במשך למעלה מארבע שנים חברתי, האזנתי ותמכתי במשפחה ששכלה את בנה במלחמת לבנון השניה. מלכתחילה נוכחתי לראות שהיחסים די מסובכים אך בעלי טען שבחסד עסקינן. הלכתי אחריו. בתקופה האחרונה אני חשה שהמשפחה השכולה כועסת עלינו. איני יודעת מדוע. בתחילה חשתי הקלה ואפילו שמחתי על השחרור אבל כעת קשה לי ויש לי תחושה של קפידה מצידם למרות שלא נאמר לי דבר. אני נזהרת מלאמר חלילה דבר על המשפחה אם כי רק שההתנהלות שלהם מאז ומעולם אינה פשוטה. מה לעשות? אני חשה בסוג של עין רעה.

אם כוונתך הייתה לטובה, אין את צריכה לחשוש משום דבר. אם את חושבת שהם מקפידים עליך, אם את יכולה לשאול אותם על זה תשאלי. אם אין את חושבת שזה יועיל, אל תשאלי והכל יהיה לטובה. אל דאגה מחסד יוצא רק טוב.