מדוע ספר החינוך (ל"ת רלא’) כותב בדעת הרמב"ם שהקללה לא תבוא אל המקולל, הרי הרמב"ם בסה"מ כותב "והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף" (ל"ת שיז’ - תרגום הרב קאפח ובדומה בשאר התרגומים). והרי הרמב"ם כותב "בלבד"! מש’ שבאה הקללה!, ועוד שבהל’ סנה’ פכ"ו ה"ג כותב "המקלל עצמו לוקה כמי שקילל אחרים, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך" (דברים ד,ט). ואם הקללה לא באה, איזו סכנה ישנה? ועוד: "כמי שקלל אחרים"!, ובהל’ רוצח (פי"א ה"ה): "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך" (דברים ד,ט)"), וכן פוסק בהל’ אבל (פי"ג ה"ה): הכל חייבין לעמוד בפני נשיא, חוץ מאבל וחולה; ולכל העומד מפניו אומר אדם שב, חוץ מאבל וחולה שמשמע יישב באבלו, יישב בחוליו" - ומסבירים שם שזה מדין "לעולם אל יפתח אדם פה לשטן", וכן בהל’ גיר’ (פ"ט ה"כ): "חולה שרצה לגרש אשתו על תנאי כשימות, כדי שלא תיפול לפני יבם, ואם עמד לא תהיה מגורשת, ולא רצה לגרשה מעכשיו, כדי שלא תטרף דעתו-- כך הוא כותב בגט אחר שכותב התורף, או אומר לה כשנותן לה הגט, אם לא מתי לא יהיה גט, ואם מתי יהיה גט, ואם לא מתי לא יהיה גט: "כדי שיהיה תנאי כפול, והן קודם ללאו, ולא יפתח פיו תחילה לפורענות." וכולם מסבירים כמעט (בשו"ע אה"ע סי’ קמה’ סע’ ה’) שזה מדין הנ"ל?

לשון הרמב"ם בספר המצוות: "ואולי יהיה בדעתנו כי בתכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה, למה שישיגהו מן הצער והכאב, אבל קללת חרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה חוטא בזה, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו. כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס. הנה מדברי הרמב"ם משמע, שגם כשדנים מצד המקולל הרי זה מה שיגיעהו מן הצער והכאב כששומע אדם שמקללו אבל אבל אין הרמב"ם דן שם כלל מצד חלות הקללה על המקלל, ולכן אמר החינוך שהרמב"ם הבין שכל האיסור אינו מצד חלות הקללה על המקלל. אמנם אין כוונת החינוך לומר שלרמב"ם באמת אין הקללה חלה אלא שעל כל פנים לא מצד זה אסרה התורה לקלל, וממילא המובאות, שהבאת, מדברי הרמב"ם אינן סותרות להבנת החינוך ברמב"ם כאן. הרב חיים כץ