חשיבות הצדקה
מצוות הצדקה אינה רק רשות, אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. עניינה של המצווה - לעזור ולתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם. ומי שמשתמט מקיום חובת הצדקה נחשב כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א), כי הוא משלים עם החסרונות שיש בעולם, כדרכם של עובדי עבודה זרה, שאינם מאמינים באפשרות לתקן את העולם. אמרו חכמים: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה). ועל ידי שאנו מתמודדים עם הקשיים שישנם בעולם, ומסייעים לסובלים ולמסכנים, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאולה, וכפי שאמרו חכמים: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" (ב"ב י, א).
לכן, רגשות החמלה וההשתתפות בצער שעולים למראה נשים חד הוריות, שלכאורה אין מי שיעזור להן ולילדיהן, ביסודם הם רגשות טובים ונאצלים. אולם יחד עם זאת עלינו לברר היטב את ההגדרה הנכונה והמתאימה של חובת העזרה והראויים לעזרה.
כבודם של העניים
דרך נתינת הצדקה מדורי דורות היתה על ידי התייחסות אישית לכל נצרך, כדי לתת לו את המענה המדויק למחסורו. לשם כך נתמנו גבאי צדקה, שהיו שוקלים היטב למי ואיך צריך לתת את הצדקה. הנתינה היתה בצנעה, כדי לשמור על כבודו של המקבל. עם זאת היה ברור תמיד כי המטרה העליונה היא, כשאפשר, לסייע לעני לעמוד על רגליו, כדי שהוא יפרנס את עצמו ולא יזדקק לבריות. וכפי שכתב הרמב"ם כי הצדקה הגדולה ביותר שאין מעולה ממנה, היא לסייע לו להתפרנס בכוחות עצמו "עד שלא יצטרך לבריות" (הל' מתנות עניים י, ז).
מדיניות הרווחה המוטעית
לדאבוננו, מערכת העזרה הסוציאלית במדינת ישראל לא הפנימה את היסודות הללו, ואינה עושה את הנדרש כדי לעודד את הנתמכים לעמוד על רגליהם. במצבים רבים, עקב הטבות שונות, משתלם יותר לנתמך שלא לעבוד. וכך הוא נשאר אדם חסר כבוד, שחי בשולי החברה חיים מושפלים שאין בהם תקווה, ומשמש דוגמא שלילית לילדיו, שאף הם כשיגדלו עלולים להמשיך בדרכו, להיות נתמכי סעד. נמצא שבאותם המקרים, במקום לסייע, הטבות אלו השחיתו את כבודם ואחריותם של מקבליהם. הוראת חכמים היא שיש לבדוק היטב כל עני לפני שנותנים לו צדקה. ועני שאין יודעים את טיבו, נותנים לו פרוטה בלבד. ולכל השאר צריכים לתת אוכל, מקום לישון, חינוך לילדים; ולא כסף, שמא יבזבזוהו על סיגריות, משקאות חריפים וסמים (עפ"י שו"ע יו"ד סימנים רנ, ג-ד, רנא, י).
על פי ההלכה חייבת החברה לסייע למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, בין אם הסיבה היא מחלה, זקנה או אף מצב נפשי מעורער. אבל לכל השאר, החסד האמיתי הוא לעודד אותם לעבוד.
משפחות חד הוריות
מתוך עיון בהטבות שהוקצבו למשפחות חד הוריות אפשר לומר כי הטבות אלו סייעו בעקיפין לפירוק משפחות וגירושין. אמנם ברור שיש נשים רבות שמטפלות לבדן בילדיהן וזקוקות לעזרה רבה. אולם מנגד, הטבות מופלגות שאינן מותנות בבירור פרטני של מצב האישה עלולות לעודד גירושין. נמצא שבמקום לסייע, הטבות אלו החריבו משפחות. לאחרונה ראיתי כי חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון גילו שכחמישים אחוז מבני זוג שעמדו לפני גירושין והחליטו שלא להתגרש, דיווחו לאחר כחמש שנים שהם מאושרים מנישואיהם וכי בעיותיהם נפתרו. לעומת זאת, מבין אלו שהחליטו להתגרש רבים הודו לאחר כחמש שנים, שהגירושין יצרו אצלם שרשרת של אירועים שלא צפו מראש, ורבים מהם התחרטו על גירושיהם.
אי אפשר להתעלם מהנתון שמסר שר האוצר, כי במשך 13 שנים גדל מספרן של המשפחות החד הוריות פי חמש וחצי. אלו היו בדיוק השנים שבהן התחילו להעלות את ההטבות המועדפות למשפחות חד הוריות (אמנם אלו גם השנים שבהן משפחות רבות שכאלה עלו מארצות חבר העמים).
המפגינות
אחת הנשים המפגינות, שהתפרסמה מאוד לאחרונה, ענתה לשאלה מדוע אינה עובדת במשרה מלאה: "אני האבא והאמא בבית. אם אצא לעבוד במשרה מלאה לא יהיה מי שיטפל בילדים". חשבתי לתומי, בודאי יש לה ילד אחד בן שנתיים, השני בן ארבע והשלישי בן שש, ואכן קשה לה לעבוד משרה מלאה. מתברר שהילד הקטן בן שבע, השנייה בת שבע עשרה, וה'ילד' השלישי בבית כבר בן עשרים ושתיים. מדוע החובה לעזור לה מוטלת על החברה יותר מאשר על בנה בן העשרים ושתיים. מן הסתם הוא כבר סיים את הצבא, מדוע שלא יעזור מעט לאמו? גם הבת השנייה, כלומר הבחורה בת ה17, מדוע שלא תשמור על אחיה הקטן, ותאפשר לאימה לעבוד? אפשר גם לשמור על הילד האחד וגם לעשות שיעורי בית ולהתכונן למבחני הבגרות. בנות כאלה במשפחות אחרות שומרות לעיתים על ארבעה ילדים ויותר. מלבד זאת, איפה הסבא והסבתא, היכן הדודים, היכן השכנים? מדוע אין עזרה מהסביבה הקרובה?
יתכן שהיא אישית אכן צריכה עזרה, ומסיבות שונות ילדיה, משפחתה וסביבתה אינם יכולים לעזור לה מעט לשמור על בנה בן השבע, אבל בשום אופן אי אפשר לומר שזה המצב הסטטיסטי של עשרות אלפי משפחות חד הוריות.
אחריות ציבורית
נדמה שהיסוד המוסרי היהודי הדורש מכל אדם להיות אחראי על מעשיו, לטוב ולמוטב, אינו נהיר דיו לקברניטי מדיניות הרווחה במדינת ישראל. לדעתם, עצם זה שאדם סובל כבר מזכה אותו בכל הזכויות. אין זה משנה אם הוא מסוגל לעבוד או לא מסוגל, האם חטא ופשע, או שהתדרדר למצבו שלא באשמתו. האם האישה התאלמנה או שנכנסה להריון בלא נישואין. האם היא אשמה בפירוק משפחתה או שאינה אשמה. מעצם זה שהיא אם חד הורית מגיע לה כל התנאים. כך לדעתם תובעת מידת החמלה. יתכן שאילו נמצאו מקורות מימון בלתי נדלים, אפשר היה לחלק לכל אחד ללא גבול. אבל כאשר לוקחים מסים מחלק מהאזרחים כדי לחלקם לאחרים, יש חובה לתבוע אחריות ממי שמקבל. יש לתבוע שאלו הממונים על מדיניות הכלכלה והרווחה ינהגו בצדק, וכפי שנאמר (ישעיה נו): "שמרו משפט ועשו צדקה". משפט ואח"כ צדקה. לא יתכן שאדם יעשה את כל הטעויות שבעולם, יהרה מחוץ לנישואין, יתגרש בלא אחריות, יריב עם כל בני משפחתו עד שלא יימצא אחד מהם שירצה לעזור לו, ואח"כ יבוא לתבוע מכלל החברה לשלם מסים כדי לעזור לו לחיות טוב כמו האחרים.
יש עבודה
טוענים: אין עבודה. לא נכון! יש עבודות רבות, אלא שהן נחשבות לא מכובדות, ורבים נמנעים מהן. לדוגמא: עבודות משק בית, סיעוד לקשישים וחולים, חקלאות, בניין. מאות אלפי עובדים זרים נוהרים לכאן ומוותרים על נוחות ועל קשר עם ילדיהם, העיקר לעבוד ולהביא פרנסה וכבוד לבני ביתם. ואילו כאן מסרבים לעבוד. אמרו חכמים: פשוט נבלה בשוק וקבל על כך שכר, והעיקר שלא תזדקק לבריות. ואל תאמר כהן אני, איש חשוב אני והדבר אינו ראוי לכבודי, כי אין דבר מכובד יותר מאשר לעבוד (ע' ב"ב קי, א). ואמרו חכמים: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". שעליו נאמר (תהלים קכח): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא" (ברכות ח, א). ובמסכת אבות (ד, א) אמרו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" היינו מי ששמח בעבודתו הוא העשיר.
המקבלים הטבות שלא בצדק
אמרו חז"ל (פאה ח, ט), שכל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל, עונשו שיהיה חולה כל כך עד שבאמת יצטרך לבריות. ואילו זה שמגיע לו על פי הדין לקבל צדקה, ובכל זאת מתאמץ שלא ליטול צדקה, וחי חיי דוחק, סופו שיזכה לפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנה, א-ב): "לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמים: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד ונעשה עני, יעסוק באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות". "כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה העם ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות".
החסד האמיתי
נדמה לאנשים שבגישה זו יש פחות חמלה, כי היא תובעת מאלו שהם מסכנים בלאו הכי לעבוד בעבודה קשה, שלעיתים שכרה אינו רב. אולם האמת הפוכה: דווקא החמלה הוותרנית טומנת בחובה אכזריות וייאוש. ייאוש מהסיכוי להעמיד את האדם על רגליו, ואכזריות הגוזרת את חייו ואת חיי ילדיו להיות אדם מושפל ונתמך. אבל דווקא הדרכתה של התורה מאמינה באדם, שנברא בצלם אלוקים, ויכול לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו. וגם כשיש קשיים, אין הם מצביעים אל אובדן דרך, אלא להפך, תפקידם לחשל ולחזק. ומי שיאמין בה' ויעבוד ויקיים את משפחתו בכבוד אמיתי, יזכה לראות את בניו ובנותיו גדלים לשם ולתפארת למשפחתם ולעם ישראל.
פורסם גם במדור "רביבים" בעיתון "בשבע".
מצוות הצדקה אינה רק רשות, אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. עניינה של המצווה - לעזור ולתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם. ומי שמשתמט מקיום חובת הצדקה נחשב כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א), כי הוא משלים עם החסרונות שיש בעולם, כדרכם של עובדי עבודה זרה, שאינם מאמינים באפשרות לתקן את העולם. אמרו חכמים: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה). ועל ידי שאנו מתמודדים עם הקשיים שישנם בעולם, ומסייעים לסובלים ולמסכנים, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאולה, וכפי שאמרו חכמים: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" (ב"ב י, א).
לכן, רגשות החמלה וההשתתפות בצער שעולים למראה נשים חד הוריות, שלכאורה אין מי שיעזור להן ולילדיהן, ביסודם הם רגשות טובים ונאצלים. אולם יחד עם זאת עלינו לברר היטב את ההגדרה הנכונה והמתאימה של חובת העזרה והראויים לעזרה.
כבודם של העניים
דרך נתינת הצדקה מדורי דורות היתה על ידי התייחסות אישית לכל נצרך, כדי לתת לו את המענה המדויק למחסורו. לשם כך נתמנו גבאי צדקה, שהיו שוקלים היטב למי ואיך צריך לתת את הצדקה. הנתינה היתה בצנעה, כדי לשמור על כבודו של המקבל. עם זאת היה ברור תמיד כי המטרה העליונה היא, כשאפשר, לסייע לעני לעמוד על רגליו, כדי שהוא יפרנס את עצמו ולא יזדקק לבריות. וכפי שכתב הרמב"ם כי הצדקה הגדולה ביותר שאין מעולה ממנה, היא לסייע לו להתפרנס בכוחות עצמו "עד שלא יצטרך לבריות" (הל' מתנות עניים י, ז).
מדיניות הרווחה המוטעית
לדאבוננו, מערכת העזרה הסוציאלית במדינת ישראל לא הפנימה את היסודות הללו, ואינה עושה את הנדרש כדי לעודד את הנתמכים לעמוד על רגליהם. במצבים רבים, עקב הטבות שונות, משתלם יותר לנתמך שלא לעבוד. וכך הוא נשאר אדם חסר כבוד, שחי בשולי החברה חיים מושפלים שאין בהם תקווה, ומשמש דוגמא שלילית לילדיו, שאף הם כשיגדלו עלולים להמשיך בדרכו, להיות נתמכי סעד. נמצא שבאותם המקרים, במקום לסייע, הטבות אלו השחיתו את כבודם ואחריותם של מקבליהם. הוראת חכמים היא שיש לבדוק היטב כל עני לפני שנותנים לו צדקה. ועני שאין יודעים את טיבו, נותנים לו פרוטה בלבד. ולכל השאר צריכים לתת אוכל, מקום לישון, חינוך לילדים; ולא כסף, שמא יבזבזוהו על סיגריות, משקאות חריפים וסמים (עפ"י שו"ע יו"ד סימנים רנ, ג-ד, רנא, י).
על פי ההלכה חייבת החברה לסייע למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, בין אם הסיבה היא מחלה, זקנה או אף מצב נפשי מעורער. אבל לכל השאר, החסד האמיתי הוא לעודד אותם לעבוד.
משפחות חד הוריות
מתוך עיון בהטבות שהוקצבו למשפחות חד הוריות אפשר לומר כי הטבות אלו סייעו בעקיפין לפירוק משפחות וגירושין. אמנם ברור שיש נשים רבות שמטפלות לבדן בילדיהן וזקוקות לעזרה רבה. אולם מנגד, הטבות מופלגות שאינן מותנות בבירור פרטני של מצב האישה עלולות לעודד גירושין. נמצא שבמקום לסייע, הטבות אלו החריבו משפחות. לאחרונה ראיתי כי חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון גילו שכחמישים אחוז מבני זוג שעמדו לפני גירושין והחליטו שלא להתגרש, דיווחו לאחר כחמש שנים שהם מאושרים מנישואיהם וכי בעיותיהם נפתרו. לעומת זאת, מבין אלו שהחליטו להתגרש רבים הודו לאחר כחמש שנים, שהגירושין יצרו אצלם שרשרת של אירועים שלא צפו מראש, ורבים מהם התחרטו על גירושיהם.
אי אפשר להתעלם מהנתון שמסר שר האוצר, כי במשך 13 שנים גדל מספרן של המשפחות החד הוריות פי חמש וחצי. אלו היו בדיוק השנים שבהן התחילו להעלות את ההטבות המועדפות למשפחות חד הוריות (אמנם אלו גם השנים שבהן משפחות רבות שכאלה עלו מארצות חבר העמים).
המפגינות
אחת הנשים המפגינות, שהתפרסמה מאוד לאחרונה, ענתה לשאלה מדוע אינה עובדת במשרה מלאה: "אני האבא והאמא בבית. אם אצא לעבוד במשרה מלאה לא יהיה מי שיטפל בילדים". חשבתי לתומי, בודאי יש לה ילד אחד בן שנתיים, השני בן ארבע והשלישי בן שש, ואכן קשה לה לעבוד משרה מלאה. מתברר שהילד הקטן בן שבע, השנייה בת שבע עשרה, וה'ילד' השלישי בבית כבר בן עשרים ושתיים. מדוע החובה לעזור לה מוטלת על החברה יותר מאשר על בנה בן העשרים ושתיים. מן הסתם הוא כבר סיים את הצבא, מדוע שלא יעזור מעט לאמו? גם הבת השנייה, כלומר הבחורה בת ה17, מדוע שלא תשמור על אחיה הקטן, ותאפשר לאימה לעבוד? אפשר גם לשמור על הילד האחד וגם לעשות שיעורי בית ולהתכונן למבחני הבגרות. בנות כאלה במשפחות אחרות שומרות לעיתים על ארבעה ילדים ויותר. מלבד זאת, איפה הסבא והסבתא, היכן הדודים, היכן השכנים? מדוע אין עזרה מהסביבה הקרובה?
יתכן שהיא אישית אכן צריכה עזרה, ומסיבות שונות ילדיה, משפחתה וסביבתה אינם יכולים לעזור לה מעט לשמור על בנה בן השבע, אבל בשום אופן אי אפשר לומר שזה המצב הסטטיסטי של עשרות אלפי משפחות חד הוריות.
אחריות ציבורית
נדמה שהיסוד המוסרי היהודי הדורש מכל אדם להיות אחראי על מעשיו, לטוב ולמוטב, אינו נהיר דיו לקברניטי מדיניות הרווחה במדינת ישראל. לדעתם, עצם זה שאדם סובל כבר מזכה אותו בכל הזכויות. אין זה משנה אם הוא מסוגל לעבוד או לא מסוגל, האם חטא ופשע, או שהתדרדר למצבו שלא באשמתו. האם האישה התאלמנה או שנכנסה להריון בלא נישואין. האם היא אשמה בפירוק משפחתה או שאינה אשמה. מעצם זה שהיא אם חד הורית מגיע לה כל התנאים. כך לדעתם תובעת מידת החמלה. יתכן שאילו נמצאו מקורות מימון בלתי נדלים, אפשר היה לחלק לכל אחד ללא גבול. אבל כאשר לוקחים מסים מחלק מהאזרחים כדי לחלקם לאחרים, יש חובה לתבוע אחריות ממי שמקבל. יש לתבוע שאלו הממונים על מדיניות הכלכלה והרווחה ינהגו בצדק, וכפי שנאמר (ישעיה נו): "שמרו משפט ועשו צדקה". משפט ואח"כ צדקה. לא יתכן שאדם יעשה את כל הטעויות שבעולם, יהרה מחוץ לנישואין, יתגרש בלא אחריות, יריב עם כל בני משפחתו עד שלא יימצא אחד מהם שירצה לעזור לו, ואח"כ יבוא לתבוע מכלל החברה לשלם מסים כדי לעזור לו לחיות טוב כמו האחרים.
יש עבודה
טוענים: אין עבודה. לא נכון! יש עבודות רבות, אלא שהן נחשבות לא מכובדות, ורבים נמנעים מהן. לדוגמא: עבודות משק בית, סיעוד לקשישים וחולים, חקלאות, בניין. מאות אלפי עובדים זרים נוהרים לכאן ומוותרים על נוחות ועל קשר עם ילדיהם, העיקר לעבוד ולהביא פרנסה וכבוד לבני ביתם. ואילו כאן מסרבים לעבוד. אמרו חכמים: פשוט נבלה בשוק וקבל על כך שכר, והעיקר שלא תזדקק לבריות. ואל תאמר כהן אני, איש חשוב אני והדבר אינו ראוי לכבודי, כי אין דבר מכובד יותר מאשר לעבוד (ע' ב"ב קי, א). ואמרו חכמים: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". שעליו נאמר (תהלים קכח): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא" (ברכות ח, א). ובמסכת אבות (ד, א) אמרו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" היינו מי ששמח בעבודתו הוא העשיר.
המקבלים הטבות שלא בצדק
אמרו חז"ל (פאה ח, ט), שכל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל, עונשו שיהיה חולה כל כך עד שבאמת יצטרך לבריות. ואילו זה שמגיע לו על פי הדין לקבל צדקה, ובכל זאת מתאמץ שלא ליטול צדקה, וחי חיי דוחק, סופו שיזכה לפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנה, א-ב): "לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמים: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד ונעשה עני, יעסוק באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות". "כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה העם ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות".
החסד האמיתי
נדמה לאנשים שבגישה זו יש פחות חמלה, כי היא תובעת מאלו שהם מסכנים בלאו הכי לעבוד בעבודה קשה, שלעיתים שכרה אינו רב. אולם האמת הפוכה: דווקא החמלה הוותרנית טומנת בחובה אכזריות וייאוש. ייאוש מהסיכוי להעמיד את האדם על רגליו, ואכזריות הגוזרת את חייו ואת חיי ילדיו להיות אדם מושפל ונתמך. אבל דווקא הדרכתה של התורה מאמינה באדם, שנברא בצלם אלוקים, ויכול לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו. וגם כשיש קשיים, אין הם מצביעים אל אובדן דרך, אלא להפך, תפקידם לחשל ולחזק. ומי שיאמין בה' ויעבוד ויקיים את משפחתו בכבוד אמיתי, יזכה לראות את בניו ובנותיו גדלים לשם ולתפארת למשפחתם ולעם ישראל.
פורסם גם במדור "רביבים" בעיתון "בשבע".