בשבוע שעבר התייחסתי לתפילת אב הרחמים שנאמרת בשבת לפני תפילת מוסף (לפי מנהג האשכנזים). כפי שציינתי, תפילה זו חוברה בזמן הפרעות של מסעי הצלב. במהלך הפרעות קהילות שלמות קידשו ביחד את השם כשמיאנו להגיד שהם מאמינים באותו האיש, ומתו על קידוש השם.
בפיוט זה מופיע המשפט "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו". משפט זה מבוסס על פסוק מקינת דוד על שאול ויהונתן, שנהרגו על ידי הפלשתים במהלך הקרב בהרי הגלבוע. בקינתו אומר דוד: "שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימם בחייהם, ובמותם לא נפרדו" (שמואל ב' א', כ"ג). על פי פשט הפסוק, דוד משבח את שאול ויהונתן שהיו נאהבים בחייהם, וגם במותם לא נפרדו זה מזה ומתו יחדיו בקרב. הרד"ק מפרש אחרת את הפסוק: על אף ששאול ויהונתן ידעו בנבואה שהם עתידים למות בקרב, לא נפרדו מעם ה' ולא נסו מהמלחמה, אלא לחמו בגבורה. שני הפירושים מתאימים כמובן גם לקהילות שעל אף שידעו בוודאות שבסירובם להכיר באותו האיש הם גוזרים על עצמם מיתה, לא נפרדו מעם ה' וקידשו את שמו במיתתם. כמו כן, במותם המשותף לא נפרדו גם זה מזה.
כיצד יש לחלק את הפסוק ואת המשפט שבתפילה? יש הטועים ואומרים "הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו". לפי הטעמים של הפסוק ולפי הפירוש של הפסוק ברור שזו טעות, ויש לומר "הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו".
אגב, פסוק זה משמש אותנו לפעמים כאשר מדברים על שני חברים טובים שמתו ביחד, במיוחד כאשר מדובר על חברים שמתו יחד בקרב או בפיגוע. יש להקפיד על כתיבה ואמירה נכונה של הפסוק.
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב את הנקמה בגויים על הדם הרב ששפכו בעם ישראל, ושנזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש. אמן. (תודה לשבח שטרן, שהאיר את עיניי בנושא זה).