תורה שבעל פה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תורה שבעל פה (ובראשי תיבות המקובל בספרות התורנית: תורה שבע"פ) הוא הביאור לתורה שבכתב שנמסר מאת האלקים למשה רבינו בהר סיני יחד עם מסירת התורה שבכתב. הביאור כולל את הדינים הנלמדים מהפסוקים ע"י י"ג מידות שהתורה נדרשת, וגם דינים שלא יוצאים מתוך הפסוקים הנקראים הלכה למשה מסיני.

מסורת התורה שבעל פה[עריכה]

אחד מעיקרי האמונה היהודית היא, שיחד עם התורה שבכתב, נמסר ג"כ תורה שבעל פה, שמפרשת ומוסיפה על התורה שבכתב. על ההיקף של התורה שנמסרה בסיני, נאמר בתלמוד ירושלמי מסכת פאה[1]: :"מקרא, משנה, תלמוד, ואגדה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו - כבר נאמר למשה בסיני". ובמסכת סנהדרין[2] נאמר:

"כי דבר ה' בזה[3] - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו - זהו כי דבר ה' בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו - זה הוא כי דבר ה' בזה".

כתיבת התורה שבעל פה[עריכה]

בתחילה היתה התורה שבעל פה, נמסרת מרב לתלמיד "בעל פה" דוקא, כיון שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב (גיטין ס:). ואולם במהלך הדורות הבחינו חכמים שעקב ירידת הדורות, השכחה גוברת בעולם, דבר שמעמיד בסכנה את שלמותה ודיוקה של התורה שבעל פה. ועל כן, סמכו על הפסוק[4] עת לעשות לה' הפרו תורתך, כדי להתיר לכתוב את התורה שבעל פה. עובדה זו מתוארת במסכת תמורה[5]: "דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: [6] עת לעשות לה' הפרו תורתך, אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל.

שלשה חילוקים בתורה שבעל פה[עריכה]

הרמב"ם בהקדמתו לפירוש משניות, מביא שישנם שלושה סוגים של דינים שנכללים ב"תורה שבעל פה":

  1. הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת הם. בחלק זה, לא נפלה מחלוקת בין החכמים כלל, כיון שהמסורת היא ברורה ולא נשתכחה.
  2. הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני, שאין בהם רמז במקרא, וגם בדינים אלו אין כל מחלוקת.
  3. הדינים שנלמדו באחת מהי"ג מדות, ולא מתוך מסורת[7] (ואולם עצם דרך הלמידה, כלומר הדרך "להוציא" את הדינים מתוך מה שרמוז בפסוקים, היא מסורת ממשה רבינו בסיני, אבל לא הדין עצמו), ובהם לעיתים נופלת מחלוקת, ונפסק בהם הדין כדעת הרוב לפי הכלל שהתורה[8] עצמה קבעה, שכאשר תהיה מחלוקת בין החכמים ביחס לדינים אלו, אזי הולכים :"אחרי רבים להטות". (ובמקור, הרמב"ם הרחיב בביאור חלק זה).

מהימנותה של התורה שבעל פה[עריכה]

ערך מורחב - תורה מן השמים

כבר בימי הביניים כתבו חכמי ישראל להוכיח שאכן נמסרה תורה בעל פה יחד עם התורה שבכתב, וכגון ספר הכוזרי[9]. להלן חלק מהטיעונים, להדגמה:

  1. מהמקרא עצמו מוכח שבהכרח קיים פירוש בעל פה, כיון שבחלק גדול מן המצוות אין אפשרות מינימלית לקיימם בלי הבהרה מעבר למה שנאמר בפסוקים, וכגון על מצות ברית מילה לא נאמר בתורה שבכתב באיזה אבר יש למול, וכן על מצות התפילין אין בתורה שבכתב שום הסבר על מה מדובר כי אם "וקשרתם לאות על יד והיו לטוטפות בין עיניך""[10], וכן דוגמאות רבות. וישנם דינים שאף סותרים את עצמם (לולי הפירוש של המסורת), וכגון[11]: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ"[12] לעומת "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת"[13].
  2. ואף בפסוקים שכן ניתן להעלות השערות מהו פירושו ומהי כוונת הדין, הרי אם לא תהיה מסורת מה היתה כוונת האלקים בדין זה, יבוא כל אחד לפרש כפי דעתו, ולא מסתבר שהאלקים התכווין שיהיו אין-ספור סוגים של תורות וכל אחד ינהג אחרת, ומה גם בפסוק נאמר[14]: "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם".
  3. בכמה מצוות הפסוקים עצמם מפנים ל"הלכות" שנאמרו, ואין גילו היכן נאמרו, ולדוגמא: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"[15], והנה באף מקום בתורה שבכתב לא מוזכר מה ציוה ה' ביחס לזביחה. וכבר כותב רש"י בפירושו במקום: "למדנו [מכאן] שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני". ועל זה הדרך לגבי הפסוק: "וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט"[16], שלא מפורש במקרא לאיזה "משפט" מתכוונים.
  4. הצדוקים והביטוסים הם הכתות שהאמינו רק בתורה שבכתב, וכפרו בתורה שבעל פה, ועד לפני כאלף שנים היו בכמות גדולה מאוד, וכיום כבר כלו לגמרי ואין בהם כל זכר. ואף הקראים, כמעט ולא נשאר מהם כי אם קהלות קטנות.

גם מתוך המדע הארכיאולוגי העדכני, מתברר שהעובדות שנמסרו בתורה שבעל פה הם אכן מדוייקים ואמיתיים. דוגמאות לכך הובאו בערך יציאת מצרים, ובערך יהושע בן נון, ובערך מגילת אסתר/גילויים ארכאולוגיים. דוגמא לגילוי ארכיאולוגי מרשים שמאשש את דיוק המסורת של התורה שבעל פה, הוא המזבח בהר עיבל שנתגלה ע"י פרופסור אדר זרטל. מידות המזבח וצורתו מתאימות בדקדוק למה שמבואר במשניות. ויתירה מזו, בתלמוד ירושלמי מסכת סוטה נאמר ש"גנזו" את מזבח יהושע אחרי שסיימו את הקרבת הקרבנות, ואכן בממצא הארכיאולוגי של המזבח, המזבח היה "קבור" מתחת לאבנים שניכר שהונחו בכוונה כדי להטמין את המזבח[17].

וכמו כן גילויים מדעיים רבים בימינו, מוכיחים שהיתה ביד חז"ל ידיעות שלא יתכן היה לדעתם לולי שקיבלו זאת במסורת מהאלקים. לדוגמא: חז"ל כותבים בתלמוד מסכת ברכות[18] שמספר הכוכבים בעת בריאת העולם היה כבר יותר מ10 בחזקת 18 (וסביר להניח שאחרי בריאת העולם התרבה המספר עקב התפרצויות וכו'). גם בזה יש לראות ראיה שידיעתם של חז"ל היא עפ"י קבלה שמיימית, כיון שבזמן חז"ל סברו האסטרונומים שישנם 4000 כוכבים בלבד, ולפני 400 שנה עוד סברו שיש 30,000, ועד לפני 75 שנה עוד כתבו האסטרונומים שהמספר שכתבו חז"ל הוא מוגזם פי אלף מיליון מהנראה בטלסקופים הכי חזקים[19]. רק לאחרונה עם הפריצה לחלל, ההשערה המדעית מתקרבת למה שאמרו חז"ל, ולפי נאס"א כיום משערים (עפ"י מתגם בחלק מהחלל) את שיעור הכוכבים בכ10 בחזקת 21. דוגמאות נוספות הובאו בערך תורה ומדע.

ממצאים של טקסטים מהתורה שבע"פ[עריכה]

הואיל ובתחילה היה אסור לכתוב תורה שבעל פה, לא נשתמרו כתבים עתיקים מאוד, ואולם ישנם כמה ממצאים חשובים:

  1. בשרידי בית כנסת עתיק (משלהי התקופה הביזאנטית, במאה ה-6) בעמק בית שאן, נמצא פסיפס עם טקסט של ברייתא - בנושא הלכות שמיטה. ברייתא זו מופיעה בתלמוד ירושלמי שביעית פ"ו ה"א[20].
  2. קיים כת"י של הגמרא מסכת סנהדרין דף צז ע"ב משנת 718 אחה"ס - כעת נמצא בכספת של מכון התלמוד השלם[21]. יש לציין שהתלמוד בבלי (שעליו נמצאו כת"י הנ"ל), הוא חיבור של רב אשי, בסוף תקופת האמוראים, ואילו המשנה והמדרשים הינם מתקופה הרבה יותר קדומה, מזמן התנאים.
  3. הממצאים הארכיאולוגיים מתקופת בית שני שנמצאו במדבר יהודה, מוכיחים בעקיפין שהיתה בידם תורה שבעל פה, וכגון התפילין של ראש שנמצאו בקומראן (מתוארכים למאה השניה לפנה"ס), שכפי שמתאר אותם פרופ' יגאל ידין[22] תואם בפרטי פרטים לכל הנאמר במסכת שבת ובמסכת מנחות[23].

ראו גם[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

  • מאמר "תורה שבעל פה" בספר "אל המקורות" ח"א עמוד 57.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. פרק ב הלכה ד
  2. דף צט ע"א
  3. ספר במדבר טו לא
  4. תהילים פרק קיט
  5. דף יד עמוד ב
  6. תהלים פרק קי"ט
  7. לפי דעתו של הרמב"ם.
  8. ספר שמות כג ב
  9. מאמר ג' אות לה
  10. דברים ו ח
  11. סתירה זו הובאה במסכת מנחות דף סו ע"א, ושם מופיע הפיתרון עפ"י התורה שבעל פה.
  12. ויקרא כג ו
  13. דברים טז ח
  14. במדבר פרק טו
  15. ספר דברים יב כא
  16. ויקרא ט טז.
  17. הרב זלמן מנחם קורן, מאמר על מזבח הר עיבל, קובץ מעלין בקודש, בהוצאת כולל בית הבחירה, כרך יט, עמוד 55.
  18. דף ל"ב ע"ב
  19. Dr.W. M. Feldman, Rabbinical mathematics and astronomy ´931, page 213
  20. יעקב זוסמן, ברבעון "תרביץ", שנה מ"ג (תשל"ד), עמ' 158-88. אהרן דמסקי, "קדמוניות" חלק יא, תשל"ח. אלתר ולר, ספר "אורות חיים", תל אביב תשס"א, עמ' 113-122.
  21. ספר דברי נחמיה, להרב נחמיה הלוי, ח"ב עמ' 271
  22. "תפילין של ראש מקומראן" ירושלים תשכ"ט עמ' 6 ואילך.
  23. ישנה אריכות בהשוואה זו בחוברת "תורה מן השמים" ח"ד עמ' 48
  24. דיון מקיף במקורות התורה שבעל פה, למשל בשאלה האם הדרשות הם מקור הדינים או שהדינים נובעים ממסורת אלא שנסמכים על הפסוקים על ידי דרשות, ובדומותיה.