כשיש בגמ’ מימרא של אמורא ללא נתינת טעם (כמו מיחייב איניש לבסומי וכו’), האם זה חידוש גמור שלו, תקנה שתיקן או מסורת מהנוהג המקובל? חיפשתי בהליכות עולם ולא מצאתי איפה ניתן לברר.

מסתבר שהיה נוהג מקובל, הרי לא מסתבר שאמורא מסוים חידש דין. תנאים ואמוראים רבים אחרי בית שני אמרו דינים, ואלו דברים שהיו גם קודם. יתכן שיש שאלה חדשה שמתעוררת באותו דור בעקבות אירוע מסוים, אבל פה כיצד לנהוג בפורים זה הרי דבר שכבר נהג מדורות. אני חושב שרבא לא חידש את הדין, אלא אמר את הדין שמקובל ואחר כך שיקעו אותו בתלמוד.