לאחרונה נפוצה תופעה של סופרים דתיים השייכים לבית מדרשה של הציונות הדתית. תופעה זו הינה מבורכת אך תומנת בחובה דילמות רבות. רציתי לשאול את הרב, כיצד סופר דתי אמור להתייחס לנושאים של אהבה, זוגיות, רומנטיקה וכדו’ בספריו, האם יש להתעלם לגמרי מנושאים אלו או לדבר עליהם מתוך צניעות, ואם כן, איך? בנוסף לכך אשמח אם הרב יוכל להפנות אותי למאמרים או פסקים בנושא.

אני לא מצוי בפרסומים בנושא זה. ראיתי שהרב אריאל יעקב הוציא עוד חלק מהשו"ת שלו ואולי שם יש מאמר כללי על הידור ודין במציאות הצניעות בימנו. באופן כללי היתי אומר שאין ברירה, שהיום בדור שחוצפה יסגי ועל הכל מדברים אין לנו ברירהה וגם אנו כציבור המאמינים בתורה בצניעות ובקדושה צריכים לבאר ולהסביר את ענין הצניעות בכל דרך אפשרית. אולי יש להבחין בין הגילים ובין סוגי האוכלוסיה. אצל בני תורה שלא נחשפים לפריצות המערבית יתכן שניתן להפטיר כדאשתקד אולם לרוב הציבור ובמיוחד לאנשים הנשואים או שעומדים בפרשה זו יש ללמד אותם כיצד יכולה להתקיים חיוניות של חיים שיש בהם מחד אהבה וקשר גדול ומאידך צניעות גדולה. זאת יש לעשות בכל האמצעים. אם יש למאן דהו דרך לעשות זאת גם בדרך ספרותית אזי יבורך. אולם מאידך המחשבה שיש חשיבות של לגלות ולהוציא החוצה כל מה שיש בחיים היא מחשבה מערבית . אנשים שנוטים לספרות רואים ערך עצמי בהוצאת כל רגש בצורה ספרותית. על כך אנו אומרים שבדיוק מידת הצניעות מלמדת אותנו שכשם שיש ערך לגלות יש ערך גדול גם להסתיר.