איך יכולה להיות שהשכינה מתחבאת כל כך הרבה זמן? איך אנחנו אמורים לחיות ככה? ה' רואה שאנחנו לא מסתדרים, למה הוא לא מביא לנו את הגאולה?

שאלה חשובה מאוד, והיא נשאלה על ידי גדולי ישראל לאורך כל הדורות. ראשית, חשוב להדגיש שאנו זוכים לחיות בדור שבו אנו רואים במו עינינו את חסדי ה' ואת הניסים הגדולים שהוא עושה עמנו. לאחר אלפי שנות גלות זכינו לקיבוץ גלויות, לבניינה של ארץ ישראל ולעם ישראל שחזר לארצו. גם במלחמות ובאתגרים הגדולים שעברנו בשנים האחרונות בעזה, בלבנון, בסוריה ובמערכה מול איראן, ראינו השגחה מיוחדת וסיוע משמים. עלינו רק לפקוח את העיניים ולראות עין בעין את הניסים והנפלאות שהקב"ה עושה עמנו. רבים מגדולי ישראל ראו בדורנו את ראשית צמיחת גאולתנו, וכפי שאמרו חז"ל על הפסוק: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל": "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צח ע"א). אפשר לומר שרוח הגאולה כבר מפעמת בתוכנו, אלא שעלינו לפקוח את העיניים לראות את חסדי ה' ולהמשיך את התהליך עד לגאולה השלמה. אלא שיחד עם כל זאת, עדיין לא זכינו לבניין בית המקדש ולהשראת השכינה בגלוי. גם את הכאב הזה ביטאו גדולי ישראל לאורך הדורות. דוד המלך התפלל: "עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח, עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי" (תהילים י"ג ב'). אין זו חלילה כפירה בכל הטוב שכבר זכינו לו, אלא תפילה שנזכה לראות את השלמת התהליך, כאשר השכינה תשוב ותתגלה לעיני כל. חז"ל אמרו: "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין" (דניאל ב' כ"א). לכאורה, מדוע הקב"ה נותן חכמה דווקא לחכמים? אלא שהכוונה היא שהקב"ה נותן חכמה למי שמבקש אותה, למי שמתאמץ עבורה ומשתוקק אליה. מי שאינו חפץ בחכמה, גם אם יקבל אותה, לא יידע להעריך אותה ולא ישתמש בה כראוי. כך גם ביחס להשראת השכינה. הקב"ה כבר זיכה את עם ישראל פעמיים בבית מקדש שבו שכינתו שרתה בגלוי, אך במשך הדורות לא תמיד ידענו להעריך את המתנה העצומה הזו. לכן, כדי שנזכה להשראת השכינה בפעם השלישית, עלינו להגיע למצב שבו אנו באמת משתוקקים אליה ומתגעגעים אליה בכל ליבנו. וכמו שכתב רבי יהודה הלוי (הכוזרי): "ירושלים לא תיבנה עד שייכספו אליה בני ישראל תכלית הכוסף". חז"ל מוסיפים ללמד אותנו יסוד גדול בעניין המשיח. הנביא ישעיה מתאר את המשיח ואומר: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה" (ישעיה נ"ג ד'). חז"ל מלמדים שהמשיח אינו רק מי שמביא את הגאולה, אלא מי שנושא את כאבם וצערם של ישראל ומרגיש את צרותיהם. במסכת סנהדרין (צח ע"א) מסופר שרבי יהושע בן לוי פגש את המשיח ושאל אותו: "אימתי קא אתי מר?", מתי יבוא כבודו. והשיב לו המשיח: "היום". עבר היום והמשיח לא הגיע. כשפגש שוב את אליהו הנביא שאל אותו ריב"ל: מדוע המשיח אמר לי שהוא יבוא היום ולא הגיע? השיב לו אליהו הנביא: המשיח התכוון לפסוק: "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהילים צה, ז). כלומר, הגאולה יכולה להגיע מיד כאשר עם ישראל ישוב אל ה' בלב שלם. אין הכוונה רק לחכות שהמשיח יבוא, אלא להבין שגם לנו יש תפקיד בהבאת הגאולה: להתחזק בתורה, בתפילה, באהבת ישראל ובמעשים טובים. כדי לעורר בנו את את הכמיהה והצפייה לבנין בית המקדש. בימים אלו אנו צריכים לבחון את עצמנו האם הרגש שלנו כלפי בית המקדש לא כהה. האם באמת כואב לנו שבית המקדש עדיין בחורבנו, כדי שנזכה שיתקיים בנו: "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה". גם אם יש קושי לחבר את הרגש לצער על חורבן בית המקדש, הנה מלמדנו רבן גמליאל (איכה רבא א' כ"ד), שעל ידי חיבור לצער פרטי, ניתן להתחבר לצער של כלל ישראל, וז"ל המדרש, "מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בחורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו". אם ניתן מקום לבית המקדש, במחשבה שלנו, בדיבור שלנו ובפעולות מעשיות, תתגבר אצלנו באמת התחושה שיש לנו את היכולת לזרז את בנינו. ככל שנאפשר לעצמנו להעמיק ברעיון הזה, לפתח אליו רגישות, לא ממקום של כפייה אלא של בחירה, ייתכן שנגלה שבתוך החלום ההיסטורי גנוז מצרך חיוני ביותר לדורנו, תרופה לחיים שלמים ועוצמתיים הרבה יותר. יום תשעה באב מסוגל ביותר עבורנו להתעורר ולכסוף למציאות זו. יום זה מעורר אותנו להפנים, כי כל עוד בית המקדש חסר, חיינו חסרים. כל עוד הוא בחורבנו, אנו כגוף ללא נשמה. אחד התיקונים הגדולים המוטלים עלינו הוא להרבות באחדות. בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, וממילא הוא ייבנה בזכות אהבת חינם. עלינו להשתדל להסיר מעלינו מחיצות של מגזריות, להרבות בכבוד הדדי, לראות את הטוב שבכל יהודי, לעזור למי שזקוק לכך ולזכור שכולנו בני אב אחד ונשמה אחת. חז"ל גם מספרים שרבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא ושאל אותו היכן נמצא המשיח. השיב לו אליהו שהמשיח יושב בפתחה של רומי בין העניים והחולים. יש כאן מסר עמוק: המשיח נמצא במקום של נשיאה בעול עם אחרים, של רחמים, חסד ודאגה לזולת. הדרך לגאולה עוברת לא רק דרך תפילה וציפייה, אלא גם דרך אהבה, נתינה ואחריות הדדית. מדוע הגאולה השלמה עדיין לא הגיעה? איננו יודעים את חשבונות שמים, אך צריך לדעת שגם הזמן הזה הוא לטובתנו. כל עוד אנו בתהליך, יש לנו אפשרות לבחור, לפעול ולהיות שותפים בקירוב הגאולה. כל תורה, כל מצווה, כל מעשה חסד וכל התגברות על מחלוקת מוסיפים עוד לבנה בבניין הגאולה. על הפסוק "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס' כ"ב), דרשו חז"ל: "זכו אחישנה, לא זכו בעיתה" (סנהדרין צח.). יש זמן שבו הקב"ה יביא את הגאולה, אך יש גם אפשרות שעם ישראל יזכה לקרב אותה. יסוד זה מובא גם בספר קול התור בשם הגאון מוילנא, שיש שתי דרכים לגאולה, דרך של "בעיתה" ודרך של "אחישנה". ככל שעם ישראל מוסיף אמונה, תורה, מצוות, אחדות, חסד וכיסופים לגאולה, כך הוא מקרב את הגאולה בדרך של "אחישנה". וגם בתוך מהלך של "בעיתה" יש בחינות של "אחישנה", שבהן הקב"ה מקדם ומזרז שלבים בתהליך הגאולה בחסדו. לכן גם אם לעיתים נראה שהתהליך ארוך, אין פירוש הדבר שאין התקדמות. הקב"ה מוביל אותנו בדרך של בניין הדרגתי והכנה לגילוי השכינה בשלמות. לכן, אין מקום לייאוש אלא להפך, יש כאן אחריות גדולה ותקווה גדולה. עלינו להודות על הניסים הגדולים שאנו זוכים לראות בדורנו, ובד בבד להמשיך להתפלל, לצפות, להרבות באחדות, באהבת ישראל, בחסד ובהשתוקקות לבניין בית המקדש. יהי רצון שנזכה במהרה לראות את השלמת תהליך הגאולה, בבניין בית המקדש, בגילוי שכינה ובקיום הפסוק: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", במהרה בימינו, אמן.