ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקרבנות לעתיד לבוא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ירושלים ובית המקדש קרבנות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

הקרבנות לעתיד לבוא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

התורה הזו לא תהא מוחלפת. זהו אחד מעקרי האמונה של עם ישראל שקיבלו משנה חיזוק עם קביעתו בין שלושה עשר העקרים ע"י הרמב"ם. מימרא תלמודית סתומה שמצוות בטלות לעתיד לבוא אינה סותרת את עקרון נצחיות התורה. היא מתייחסת לעולם אחר, לעולם התחייה, לעולם הבא. אולם בעולם הטבעי והראלי בו אנו חיים התורה תהיה נשמת אפו של קיומו הממשי של העולם. בעיקרון גם הקרבנות לא יתבטלו לעתיד לבוא כשם שלא יתבטלו יתר המצוות המעשיות.
יש להניח שיתמעטו קרבנות חטאת ואשם. ייתכן שגם קרבנות נדבה יתמעטו כאשר האדם יחוש שהא מבטא את הקרבתו לה' בדרכים אחרות. ייתכנו עוד שינויים דומים המתחייבים משינויי התנאים הפיזיים והרוחניים בעולם. אולם כל אלו במסגרת כללי ההלכה ויישומה. עקרונות ההלכה לא השתנו ולא ישתנו לעולם.
להבהרת נושא זה עפ"י מקורותינו מיועד מאמר זה. 1

רקע לכל דיון אפשרי
ספר ויקרא היה הספר הראשון שבו, לפי המנהג בעבר, החל ילד מישראל ללמוד תורה. יבואו טהורים ויעסקו בטהרות. הוא הספר ההלכתי המרכזי של התורה. רובו ככולו הלכות. משום כך הוא היווה אתגר מרכזי ללימוד התורה בישראל. אולם זה לעומת זה עשה האלוקים. וספר זה משך אליו, יותר מכל ספרי התורה, את אישם, האש הזרה, של מערערים ומבקרים מבית ומחוץ. התופעה החלה מזמן רב, כבר לפני אלפי שנים, אולם התעצמה ביותר בעת החדשה. כל מי שרצה לפרוק את עולן של המצוות המעשיות שבתורה השליך את בליסטראותיו על ספר זה, ובעיקר על מצוות הקרבנות התופסות חלק מרכזי בספר. להווי ידוע שלא רק הקרבנות הם בעיניהם לזרא, אלא כל המצוות הקרויות בלשונם "פולחניות" או "ריטואליות". (מעניין שבספר ויקרא מרוכזות גם המצוות החברתיות העיקריות: השמיטה והיובל, הריבית, לקט שכחה ופאה, גזל ואונאה ובראש כולן המצוה ואהבת לרעך כמוך. מצוות אלו מנומקות כולן בנימוקים דתיים. ללמדך שאין בתורה הבחנה מהותית בין המצוות המכונות "פולחניות" לבין המכונות מצוות "מוסריות").

שני מוקדים למתקפה הרעיונית. האחד, הגישה הפילוסופית, השוללת כל ערך מהמעשה. לדעתה התבונה שבמוחו של האדם היא הערך היחיד באדם. ליתר אבריו אין כל חשיבות. גישה זו תולה את עצמה באילן גדול, גדול הוגי הדעות בישראל, הרמב"ם, שאף הוא כביכול "התנגד" לקרבנות. השני הוא הנצרות. שמוצאה אומנם בדרך עקיפה מהיהדות, אולם כדי להצדיק את ייחודה היא ויתרה על החלק המעשי שבתורת ישראל והתגדרה בנוצות "הרוח". מילת הלב כביכול במקום מילת הבשר. פולחן רוחני במקום הפולחן המעשי. עם ישראל הממשי הוחלף על ידה לעם ישראל ברוח. כל מצוה מעשית התאדתה על ידה למשהו ספיריטואלי. ואף היא תלתה את עצמה באילנות גבוהים, בנביאי ישראל, שאף הם "התנגדו" כביכול לדעתה למצוות המעשיות והפולחניות והעמידו את הדגש על המצוות המוסריות.

אין ספק שעשייה חיצונית ללא כוונת לב פנימית היא כגוף בלי נשמה. והשאיפה צריכה להיות התעלות רוחנית באמצעות המצוות המעשיות. אלא שעמדת ההלכה היא שגם כאשר האדם אינו מסוגל להתרומם לאותה ספירה רוחנית נעלה אין הוא רשאי להתנתק מהמסגרת המעשית של המצוות. ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. האלטרנטיבה, שהוצעה ע"י הנצרות והפילוסופיה, של ויתור על הצד המעשי והסתפקות בעיון הספקולטיבי גרידא, מסוכנת שבעתיים. אל הרמה הרוחנית הנעלה האדם לא יגיע ומהמסגרת המעשית התנתק. וכך הוא יימצא קרח מכאן ומכאן. רק יחידי סגולה ניצלו ממילכוד זה. רוב בני האדם נשארו תלושים ועקורים הן מהעשייה והן מהתבונה. מליצות נבובות בפיהם וליבם חלל בקרבם מכל רוחניות שהיא.
וכן היחס למצוות המוסריות. אין ספק שהתמקדות בלעדית במצוות "פולחניות" תוך כדי הזנחת המצות המוסריות היא עיוות שיש לשנותו. ירא ה' אמיתי אינו מסתפק רק בקיום חלקי של המצוות. הוא מקיים בראש ובראשונה את המצוות החברתיות שאף הן מקורן בציווי א-לקי. הטעות הנפוצה שכאילו המצוות החברתיות הן צורך "אנושי" כביכול בעוד שמצוות ה"פולחניות" הן צורך "דתי" יותר נעוצה בפסיכוזה שיש לשנותה. גדולי ישראל בכל הדורות, מישעיהו וירמיהו הושע ועמוס ועד ר' ישראל סלנטר והרב קוק, כולם עמלו על חינוך האדם מישראל להשתחרר מפסיכוזה זו. אולם מכאן ועד שלילת המצוות ה"פולחניות" רחוקה מאוד הדרך.

בעקבות הנצרות צעדה הרפורמה. זוהי בעצם דת אחרת, פסודו-נוצרית, בלא טבילה. לכן לא הוצאו הרפורמים מכלל ישראל, כי לא השתמדו בפועל. אולם דתם אינה תורת ישראל. היא חיקוי של הנצרות. הרפורמה נטלה מהיהדות רק כמה רעיונות מוסריים, וויתרה על רוב המצוות המעשיות. גם צורת הפולחן שלה היא חיקוי של הפולחן הכנסייתי.

ביקורת המקרא היא ילידת הפילוסופיה (שפינוזה) והנצרות (ולהויזן). לכן עיקר חיציה מכוונים לספר ויקרא. בדמיונה הפורה היא המציאה "מקורות" שונים כביכול לספרי התורה. 2 רקע ה"מחלוקת" המדומה בין ה"מקורות" השונים, פרי המצאתה הדמיונית, הוא הפן המעשי ובראשו הקרבנות. הנחת היסוד שלה הנובעת מדעותיה הקדומות, שאינן סובלות את המצוות המעשיות, היא שהנביאים "כידוע" התנגדו כביכול לקרבנות והכוהנים היו כביכול מעונינים בהם.
הבנת הרקע חשובה לכל דיון אפשרי. הדיון ה"מדעי" אינו משוחרר מדעות קדומות. עצלותו של האדם גורמת לו להעדיף נוחות וקלות על פני מה שנראה בעיניו כטורח של קיום מצוות מעשיות. באופן טבעי הוא ינסה לחפש, ואף להמציא, סדקים שיוכל להחדיר דרכם פרשנות נוחה לו שתסייע בידו לפרוק מעליו את מה שנחשב בעיניו כ"עול" המצוות. ספר ויקרא המשופע ביותר בהלכות משמש אפוא כמטרה ראשית למיתקפה זו.

דעת הרמב"ם

נפתח ברמב"ם (ליקוט מתוך ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק לב):

א. שינוי הדרגתי מפולחן לעבודה זרה לעבודת ה'
"...לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם מרע"ה לתיתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש ולהינתן לעבודתו כמו שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם" היה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שלא יצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל.
[והיה דומה אז כאילו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה].
ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים, ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם, לשמו יתברך, וציונו לעשותן לו יתברך, וצוונו לבנות היכל לו,ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו, אדם כי יקריב מכם קרבן ל ה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו, זובח לאלוקים יחרם וגו', כי לא תשתחוה לאל אחר. והגיעה התחבולה בזאת העורמה האלוקית שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם".


ב. כוונה ראשית וכוונה משנית
"ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחלת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבאו מצות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כלם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כונתו הראשונה?
שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה החולי ויגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה והוא אמרו "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים... ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף...". וכמו שהסב השם אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שתגיע הכוונה הראשונה, כן צווה בזאת המצווה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלו לפי הטבע עד שיגיע הכוונה הראשונה, והיא השגתו יתעלה והנחת עבודה זרה, כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כך אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כולם פתאום. וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות, כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלוקית עד שיישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה".


ג. הקרבנות - כוונה משנית
"ואשוב אל כוונתי ואומר כי כאשר היה זה המין מן העבודה, רוצה לומר הקרבנות, על צד הכוונה השנייה, והצעקה והתפלה וכיוצא בהן ממעשה העבודות יותר קרובות אל הכוונה הראשונה והכרחיות בהגיע אליו, שם בין שני המינים הפרש גדול, והוא שזה המין מן העבודה רוצה לומר הקרבת הקרבנות, אע"פ שהם לשמו יתעלה, לא חייב עלינו כמו שהיה בתחילה, כלומר שנקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא שנעשה היכל באשר יזדמן, ושיקריב מי שיזדמן החפץ ימלא את ידו, אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד אל המקום אשר יבחר ה', ואין מקריבין בזולתו, אמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד, כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי, אבל התפלה והתחנה היא מותרת בכל מקום, כל מי שיזדמן וכן הציצית, והמזוזה, והתפילין, וזולתן מן העבודות הדומות להן.
ובעבור זה העניין אשר גליתי לך נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות, ובארו להן שאינן מכוונין לעצמן כוונת צריכה מאד, ושהשם אינו צריך אליהם, אמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', ואמר ישעיה למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', ואמר ירמיה כי לא דברתי את אבותיכם ולא צוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צוויתי אותם לאמור שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם.
וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים, ואמר איך יאמר ירמיה על השם שלא צוונו בדברי עולה וזבח ורוב המצות באו בזה, אמנם כוונת זה המאמר הוא מה שבארתי לך, וזה שהוא אמר שהכוונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם, ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבורה, והוא שאתם ספקתם במציאותי, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ועבדתם עבודה זרה וקטרתם לבעל והלוך אחרי אלוקים אחרים ובאתם אל הבית וגו', ונשארתם מכונים אל היכל ה' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים כוונה ראשונה.

ובאה הקבלה האמתית שבת ודינין במרה איפקוד, והחוק הרמוז אליו הוא שבת, והמשפט הוא הדינין והוא הסרת העוול, וזאת היא הכוונה הראשונה כמו שבארנו, ר"ל אמונות הדעות האמתיות והוא חדוש העולם, והכוונה עוד עם אמתת הדעות להסיר העוול מבני אדם. הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה דברי עולה וזבח אחר שהם על צד הכוונה השנית כמו שזכרנו, וזה העניין בעצמו אשר אמר ירמיהו הוא אשר נאמר בתהלים עד צד ההוכחה לאומה, בסכלה הכוונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכוונה השנית, אמר שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלוקים אלהיך אנכי, לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך נגדי תמיד, אם אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים, ובכל מקום שנכפל זה העניין זאת היא הכוונה בו והבינהו מאד והשתכל בו".


הקרבנות לעתיד לבוא
המסקנה המתבקשת לכאורה מדברי הרמב"ם היא שלעתיד לבוא, בימות המשיח, אין עוד מקום למצות הקרבנות, שכן אז תימלא הארץ דעה את ה' ולא תהיה עוד עבודה זרה בעולם ולא יצטרכו עוד לקרבנות. אולם הרמב"ם עצמו פסק במפורש בהלכות מלכים, פרק יא הלכה א: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות". וכן, אין להקשות על ספר מורה נבוכים, שהוא ספר פילוסופי, ממשנה תורה שהוא ספר הלכתי. כידוע לא דרשינן טעמא דקרא. ואין מסיקים שום הלכה למעשה מטעמי המצוות. ומשום כך יקריבו קרבנות גם בימות המשיח, אע"פ שטעמן לא יהיה עוד רלבנטי. כי טעמי המצוות כשמם כן הם. טעמים מטרתם להוסיף טעם למצוה אולם אין הם סיבות למצוות. אף על פי כן, אין הנפש מוצאת מנוחה בכך. היא מחפשת צידוק מעמיק יתר להסבריו של הרמב"ם הנראים "ארכיאולוגים" כביכול (בניסוחו של הרב קוק).

הרב קוק מצדיק במידה מסויימת את עמדת הרמב"ם, בקובעו את נצחיות התורה כאחד מעקרי האמונה:
"להרמב"ם נצחיות התורה נעוצה במעמד העולם בעת מתן תורה, וכמו שהמומנט של חידוש ההויה הוא עובר בכל הזמנים השוטפים ובאים, ויסוד פרוצס זה לא יקבל שינוי, כן לא תקבל שינוי התורה. הקרבנות היו אז צריכים כדי לעקור עבודה זרה, ועבודה זרה הולכת ונעקרת, ואף כשתיעקר כולה, יסוד קיום עקירתה יישאר, העבודה שהיא עקרתה, על פי עצה עליונה של הופעה אלוקית עליונה, היא תקום. לא חרד הרמב"ם, בשביל נימוק זה, ליתן למצוות טעמים שערכם אפשר להיות עובר, ולפעמים גם כן כבר עבר, מפני שהנצח התורי, במאורע של מתן תורה בעצמו הוא תלוי, ומה שהיה אז מחויב, חוק הוא ולא יעבור". (ערפלי טוהר עמוד כב)


אלא שהא גופא טעון הסבר. הפגאניות נועדה לעבור מהעולם. הרמב"ם עצמו בפתיחתו להלכות עבודה זרה מבאר את התפתחותה של הפגאניות בעולם 3 וכשם שהיא באה כך היא אמורה להיעלם. וכל הנביאים ניבאו על כך. א"כ מלכתחילה לא הייתה התורה צריכה לקבוע את הקרבנות כמצוה נצחית, אלא כהוראת שעה, עד שהאלילים כליל יחלוף. ומכיוון שלהלכה הקרבנות ינהגו גם בזמן שלא תהיה עוד עבודה זרה בעולם מכאן מוכח שאין קשר ישיר בין קרבנות לבין עבודה זרה וכל בניינו של הרמב"ם נבנה על יסודות "רעועים" לכאורה. ולשם מה הטריח עלינו את כל הטרחה המיותרת הזו, אם אין לה כל בסיס הגיוני? על כורחנו לומר שגם לפי הסברו של הרמב"ם יהיו לקרבנות טעמים רלבנטיים גם בימות המשיח. וזאת מכמה סיבות:

א. השם טוב
השם טוב, פרשנו של מורה הנבוכים, כותב שכל עוד יש בני אדם בעולם תהיה גם עבודה זרה. רוצה לומר עבודה זרה אינה רק פולחן פגאני פרימיטיבי. האדם מעצם טבעו זקוק לביטוי מוחשי של הרגשותיו. אלו ניתנים לעידון אולם לא לביטול מוחלט. וכמו שפירש הרמב"ם עצמו את הפסוק "כי לא יראני האדם וחי", בהלכות יסודי התורה פרק א: "ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא, והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו".
עובדי עבודה זרה שהיו שטופים בתפיסה חושנית הגזימו לשיטתם גם בצורות פולחן חושניות. זו הייתה התרבות העולמית כשניתנה תורה לישראל. (עד עצם היום הזה התרבות החושנית היא הדומיננטית אם כי אינה עוד פגאנית כבעבר ועם זאת סכנותיה לא פחתו) ועל צורה מוגזמת זו התכוון הרמב"ם באומרו שה' לא ביטלה לגמרי אלא צמצם ועידן אותה. (ועיין משך חכמה - תחילת ויקרא - שהבחין בין הבמות לבין המקדש).

חיזוק להסבר זה הוא הדוגמאות שהביא הרמב"ם מהתפילות והצומות. אין ספק שגם אלו פעולות מוחשיות יחסית לחשיבה התבונית המוחלטת. מבחינה פילוסופית צרופה יש כביכול פגם מסויים גם בפנייה אל ה' בבקשות ותחנונים ותאוריו בתארים שונים, כנהוג בתפילות 4 . האם גם אלו הותרו על דרך הכוונה השניה? האם השאיפה היא לבטלן ולהגיע להתבוננות ספקולטיבית בלבד? אין ספק שאכן גם באלו המטרה העיקרית היא הכוונה הטהורה, ולא הריטואל. אולם באותה מידה אין ספק שבלי ריטואל לא תושג המטרה הנעלה. לעולם לא ישתחרר האדם מכבלי חושיו כל עוד הוא אדם ולא מלאך השרת.
גם בנקודה זו הרב קוק מעמיק את הראיה. עם כל ביקורתו הסמויה על גישתו, "הארכיאולוגית" בלשונו, של הרמב"ם 5 .

החוט החורז העובר בתוך טעמי המצות של הרמב"ם ז"ל הוא: יסוד מחית "עבודה זרה". בזה יש אמנם כח קולטורי יפה של העבר, המפיח גם כן רוח חיים אידיאליים, גאון לאומי של השתתפות גדולה בבנין העולם הרוחני והתרבותי, אבל בטבעו הוא הולך ומתחלש, כי נקודת הזוהר היותר עליונה אצלו הוא העבר. ואולם באמת הרי היסוד היותר עקרי הגנוז ומקופל בטעמי המצות ונימוקיהן הוא העתיד ; העבר לבדו, אעפ"י שהוא נכבד מאד, מ"מ יכול הוא לבוא עד לכדי ערך של ידיעה ארכיאולוגית, שאין בה תוכן לחיים בפועל, וההוה לבדו בודאי לא יספיק להזריח אור אידיאלי המרומם את הרוח, וממלאהו שירה והופעת קדש. ואולם כאשר יגיע זרם החיים של העבר, דרך ההוה, אל העתיד הגדול ההולך ומאיר, או אז ישתלמו תנאי החיים בתוך הרוח המדעי הזה". (מאמרי ראיה א, 18). ניתן להוסיף לדבריו שהרמב"ם נאמן לשיטתו.

ב. מאבק כנגד העבודה הזרה
משימתו העיקרית של הרמב"ם בספר המורה היא מאבק בלתי מתפשר עם העבודה הזרה על כל רבדיה. מצוות רבות הוא מנמק על רקע של עבודה זרה, כלאים וגילוח, בשר בחלב וערלה ועוד. אולם בכך לא תם המאבק. הוא נאבק נגד המחשה והאנשה מכל צורה שהיא. יתרה מזאת, הוא נאבק נגד הדמיון והכניעה לחושים. הוא שואף לאמונה מופשטת אבסולוטית. אולם הדרך לכך היא ע"י קיום מצוות התורה המעשיות. בלעדיהן לא תושג השאיפה הנשגבה. גם בימות המשיח ימשיך העולם להתנהג כמנהגו והמלחמה, מלחמת העולם, מלחמת התרבות, בין האמונה המופשטת לבין הסגידה למוחש תימשך במלא תנופתה.

דעת האברבנאל
בנוסח אחר עונה האברבנאל על השאלה. הוא מבחין הבחנה כמותית בין שני סוגים של קרבנות. לדעתו, מעיקרה ניתנה מצוות הקרבנות בכוונה כפולה. האחת לפי הכוונה הראשונה של הדבקות בה'. והאחרת, לפי הכוונה השנייה, להיאבק נגד עבודה זרה. לפי הכוונה הראשונה אין צורך להרבות בקרבנות. כי המטרה היא הדבקות הרוחנית וההשגה השכלית, ואלו אינן זקוקות לקרבנות רבים. אלא שזו נועדה בשלב ראשון רק ליחידים המסוגלים להגיע לדבקות בה' באמצעות הקרבן. אולם לפי הכוונה השניה יש מקום ללגיטימציה זמנית גם לקרבנות רבים. כי ההמון מרגיש שרק בדרך זו הוא מבטא היטב את קרבתו לה'. להמון זה ריבוי הקרבנות הוא שלב מעבר בלבד. עד שרמתו תתעלה והוא יוכל לוותר על ריבוי הקרבנות כביטוי לקרבת ה'.

ניתן להצביע על פן נוסף. עובדי עבודה זרה עבדו בעצם את עצמם . האמונה הפוליתיאיסטית היא במהותה פולחן האדם. כי כאשר עומד בפניו פנתיאון גדול, שבו מבחר של אלים מאלים שונים והוא יכול לבחור את האל שאותו הוא יפלח במיוחד, עצם הבחירה מעיד על כך שהאדם הוא העושה את אלוקיו בצלמו. לא ה' עשה את האדם בצלמו, אלא להיפך. ומכאן גם הפולחן האלילי. מטרתו היא הגשת כופר לאלים על מנת שהאדם יוכל להמשיך בפעילותו ולא ייפגע מאיתני הטבע האימתניים. הפולחן נועד להיטיב עם האדם. הוא העומד במרכז. כשה' ציוה את עם ישראל במצוות הקרבנות הוא ידע שגם עם ישראל עלול לחקות בכך את עובדי האלילים, וקרבנותיו עלולים להיקרב על פי כוונה פסולה זו. אולם זה היה מצבו הרוחני של העם באותה שעה וה' לא רצה לעקור מהם צורת פולחן זו בבת אחת. בשלב הביניים הושגה מטרה אחת: במקום לפלוח לכוחות הטבע השונים יוקרבו הקרבנות לה'. אומנם הכוונה תהיה בשלב ראשון טובת האדם, אך בהמשך הדרך יתעלה האדם והוא יגיע לדרגה הגבוהה שבה הקורבן יבטא את התמסרותו המוחלטת של האדם לה'. הוא לא יעבוד עוד את עצמו אלא יעבוד את ה'. אדם כי יקריב מכם - הקרבן הגדול ביתר הוא ההקרבה העצמית של האדם שהאדם יקריב את עצמו . מכם - מעצמותכם.

עמדת הנביאים
הרמב"ם הסתמך על דברי גדולי הנביאים ש"התנגדו" כביכול לקרבנות. עיון בדבריהם מוכיח שגם עמדה זו אינה חד משמעית. וממילא גם הרמב"ם לא התכוין למה שיש המעמיסים בדבריו. וכבר עמדו על חלק מהדברים פרשני הרמב"ם כאברבנאל ואחרים.

הראשון הוא שמואל : "ויאמר שמואל החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (טו, כב). אך אותו שמואל מקריב בעצמו קורבן בשעת צרה: "ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה ויעלהו עולה כליל לה' ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'". (ז, ט)
וכן ישעיהו : "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי".(א, יא). הוא עצמו מנבא על חידוש הקרבנות בעת הגאולה: ""כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר" (ס, ז) 6 .

ירמיהו אומר מחד גיסא: "כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם" (ז, כא - כג).
ומאידך, אותו ירמיהו מנבא שבעקבות שמירת השבת יוקרבו הקרבנות (שהיא לדעת הרמב"ם היסוד הגדול של האמונה בה' ושאליה התכוין ירמיהו באומרו שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם): "והיה אם שמע תשמעון אלי נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בה בו כל מלאכה. ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלם ומארץ בנימן ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב מבאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומבאי תודה בית ה'" (יז, כג-כה).

בתהלים פרק נ. מצד אחד: "לא על זבחיך אוכיחך ועולתיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר ממכלאתיך עתודים. אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלאה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה".
ומאידך: "זבח לאלוקים תודה ושלם לעליון נדריך. וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. זבח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלוקים".

כן בתהלים פרק נא: "כי לא תחפץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". (יח-יט), ובפסוק הסמוך ההיפך. "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם. אז תחפץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים" 7 ".

ישוב "הסתירות" המדומות בדברי הנביאים נמצא בתוך דבריהם עצמם. שמואל אומר החפץ לה' בעולות כשמוע בדבר ה'?! קרבנות שאינן מובאים מתוך ציות מוחלט לדבר ה' אלא בגלל גחמה אנושית אינם משיגים את מטרתם אדרבה האדם אינו מקריב בהם את עצמו אלא מקריב לעצמו. ולכן קרבן כזה הוא פסול. הפסוק בתהלים נ אומר מפורשות: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך. אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך. פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה". ואל מי מפנה ישעיהו את תוכחתו הקשה? לקציני סדום לעם עמורה! והוא מביע את אותו רעיון במפורש: ובפרוש כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. משפט מתומצת במשלי אומר כך: "זבח רשעים תועבה" (כא כז).
אין כאן שום התנגדות עקרונית לעבודת המקדש. אלא העלאה וטיהור. בעבודת המקדש האדם צריך להתעלות אל ה'. לטהר את עצמו מכל רבב. לכן קרבנות הבאים לחפות על עוולה מוסרית לא יירצו. מי יעלה בהר ה'?... נקי כפים ובר לבב!

ומכאן מוסר השכל לכל מערכת המצוות. עלינו להיזהר מחלוקה דיכוטומית בין המצוות שבין אדם למקום לבין המצוות שבין אדם לחברו. התורה עירבבה ביניהם בכוונה.מ ובספר ויקרא בפרט. אדם לא יוצא ידי חובתו בקיומן של חלק מהמצות אל רק בקיומן השלם. הקדושה מתבטאת בכל תחומי החיים המוסריים וה"דתיים". תורת ה' תמימה משיבת נפש. אדם דתי שאינו מוסרי הוא לא דתי! מוסריות שאינה דתית היא אינה מוסרית! 8 כי מוסרו מושתת על גמחה אנושית ולא על רצון ה' שהוא מקור המוסר בעולם ואהבת לרעך כמוך אני ה'!

עמדת הרב קוק
מכמה התבטאויותיו של הרב קוק עולה לכאורה שהקרבנות, לפחות ממיני בעלי החיים, יתבטלו לעתיד לבוא:
"ותכונת המוסר תתרומם כ"כ עד כדי הערת הצד החיובי של משפט בעלי החיים ביחשו של האדם אליהם, על העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול ומפליא כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא (תנחומא אמור יט). והכתוב אומר על קץ החזון "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג) והבליט מנחה מן הצמחים, במקום הקרבנות". (אוצרות ראיה ב-ג 756).
ובמקום אחר: "לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות". (עולת ראיה א רצב)


האם התכוון הרב קוק לימות המשיח, או לעתיד רחוק יותר, לעולם התחיה שבו חיוב המצוות יהיה שונה? 9 מדבריו במקומות אחרים עולה שאכן כוונתו לעולם אחר. בעולמנו הריאלי לא ישתנה מעמדן של הקרבנות. היחס אליהם הוא שישתנה. "הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה". (ערפלי טוהר עמוד י).
"וכל געגועינו לקרבנות בבנין המקדש הוא ממש לשכלל את האומה והעולם בכח אמיצים מאד, וזה אי אפשר כי אם ע"י תיקון העולם בבנין בית המקדש ובבנין האומה בארצה, הקודם לזה בהכרח, באיזה צורה שתהיה, ברוחניות ובחומריות". (אוצרות ראיה ד 46).


הרב מודע לקושי הפסיכולוגי הקיים, שאחרי אלפי שנות ניתוק מעבודת המקדש הקרבת הקרבנות נראית לנו רחוקה מהשגתנו. ואחרי שהורגלנו לשלם פרים שפתינו יקשה עלינו מאוד להפוך את הקערה על פיה ולשלם שפתינו בפרים. ואכן סבור הרב שלא בקלות נוכל להשתחרר מהרגלנו הגלותיים המושפעים מאורח המחשבה של התרבות המערבית ( שמקורה בנצרות). ורק ע"י השבת רוח הקודש לישראל יחזור עם ישראל לגישתו המקורית:

"ובעניין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקדש ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, - ואותה יכירו גם כן כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כבוד תורתו, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוח הקדש גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים, - ואז יבנה בית המקדש במהרה בימינו". (אגרות ראיה ד, עמוד כד).


"תתכן אולי תקופת מעבר והסתגלות שבה יהיה צורך להשתמש כהוראת שעה בהדרגה על מנת להרגיל את אדם מחדש לצורה זו של עבודת ה' אולם זו תיעשה במסגרת כללי ההלכה בלבד. אפשר לשנות איזה דבר אם רואים שהזמן מרשה או מכריח, אבל הדבר יביא לחשוב שהתורה אינה אלוקית, וזה עוקר יסוד הכל. על כן הכל קיים לעד, והשינוי הוא אפשרי רק על פי תנאים מיוחדים, הוראת שעה שבאה מנביא או בית דין וכיוצא בזה". (ערפלי טוהר עמוד כב).

במקום אחר ממליץ הרב להעמיק בתורת הסוד כי זו תאפשר לנו להסתגל מחדש להגיון הישראלי המקורי: "וכשמסתכלים יפה בסודות התורה-הפנימית, מתעלים למעלה מההגיונות המצומצמים של ההשערה השכלית האנושית, ואינם חשים לכל מה שהן מגבילות לפי מיעוט הדעה" (אוצרות ראיה ד 46).

אלא לדעת הרב "חדש ימינו כקדם" אין משמעותו חזרה לאווירה ששלטה בתקופות הקדומות. העולם מתקדם ומתפתח ועמו גם האמונה והחיים הדתיים. הקרבת הקרבנות המחודשת תיעשה אפוא על רקע נפשי עמוק יותר. הקרבנות יוקרבו מחדש ברמה רוחנית נעלה יותר. בית המקדש ישמש בעיקר כבית תפילה. אלא שהביטוי הנעלה של התפילה ייעשה באמצעות הקרבן והקרבן יתעלה למעלת התפילה. ובניסוחו של הרמב"ם: "הכוונה השנייה תתעלה למדרגתה של הכוונה הראשונה. יהיה ביתי בית תפילה לכל העמים במקום בית זבח, וכדי לבוא אל המטרה של היות ביתי בית תפלה ישמשו הקרבנות שיהיו גם הם לרצון בהיותם מכשירים מעלים ומקרבים אל התכוונה הרמה הרצויה, ושמחתים בבית תפילתי, השמחה הנעוצה בהמגמה האחרונה. אמנם לתעודות אנושיות רמות כאלה, תביא את הדורות הבאים, רק השמיעה בקול ה'. (אוצרות ראיה ב-ג 758).

הפסוק מישעיהו נו מסכם את דיוננו. הוא מנבא גם על הקרבת הקרבנות לעתיד לבוא וגם על משמעותם הנעלה בעולם מתוקן: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".


^ 1 הוראת ספר ויקרא תופסת מקום מרכזי בתכנית הלימודים כי ספר זה בשונה מיתר ספרי התורה הוא כולו הלכה. חלקו עוסק בהלכות מעשיות גם בימינו אך רובו עוסק ב"הלכתא למשיחא". הקשיים בהוראת חלק זה מרובים. בעיקר קיימים קשיים פסיכולוגיים בהוראת נושאים שאינם מעשיים בימינו, ובגלל חוסר ההרגל לקיימם הם נראים רחוקים מאוד מתפיסת התלמידים. על המורה מוטל תפקיד לא קל, לדעת איך לקרב את הנושא הנלמד לתודעתו של התלמיד. לכן יש לשים דגש חזק לצד הרעיוני של מצוות אלו.
לדעתי יש ללמד חלק זה של הספר לאחר הכנה נפשית נאותה הן של הלומד והן של המלמד. להכנה זו מוקדש מאמר זה.
^ 2 את ספר ויקרא היא מייחסת בדמיונה למה שמכוונה בלשונה מקור כהני - P - המנוגד כביכול למקורות נבואיים כגון D.
^ 3 הלכות עבודה זרה פרק א
^ 4 כל הוגי הדעות בישראל עסקו בשאלת התארים בתפילות והרמב"ם בראשם, לנושא זה הקדיש את רובו של חלק א ממורה הנבוכים.
^ 5 ביקורת חריפה יותר נמצאת באגרות צפון להרש"ר הירש, עד כדי כך שמשום כבודו של הרמב"ם הוא לא הזכירו בשמו.
^ 6 אומנם ידועה דעתם של המשערים ששני נביאים היו בשם ישעיהו אך הא גופא אחת מ"ראיותיהם " היא עמדתו השונה של ישעיה בפרק ס בנושא הקרבנות. אולם גם לשיטתם מצינו גם בפרק ישעיהו פרק סו התנגדות כביכול לקרבנות

(א) כה אמר ידוד השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי:
(ג) שוחט השור מכה איש זובח השה ערף כלב מעלה מנחה דם חזיר מזכיר לבנה מברך און.
בעוד שבפרק ס הוא מחייב אותם.
^ 7 אף כאן יש ל"חוקרים" בעיה. הפסוקים נראים בעיניהם כסותרים כביכול. ולא נחה דעתם עד שקרעו את שני הפסוקים האחרונים מהטקסט ושייכו אותם למשורר אחר. (הכי קרא שמם ביקורת המקרע?!)
^ 8 אם כי הרב קוק מניח כהנחת יסוד שבכל אדם מוסרי צלם האלקים שבנפשו הוא המתנוצץ בו. הוא בעצם "דתי" ללא הזכרה מפורשת של שם ה'.
^ 9 עיין נידה סא ב מצוות בטלות לעתיד לבוא. משום שעם מותו של האדם הוא נעשה חופשי מן המצוות ולכן גם עם קומו לתחיה הוא נשאר במעמד הפטור שחל עליו עם מותו.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il