, יש חריש ויש קציר. וכעבור שבע שנים הכל חוזר לסדרו.

משיח בן יוסף[עריכה]

ערך מורחב - משיח בן יוסף


משיח בן יוסף הוא בן דמותו של יוסף הצדיק. הרעיון מקורו ב"פרשת ויגש" לאחר שיוסף הצדיק התוודע לאחיו, הוא מתאר את ייעודו: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם...וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (מ"ה,ה'). מכאן שיוסף נחשב לממונה על אספקת הצרכים החומריים של עם ישראל. הוא ה"משביר".

לעומתו, לצאצאי יהודה יש תפקיד רוחני, כמו הקמת הישיבה בארץ גושן:"  : "להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו"[11]. וביתר הדגשה לצאצאי דוד המלך מיועד לו תפקיד המשיח. במסורת היהודית, דואליות זו באה לידי ביטוי בתורת שני המשיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

דר' אלכסנדר קליין במאמרו משיח בן יוסף בדעה כי הדואליות זו של שני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד היא נצחית. היא משקפת את שני הצדדים, הקיימים מאז ומתמיד: החומר והרוח. הקונפליקט לא פסח על עם ישראל, אלא שבאחרית הימים יהיה לכך פתרון ברוח דברי יחזקאל הנביא [12]:

"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם... וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא (יִהְיֻה ) [יִהְיוּ-עוֹד] לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם...כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם (

ובמדרש מוצג גם כיצד יופיע משיח בן יוסף , שהוא האות התשיעי לגאולה:

"מיכאל (יתקע) תקיעה גדולה ויבקעו מחילות המתים בירושלם ויחיה אותם הקב"ה, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא ויחיו את משיח בן יוסף הנאסף בשערי ירושלם וישלחו את משיח בן דוד בשביל שארית ישראל הפזורים בכל הארצות. מיד כל מלכי אומות העולם נושאים אותם על כתפיהם ומביאים אותם להם וגו'.

הגלות בראי הגלויות[עריכה]

בני ישראל נאחזים במצרים למרות שהרעב ששרר בארץ כנען הסתיים, כמו שכתוב: "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען, ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן" (מ"ז, ד'). ולא רק גרים אלה אפילו מתבססים כנאמר:"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (שם, כ"ז).

הרב בני לאו במאמרו נאחזים בקליפת מצרים כעובר במעי אמוitemNo=1052085&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0 בעיתון "הארץ" מוצא בפסוק לעיל צעקה גדולה וכתב:" המלים ויאחזו בה מלמדות על האופי האנושי שמתרגל למקום חדש, גם אם אין הוא שלו, ומבקש בכל כוחותיו לאחוז בו ולשייכו אליו... בלשונו הציורית של רבי צדוק הכהן מלובלין: "שנעשו נאחזים ונקלטים בקליפת מצרים כעובר במעי אמו".

הדימוי הזה מעורר מחשבות על הגדרת ישראל בתוך הגולה, בין אם היא ממצרים, מבבל, מספרד או גרמניה. כל עוד לא מגיע הרגע הנכון להתעוררות, אין רצון לצאת ממנה, היא במצבו של העובר השוכן בבטן אמו. הרפואה יודעת להתערב במקרה של עיכוב ביציאת הוולד, וגם יציאת מצרים נעשתה[13], לפי המסורת, במין "ניתוח קיסרי": "ויוצא ישראל מתוכם" [14].

בימי בית ראשון הגלות הייתה אמורה להימשך שבעים שנה אך החברה היהודית בבבל התבססה - כמו בפרשת השבוע, "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".

היהודים בדורו של רבי יהודה הלוי בחרו להישאר בגולה - "שלא יפרדו ממשכנותיהם וענייניהם". הגולה שואבת אותנו עם כל מחמדיה. התפילה של יהודי היושב בחו"ל על ירושלים וארץ ישראל היא בעיניו "כצפצוץ הזרזיר". בספרו "הכוזרי" משיב רבי יהודה הלוי לכוזרי : "הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שנאמרבספר זכריה ב', י"ד</ref> רני ושמחי בת ציון, כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם".

הרב לאו מקשר בין הפרשה לבין צום עשרה בטבת - החל לעיתים קרובות בשבוע בה נקראת פרשת ויגש - אשר נקבע כ"יום הקדיש הכללי": לזכר כל אותם רבבות יהודים שנרצחו ונטבחו בידי הנאצים ועוזריהם ומועד מותם לא נודע. רבים מיהודי אירופה שלפני המלחמה ההיא נאחזו בארצותיהם, "ויפרו וירבו מאד". והוא מסיים בכתוב בספרו של עמוס אילון "רקוויאם גרמני". יהודי גרמניה ביקשו בכל מאודם להיכנס לרחם של האומה שבעטה בהם בכזו אכזריות. " מאז ראשית הציונות, ועוד יותר לאחר השואה והקמת המדינה, התחיל תהליך של השתרשות יהודית באדמת ישראל. הפעם לא כעובר שצריך לצאת מבטן אמו אל חייו אלא כנטיעה משתרשת ומתעצמת: "ותשרש שרשיה ותמלא ארץ. כסו הרים צלה, וענפיה ארזי אל. תשלח קציריה עד ים, ואל נהר יונקותיה" [15] .

הפטרת הפרשה[עריכה]

במאמר - גלות לצורך הגאולה, המופיע באתר מאמרים נכללת פיסקה הדנה בהפטרה. נציג את חלקה:

"התפייסותם של יוסף ואחיו בראשותו של יהודה הניחה את היסודות לאמונתם המאוחדת של עם ישראל בעת השעבוד, וחיזקה את בטחונם בהתגשמותן העתידיות של גזרות ה' יתברך". יוסף גם הניח את היסודות לאחדות ולאמונה של עם ישראל בעתיד לבוא. בהפטרת פרשת ויגש יחזקאל הנביא מנבא את האיחוד העתידי בין שבט יהודה ושבט יוסף לאחר שהפכו להיות לשני עמים מופרדים, לשתי ממלכות נפרדות. פיצול אשר פגע בעם ישראל לדורותיו הן בצד החומרי והן בצד הרוחני.

הנביא אומר כיהצלחתם של עם ישראל לעתיד לבוא תהיה בזכות איחוד הכוחות של עץ יוסף ועץ יהודה שעתידים להיות מאוחדים לאחר קבוץ הגלויות, שנאמר: "דבר אלהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי... הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" [16].

האיחוד בין שני החלקים של עם ישראל הוא כל כך קשה, עד כדי כך שלצורך זה הבטיח ה' לישראל את התערבותו, וכן מובא בגמ': "אמר רבי יוחנן: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ" [17].

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ברוח ברית בין הבתרים
  2. שמואל ב י - מובא במדרש רבה
  3. שוב, הקורא חש כי מתרחשת ההטחה מברית בין הבתרים
  4. מ"ה,ג'
  5. מקור: חגיגה ד ע"ב; בראשית רבה [וילנא] פרשה צג, י-יא
  6. העמק דבר, בר' מ"ה, ג
  7. בר' מב:כד; מג:ל- לא
  8. ד', ע"ב
  9. McDevitt>McDevitt, April. The Seven Years' Famine." Ancient Egypt: The Mythology, March 25, 2008. Accessed November 10, 2008.Dunn Roeder, Günther. "The Famine Stele on the Island of Sehel." Translated from the German by Dunn J, 1996. Accessed November 10, 2008.
  10. מקור ראשון 26 דצמבר 2008
  11. בראשית רבה צ"ה, ג'
  12. בהפטרת פרשת ויגש
  13. ולא רק היא ותעיד השואה על כך - לא ציטוט מהמאמר
  14. ספר תהלים קל"ו
  15. ספר תהלים, פ', י"א-יג.
  16. יחזקאל, ל"ז, י"ט- כ"ב
  17. פסחים, פ"ח,א'


פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע