ההלכה אינה דוגלת בהענשה על ידי כליאה. הגנב למשל, במידה ואינו יכול להחזיר את הסכום הנדרש, יהה עבד. אך מה בנוגע לאדם שהינו מסוכן לציבור. למשל, אדם שהינו חם מזג ופעמים רבות הכה אנשים (ועל פי ההלכה הידועה, ישלם בכל פעם בהתאמה) , ויותר מכך, אדם שניסה לרצוח (ולא צלח), או ניסה לאנוס (ולא צלח)? הרי היותם חופשיים בציבור מהווה סכנת נפשות. מעבר לכך שיגרום לפחד, לחץ, וחשש רב.

שלום הרמב"ם מקדיש פרק שלם בספר "מורה הנבוכים" (חלק ג, פרק מא) לתורת הענישה. הרמב"ם מציין את השיקולים המנחים את המחוקק והשופט בקביעת חומרת הענישה, וכך כתב: "דע כי גודל העונש וחומר פגיעתו או קטנו וקלות סבילותו, יהיה בבחינת ארבעה דברים: האחד, חומר העבירה. כי המעשים אשר תוצאותיהם הפסד גדול עונשן חמור, והמעשים אשר תוצאותיהם הפסד קל ומועט עונשן קל. והשני, ריבוי מציאותן [=תדירותם]. שהדברים המצויים יותר צריך למונען בעונש חמור, אבל מעטי המציאות [=עבֵרות נדירות] - הרי עונש קל עם מיעוט מציאותן מספיק במניעתן. והשלישי, גודל ההעזה שבדבר [כלומר, גודל הפיתוי לביצוע העבֵרה]. כי הדבר שיש לאדם העזה לעשותו, אם מפני שהַתאווה מושכת אליו מאד או לתוקף ההרגל או לגודל הצער שבעזיבתו [הקושי להתרחק מן העבֵרה], הרי לא ימנע ממנו כי אם חשש דבר גדול [החשש מפני עונש כבד]. והרביעי, קלות עשיית אותה הפעולה [העבריינית] בהעלם ובהסתר כדי שלא ירגישו בו אחרים, הרי ההרתעה מזה [מעבֵרה הנעשית במסתרים] לא תהא כי אם בחשש עונש קשה וחמור". ובית דין יכול להטיל עונשים נוספים (מלבד אלו המבוארים בתורה שכתב ובע"פ) על פי הקריטריונים הנ"ל ועל פי שיקול דעתם: א. הכנסה לכיפה – עונש המוטל לפי המשנה על "מי שלקה ושנה" ועל "ההורג נפש שלא בעדים". ב. חרם או נידוי – עונשים כאלו נעשו רווחים יותר לאחר שבטלה הסמכות של בתי הדין להטיל עונשים אחרים. כמו כן יש למלך (או לשלטון) סמכות להעניש במקרים מסויימים, וכך כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת ונפש, פרק ב' הלכה ד'): "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבין מיתת בית דין. אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה. אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו". יום טוב