ברשותי עץ תאנה, שבאופן טבעי יצר ייחור. הייחור גדל ונותן פירות יפים (אני לא יודע בן כמה הייחור). הבעיה היא, שהחיבור בין העץ לייחור אמנם קיים, אבל כבר רקוב מאוד, ואני לא יודע האם בכלל זה נחשב "קשר" בין העץ הראשי. לדעתי, ה"ענף" שמחבר בין העץ לייחור כבר יבש בפנים. א. האם מותר לי לאכול מייחור זה? ב. בני קטף פירות רבים מהעץ והייחור גם יחד. האם הפירות מותרים?

הנני מצרף תשובה דומה שכתבתי לפני מספר שנים. בנדון שבפנינו אפשר להקל יותר כיוון שהיחור יצא מהעץ הזקן ונמנו לו שנות ערלה משעת נטיעת העץ הראשון וכעת אין צריך למנות לו שנות ערלה חדשות. בברכת התורה והארץ הרב יהודה הלוי עמיחי הרכבת תמך עץ שרוצים להחליף גזעו עושים לו הרכבת תמך. נוטעים לצידו יחור צעיר באדמה ואת קצהו יש שמרכיבים מיד בעץ הזקן ויש שממתינים כחודש עד שמרכיבים את קצה היחור בעץ הזקן. תחילה עיקר החיות היא מהעץ הזקן ולאחר מכן רואים שהעץ הזקן מפסיק לתת כוחו ועיקר הכח הוא מהעץ הצעיר. העץ הזקן מפסיק לתת כוחו לאחר כ 7-15 שנה מיום הרכבת התמך, בשלב מסויים העץ הזקן מפסיק לתפקד וכל הכח עובר דרך התמך, העץ הנתמך מתפורר והולך, ואפשר לסלקו, בשלב מסויים התומך והנתמך מתאחים ונעשים לעץ אחד שאם לא יסולק הזקן ישארו כך כמעט ללא הבחנה בין העץ הזקן והתומך. הרכבה נעשית בגזע עצמו, ולא במקום שעושה פירות, אלא היחור הופך להיות הגזע העיקרי של העץ. מה דינו לענין שנות ערלה. 1. הרכבת אילנות הירושלמי (ערלה פ"א ה"ג) אומר: (א) רבי חנינא בן גמליאל: ילדה שסיפקה לזקנה טהרה הילדה. (ב) אמר רבי חייה בר בא מתניתא אמרה כן, סיפוק גפנים וסיפוק על סיפוק אף על פי שהבריכן לארץ מותר. (ג) וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקנה. (ד) רבי חנינה בריה דרבי הלל דרבי יהודה היא, דרבי יהודה אמר מתאחה היא עד שלא תשריש. (ה) רבי יוסי בשם רבי יוחנן שורשים אין בהם ממש. הרש"ס מבאר את דברי רבי חנינא בן גמליאל (א) ביחור שניטע בקרקע עלה ואת ראש האמיר תחבו תוך הזקן והשרף איחה אותו שם הרי שכל הפירות שצמחו ביחור אין בהם דין ערלה. על כך רבי חייה (ב) רצה להביא ראיה מהמשנה, שהרי הסיפוק פטור מערלה אפילו שיתכן וינק משרשי הקרקע קודם שינק מהחיבור לעץ. דחה זאת (ד) רבי חנינה באומרו שברור שהאיחוי לעץ היה קודם השרשת השורשים בקרקע, אבל הנידון של ר"ח ב"ג (א) הוא כאשר קודם היה עץ שתול ולאחר מכן התאחה עם העץ הזקן, ועל כך אין ראיה מהמשנה שטוהר. רבי יוסי (ה) חיזק את דברי ר"ח ב"ג מדברי רבי יוחנן ששרשים אין בהם ממש והעיקר הוא האיחוי, אולם דבר זה נדחה בגמ' שהרי רבי יוחנן לא אמר דבריו בפרוש, א"כ דברי ר"ח ב"ג נדחו. מכאן שלפי הרש"ס בנידון דידן הרי שאין דין שטהרה הילדה בזקנה, אלא כאשר היו ענפים שנתאחו אולם בנידון שהעץ עצמו חייב בערלה איננו נפטר מחיוב ערלה בגלל האיחוי לזקנה. אלא שלאחר מכן מביא הירושלמי ברייתא נוספת שבה נאמר: אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר, וסיפקו לחברו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. ובאר הרש"ס שדוקא פירות ערלה אינם עולים, אולם יחור רגיל המחובר לשרשיו מתבטל לאילן הזקן והיה מותר, מכאן למד הרש"ס שאם היחור המורכב עדיין מחובר לקרקע, אע"ג דנאסר תחילה מחמת השרשים, חוזר וניתר מה שיוציא אחר הסיפוק. מסקנת הרש"ס א"כ שאפילו יחור המושרש בקרקע ומתחבר בזקנה הרי הוא בטל כלפי הזקנה, וכל הפירות הגדלים מהיחור הרי הם כשל הזקנה (ד"ה אין תימר). הרמב"ם (פ"י מהל מעש"ש הט"ז) כותב: ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתיים הרי אלו הפירות של ילדה אסורין, שאין גדולי היתר מעלין את העיקר האסור. מדברי הרמב"ם עולה שיחור שהסתבך בזקנה הרי הפירות החדשים העולים הם פטורים מערלה, ומשמע מדבריו שבאר את הירושלמי "ילדה שסיבכה בזקנה" כאשר כל העץ הצעיר התאחה בעץ הזקן, וכפי שבאר הרש"ס, וכן בארו את הירושלמי הר"ש, וכן באו"ז (ח"א סי' שיח), וכן הובא בתשובות חכמי פרובנציא (סי' נא) בבאור דעת הרמב"ם. לפי שיטה זו הפירות שיצמחו מהענף הצעיר למרות שהוא מחובר לקרקע, הרי הם מותרים, ולכאורה כן גם בנידון דידן בהרכבות התמך נאמר שילדה שסיבכה בזקנה בטלה בזקנה. 2. הרכבת ענף באילן לעומת השיטות שהעמידו את דין ילדה שסבכה בזקנה באילן צעיר שהורכב באילן זקן, אנו לומדים את השיטות שהעמידו את דברי ר"ח ב"ג שילדה שסבכה בזקנה טהרה, בדין של ענף שהורכב על עץ זקן (רש"י סוטה מג ע"ב, רשב"א שו"ת ח"ד סי' רצא, רא"ש סוטה מג ע"ב, רמב"ן ר"ה י ע"א ד"ה מבריך, עוד ראיתי), לשיטות אלו אין ראיה מדין ילדה שסיבכה בזקנה, לנידון של חיבור אילן באילן, שהרי בזמורה שחוברה באילן הדבר מובן שיש ביטול אולם מנ"ל לאמר כן גם לענין עץ שהורכב עם עץ אחר והתאחה בו?! 3. הסבר המחלוקת נראה שיסוד המחלוקת בין השיטות הסוברות שבטלה ילדה בזקנה הוא רק כאשר ענף אחד בטל באילן או אפילו באילן באילן , נעוץ במחלוקת הראשונים. התוס' (ע"ז מט ע"א ד"ה שאם) סובר שבענף המורכב באילן זהו דין ביטול ילדה בזקנה אבל אין בכך דין של זוז"ג, שהוא שייך כאשר מתחברים שני אילנות, דהיינו לפי התוס' יש לחלק בין דין ביטול ודין זה וזה גורם, כאשר ביטול הוא בענף שבטל בעץ ואילו זוז"ג הוא דין שונה של שני כוחות קבועים. לעומתו הר"ן (ע"ז מח ע"ב ד"ה והתניא) כתב שדין ביטול ילדה בזקנה ודין זוז"ג אחד הוא: דזה וזה גורם מותר - מה טעם? לפי שנתבטל האיסור בהיתר, דכי היכי דאי איתיא לאיסורא בעיניה בטל חד בתרי כל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, א"נ כשנתערב כל היכא דליכא טעמא, הכי נמי היתר הבא מכח גרמת איסור כל היכא שאיסור והיתר גרם לו הרי הוא כאילו נתבטל איסור זה, ומשום הכי אמרינן דילדה שסיבכה בזקנה בטלה, דסבירא ליה דזה וזה גורם מותר, וכדאיפסקא הילכתא בסוגיין". העולה שלשיטת הראשונים הסוברים שדין ביטול ילדה בזקנה הוא גם באילן ואילן ס"ל שהיסוד הוא משום זה וזה גורם, ואילו לשיטות הסוברות שדין ביטול ילדה בזקנה הוא רק בענף המתבטל באילן הרי שהסברא היא מדיני ביטול ולא זוז"ג. התוס' שמסביר בע"ז שדיני ביטול הם רק בענף באילן הוא כשיטתו במנחות (סט ע"ב ד"ה דאמר) שאיירי בענף המתחבר לאילן, אלא שהוסיף דלפי הירושלמי גם אילן באילן יש בו דיני ביטול ילדה בזקנה, בתנאי שקודם שהשרישו התאחו באילן הישן, דהיינו התלוש דינו כילדה שבטלה בזקנה כיון שעדיין לא השרישה בקרקע. וכמו כן הרמב"ן (ע"ז מח ע"ב ד"ה הא דתניא) מסביר שילדה בזקנה מותרת מדיני ביטול ולא מדיני זוז"ג, והרי זה כשיטתו בר"ה שדין ביטול ילדה בזקנה הוא בענף שמתחבר באילן. להלכה ענף שחובר באילן הרי זה לכו"ע מותר מדיני ביטול, לענין אילן ילדה שהורכב בזקנה הרי שיש מתירים מדין ילדה בזקנה ויש סוברים שאין ביטול אילן בזקנה, ולשטתם הרי השאלה היא האם זה וזה גורם מותר. 4. אחוי או השרשה קודמים לכאורה נראה שעדיף שהתמך קודם השרשתו בקרקע יחובר לעץ, דהיינו שההרכבה לאילן תעשה באותו זמן שמכניסים את היחור לקרקע, שהרי השרשים נקלטים לאחר יד יום והאחוי הוא בודאי קודם, ובזה כו"ע מודים שבטלה ילדה בזקנה. אולם אפילו אם הושרש התמך בקרקע קודם התאחותו באילן הרי שיש להתיר או לשיטות (לעיל 1) שגם בציור זה אמרינן בטלה ילדה בזקנה או לשיטות (2) שאין מחשיבות זאת כביטול ילדה בזקנה אבל מותר מדיני זה וזה גורם. אלא שעדיין יש לעיין שהרי הרמב"ם (מעש"ש פ"י הי"ד) כתב: אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בד"א בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר. פשטות לשונו של הרמב"ם מורה שכל יחור המתחבר לעץ הרי זה מתחייב בערלה, אמנם כבר עמד המהר"י קורקוס על הסתירה (מהלכה טז) שהרמב"ם התיר חבור ענף ולא חייבו בערלה, ומשום כך נקט שהרמב"ם דן רק על מקרה שהרכיב ענף באילן צעיר שלא עברו לו שנות ערלה, וכפי שהראב"ד כתב "או הרכיבו באילן אחר - פרוש באילן שחייב בערלה", וכן הרחיב הגר"א (ס"ק מח) שאין לחייב בהרכבה באילן אחר שהרי יש דין של ביטול ילדה בזקנה, וכן כתב מרן החזו"א (דיני ערלה סי' יט). אולם מצינו מספר ראשונים שלמדו בדעת הרמב"ם שכל יחור יש בו איסור ערלה בהרכבה, אלא א"כ היה בד אילן מחובר בו אנו אומרים בטול (מאירי ר"ה ט ע"ב, ר"א מרי ב"ר משה ב"ר יוסף בשו"ת חכמי פרובינציא), והוסברו הדברים בדברי מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כד אות א) דלדעת הרמב"ם ילדה שסבכה בזקנה מותרת כאשר עיקר היניקה מגיעה מהזקנה ולא נעשה כאן מעשה של נטיעה, אבל אם היה מעשה נטיעה אין גדר של ביטול, ולכן ענף של ילדה שנחחך והורכב יש למנות לו שנות ערלה חדשות. לפי הסבר זה עדיף שהתמך יהא קודם מושרש בארץ כאילן, שבזה לכו"ע גם בדברי הרמב"ם אנו אומרים שיש בטול ילדה בזקנה. לכן למסקנה בנידון זה עדיף שישתלו את השתיל בקרקע ולאחר שנקלט יעשו לו הרכבה באילן הזקן. 5. מעמד העץ המורכב עד כאן הסברנו שילדה בטלה בזקנה אולם נשאלת השאלה האם בכל ענין אנו אומרים בטלה ילדה בזקנה או שישנם תנאים מסוימים. שנינו במשנה (פ"א מ"ג): (א) אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנו חזרה זקינה להיות כבריכה, (ב) הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה. (ג) סיפוק הגפנים וסיפוק על גבי סיפוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר, (ד) רבי מאיר אומר מקום שכוחה יפה מותר ומקום שכוחה רע אסור. הרישא של המשנה (ב) דנה על ענף היוצא מאילן והוברך בקרקע, והוא הותר כל זמן שלא נפסק מהזקנה, ואילו המשך המשנה (ג) עוסקת בדין סיפוק גפנים וסיפוק על גבי סיפוק, מחדשת המשנה שאפילו אם רק הורכב ענף בענף אם הוברך לאחר מכן אין מונים לו שנות ערלה חדשות. למדנו שכל זמן שישנה יניקה מהעץ הזקן הרי זה פטור אפילו כשיש לו שרשים חדשים, וכשנפסקת היניקה הרי זה אסור, ונשאלת השאלה מהי הגדרת יניקה מהעץ הזקן הפוטר מחיוב ערלה , ומהי והפסקת יניקה המחייבת במנין שנות ערלה חדשות? 6. יניקה מהצעיר והזקן נחלקו האחרונים ה