- שבת ומועדים
- הסימנים והסעודה
- הלכה
- ברכת הטוב והמטיב ושהחיינו
שאלה
שלום וברכה,
השנה זכינו להשיג מספר מיני פירות חדשים (תמר צהוב, חבוש ואנונה) וכמובן רימון. על פי רוב נהגנו לאכול את הרימון רק בלילה השני ולברך עליו שהחינו. אולם, שמענו כיוון שהרימון מסימנים החג הטובים על כן ראוי להעלותו כבר ביום הראשון על השולחן. ולגבי התמרים - אכלנו כל השנה, אך לא מהסוג הצהוב ובעיקר תמרים לחים.
ומכאן השאלות:
א. האם לשנות ממנהגנו ולאכול ואולי רק לשים על השולחן כבר בליל א’ של ראש השנה את הרימון?
ב. האם ראוי לאכול את שאר מיני הפירות החדשים בליל ב’ של ראש השנה ולברך עליהם שהחינו או רק את הרימון?
ג. על מה לברך ואיך לברך במקרה זה שהחינו על מנת לצאת ידי כל הדיעות?
ישר כח ותזכו למצוות
תשובה
לשואלים, שלום וברכה וכתיבה וחתימה טובה!
עדיף שהתמר והרימון ישמשו כסימן טוב כבר בלילה הראשון. רצוי שלא יהיו על השולחן בשעת הקידוש, כדי לוודא שהמקדש לא כולל אותם בברכת "שהחיינו" של הקידוש, וכשאוכלים אותם יש לברך עליהם "שהחיינו". ללילה השני כדאי להשאיר את החבוש או האנונה לצורך ברכת שהחיינו, אך בלילה זה יש לנהוג להיפך: להניח את הפירות שעליהם מברכים שהחיינו על השולחן בשעת הקידוש (וכן בזמן הדלקת הנרות, למי שמברכת "שהחיינו" בהדלקה) ולהתכוון בברכת ה"שהחיינו" בקידוש (ובהדלקת הנרות) גם עליהם, ולא לברך עליהם בפני עצמם.
הרחבה:
1. ראשית אקדים דבר שלא ברור לגמרי משאלתכם: הצורך לברך שהחיינו על פרי נאמר רק על הלילה השני. מכיוון שיש ספק האם הקידוש בו טעון ברכת שהחיינו, רצוי שבזמן הקידוש יהיה במקום גם פרי חדש או בגד חדש, ומי שמקדש יתכוון בברכת שהחיינו בקידוש בעיקר על עצם היום אך גם על הפרי (סי' תר ס"ב; והדגשה על כך שהכוונה העיקרית צריכה להיות על עצם היום מבוארת בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כ).
כמובן, אסור לזה שקידש לברך שוב "שהחיינו" על הפרי, מפני שהוא בירך עליו כבר בקידוש. שאר המסובים, מצד הדין אינם צריכים לאכול כלל מן הפרי החדש, שכן מטרתו העיקרית היא שעבור המקדש ברכת שהחיינו לא תהיה לבטלה. למרות זאת, מקובל שגם הם אוכלים מהפרי, אבל בדרך כלל גם הם לא צריכים לברך שהחיינו בזמן אכילתו, כי הם יצאו ידי חובה בברכת ה"שהחיינו" בקידוש גם על הפרי (אלא אם כן הם התכוונו במפורש שהברכה בקידוש תפטור אותם רק מהברכה המיוחדת על המועד ולא מהברכה על הפרי. ואכן, יש שנוהגים כך ומברכים שהחיינו על הפרי למרות ששמעו את הברכה בקידוש, פרט לזה שקידש, עיין מטה אפרים סי' תר ס"ו).
כמו כן לגבי בעלת הבית שמדליקה נרות בלילה השני, ומברכת שהחיינו בזמן ההדלקה: עליה להתכוון שהברכה תתייחס גם לפרי החדש (משנה ברורה סי' תר סק"ד), ולא תברך עליו שוב.
2. בלילה הראשון, אין כל ספק שהקידוש טעון ברכת שהחיינו, ולכן אין צורך לוודא שהברכה תחול גם על פרי חדש. מי שאוכל פרי חדש בלילה הראשון, נחלקו הפוסקים האם טוב שיניח אותו על השולחן ויתכוון לפטור אותו בברכת שהחיינו של הקידוש (שו"ת אור לציון ח"ד פ"ג ס"ד), או שאין כל צורך לעשות זאת, מאחר שאלו שני עניינים שונים לגמרי, ברכה על המועד וברכה על הפרי (שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כ). בכל אופן, כאשר יש כוונה מפורשת לפטור בשהחיינו גם את הפרי - היא מועילה. ומסתבר לענ"ד לכתחילה כדעת המנחת שלמה, ומכיוון שכך עדיף שהפירות הללו יובאו לשולחן רק לאחר הקידוש כדי שלא יתכוונו עליהם, ואז יברכו עליהם "שהחיינו".
3. כעת אדון בשאלתכם, האם להעדיף את הרימון לסימני ראש השנה או לברכת שהחיינו בלילה השני.
מבחינת ברכת שהחיינו, כל הפירות שציינתם ראויים לה: גם מי שאכל תמרים רגילים יכול לברך על תמר צהוב, מפני שזהו תמר שונה בטעמו וצבעו (ברכת ה' ח"ג עמ' תרא, וכן בספרים נוספים). לגבי הרימונים יש מקום לכאורה להתלבט, מפני שכיום מקובל לשמר אותם בקירור וניתן להשיג אותם ברוב ימות השנה, אך עדיין הרימונים החדשים ניכרים בטעמם וגם תפוצתם בשווקים גדולה הרבה יותר בתקופה זו, כך שעדיין ניתן להחשיבם כפרי עונתי (עיין משנה ברורה סי' רכה סקי"ח, ואריכות ב'אהלי שם' מאת הרב מיכאל פרץ ח"ב עמ' תרכא-תרכג).
4. מבחינת חשיבות הסימן, אינני רואה סיבה להעדיף את הרימון על פני התמר. אדרבה, במקור העיקרי לעניין הסימנים בראש השנה, הגמרא בהוריות יב ע"א, הוזכרו תמרים ולא רימונים, וכן בשולחן ערוך (תקפג, א). ויש מהראשונים שהזכירו מנהג לאכול רימונים, כמובא ברמ"א שם. גם מבחינת סדר החשיבות בשבעת המינים, התמר קודם לרימון (משום שהוא סמוך יותר ל"ארץ" השני בפסוק).
5. לכן, אם יש לכם פרי אחר המתאים לברכת שהחיינו (חבוש ואנונה) עדיף שהתמר והרימון יהיו בלילה הראשון כסימנים, יבואו לשולחן אחרי הקידוש, ותברכו עליהם שהחיינו בזמן אכילתם (ודי בברכה אחת לשניהם - שער הציון סי' רכה, טז), והחבוש או האנונה יונח על השולחן בקידוש של הלילה השני ועליו תתכוונו בברכת שהחיינו בקידוש ולא תברכו עליו שהחיינו בזמן אכילתו. ומי שיש לו רק תמר צהוב ורימון, עדיף שיקח את התמר ליום הראשון והרימון ליום השני.
6. בכל אופן, אלו אינם שיקולים מכריעים ואם יש לכם העדפה אישית אחרת ניתן לעשות כרצונכם. דיני הקדימה בברכות נאמרו רק למי שרוצה לאכול כעת את כל הפירות (משנה ברורה סי' ריא ס"ק א), וקל וחומר שבעניין מנהג הסימנים ניתן לשנות כרצונכם.
המטרה המרכזית בעניין ה"סימנים" היא לחזק את התודעה שביום הזה אנחנו נידונים על גורלנו במשך השנה, וליצור אווירה אופטימית של "התחלה ברגל ימין", וכל מה שיוצר את ההרגשה הזו הוא טוב ומתקשר לתפילה - מה טוב. כך כתב רבי מנחם המאירי, בפירושו למסכת הוריות יב ע"א (בסוגיה שם מצוי המקור לעניין ה"סימנים"): "הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש [ניחוש, "לא תנחשו ולא תעוננו"], ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת: קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי. שהם עניינם, מהם שגדלים מהר, ומהם שגדילתם עולה הרבה. וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש, תיקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה, והוא שאומרים בקרא 'יקראו זכיותינו', וברוביא 'ירבו צדקותינו', ובכרתי 'יכרתו שונאינו', רוצה לומר: שונאי הנפש, והם העוונות, ובסלקא 'יסתלקו עונינו', ובתמרי 'יתמו חטאינו', וכיוצא באלו... וידוע שכל זה אינו אלא הערה, שאין הדבר תלוי באמירה לבד, [אלא] רק בתשובה ומעשים טובים".