אם אפשר לבאר את 2 המאמרים: "אשרי למי שבניו זכרים, ואוי לו למי שבניו נקבות" האם בנות זה עונש משמיים? "ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו – מתחרטת לשבעה; נקבה שהכל עצבים בה – מתחרטת לארבעה עשר. " שוב אותה שאלה. אם אפשר תשובה כנה ואמיתית, האם היהדות באמת מתייחסת כך לאישה, כעונש ועצב, או שאולי לא הבנתי נכון את הנאמר.

שלום המאמר אשרי מי שבניו זכרים, מתבאר על פי הגאון מוילנה כך: בימי קדם היה מותר לגבר לשאת כמה נשים, ומשכך הרי מי שיש לו בנים זכרים וכל זכר נושא כמה נשים זוכה להרבה יותר צאצאים ונכדים. מה שאין כן כשיש לו רק בנות הרי כל בת תוליד רק מה שאשה יכולה ללדת, וכך לא יהיה לו ריבוי נכדים כמו מי שיש לו זכרים שנושאים כמה נשים. דברי הגר"א נאמרו בהקשר לגמרא: רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא הוה קא חלש דעתיה אמר ליה אבוה רביה באה לעולם אמר ליה בר קפרא תנחומין של הבל ניחמך אבוך [דתניא] אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אלא אשרי למי שבניו זכרים אוי לו למי שבניו נקבות". את הגמרא במסכת נדה (דף לא/ב): "זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה (על השבועה שנשבעה בשעת הכאבים של הלידה שלא תרצה ללדת עוד), נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר". מסביר המהרש"א שבלידת נקבה יש קצת עצב שהרי כשתלד היא בעצמה תסבול כמו אמה ולכן האם לא מתחרטת עד שבועיים ואילו אצל זכר שלא יסבול כאבים אלו מתחרטת היא מהר יותר. ויש מסבירים שלבת דואגים יותר מלבן ולכן שמחת החיים חוזרת לאט יותר. יום טוב