לדף מיוחד לכבוד ספירת העומר

קשיא: תהילים או תרופות?

איך נהגו ישראל לומר תהילים לרפואת החולה, האם אין בדבר משום איסור "להתרפאות בדברי תורה"? והתשובות שלכם משבוע שעבר

גודל טקסט
תקציר החידה משבוע שעבר: מדוע לכתחילה דין שומע כעונה אינו חל בספירת העומר כבשאר מצוות?
תהילים על החולה?
צילום: shutterstock

הפוסקים נחלקו האם ניתן לצאת ידי חובה בספירת העומר מדין שומע כעונה. לשיטת הפרי חדש אין כל חילוק בין מצוות ספירת העומר לשאר מצוות, וניתן לצאת ידי חובה גם בה על ידי שמיעה מאחר וכוונה לצאת ידי חובה. מנגד, הלבוש והחוק יעקב סוברים שאין אפשרות לספור על ידי שמיעה מאחר, ונסמכים על דרשת הגמרא (מנחות סה ע"ב) "וספרתם לכם- שתהא ספירה לכל אחד ואחד", כמו שכתב יעקב בתגובה.

מחלוקת בדין שומע כעונה 

אחרונים רבים מסבירים שהמחלוקת בעניין ספירת העומר תלויה בהבנת הכלל שומע כעונה. את העובדה שניתן לצאת ידי חובה בשמיעת האחר אפשר להבין בכמה אופנים: באופן אחד ניתן להסביר את הכלל באופן מילולי- השומע מוגדר ממש כאילו הוא העונה וממילא אם כיוון צאת ידי חובה, נחשב כאילו הוא אומר אותם בעצמו. הבנה אפשרית נוספת היא שאין הכוונה שהשומע נחשב כאומר ממש, אלא שעל ידי השמיעה הוא יכול לצאת ידי חובה באמירת חבירו. 

לפי תירוץ זה, שתי הבנות אלו נמצאות ביסוד מחלוקת האחרונים. לשיטת הפרי חדש, הסובר שניתן לצאת ידי חובת ספירה בשמיעה, דין שומע כעונה גורם לכך שהשומע את הספירה מוגדר כאילו הוא הסופר בעצמו וממילא ספירתו מקיימת את החיוב שתהא ספירה לכל אחד ואחד. מאידך, להבנת הלבוש והחוק יעקב, דין שומע כעונה אמנם גורם לכך שהשומע יוצא ידי חובה באמירת חבירו בשאר מצוות, אך עדיין הוא לא מוגדר כמי שאומר את הספירה בעצמו, וממילא בספירת העומר בה צריך שכל אחד יספור בעצמו הוא אינו יוצא ידי חובה.

עיקר הספירה היא ההבנה

הסבר משלים לשיטות שאין דין שומע כעונה בספירת העומר נמצא בדברי הדבר אברהם (חלק א סימן לד). הדבר אברהם הסביר שמצוות הספירה איננה רק באמירת הספירה, אלא לספור באופן שיתקבע בליבו המניין של אותו היום. הוא מביא הוכחה לדבריו מכך שמי שאינו מבין עברית אינו יכול לצאת ידי חובת הספירה באמירת המניין בעברית, משום שמניין אותו היום לא התקבע בליבו. באותו האופן, ישנו חיוב מיוחד בספירה להגיד את הספירה בפיו ממש, ואי אפשר להסתפק בהבנה התלויה בשמיעת הדברים מאחר.

והשבוע:

בגמרא (שבועות טו ע"ב) מובאים דברי רבי יהושע בן לוי הקובע שמשום מעלת התורה "אסור להתרפאות בדברי תורה". הגמרא קובעת שלמרות שניתן לומר פרקי תהילים לפני השינה משום הגנה, עדיין אין לומר אותם לאחר שהאדם כבר חלה בשביל להתרפא משום שאין להתרפא מדברי תורה.

מנגד, רבי יהושע בן לוי עצמו פסק (בגמרא בעירובין נד.) ש"החש בראשו יעסוק בתורה" ומשמע שניתן להתרפא מדברי תורה גם לאחר שכבר הגיעה המחלה?
בנוסף, נהגו ישראל מימי קדם להרבות באמירת תהילים ליד מיטתו של החולה, ומדוע אין הדבר נחשב כמתרפא מדברי תורה?

מוזמנים להחכים אותנו בתשובות שלכם בתגובות