^ 1. בשו"ת כתב סופר (אורח חיים סימן סז) כתב לחלק שאסור לתחוב גפרור בתוך אפר חם כדי להדליקו, אבל מותר להדליק גפרור מגחלת אף שאין בה שלהבת משום שכיוון שיש בגחלת אש אינו נחשב למוליד אש. ויסודו הוא שכל שיש אש אינו נחשב מוליד אש. וכדבריו פסק המשנה ברורה (אורח חיים תקב, ס"ק ד).
וכן כתב למעשה ערוך השולחן (אורח חיים תקב, ט):
"ודע שזה כשני דורות שאצלינו משתמשים בחול בהוצאת האור ע"י עצי גפרית שיש בהן בראשן הוואספא"ר שבו טמון חמימות רב וכשמחככין אותו על איזה דבר מיד יצא אש ונאחז בהעץ הדק שקורין שירניצק"ע או סוועבעל"ע ודבר ידוע שביו"ט אסור משום נולד וכולנו נזהרים בזה אמנם בילדותינו נתפשט ההיתר שנוגעין אותו בגחלת בוערה ומיד דולקת ולא ידעתי טעם ההיתר הא סוף כל סוף מוציאין אש מן הגפרית ושמעתי בילדותי שגדול אחד התיר זה וטעמו משום דאין האש מהגפרית אלא שמוציא האש מהגחלת שמפני שיש בה יסוד האש הרבה מושכת אליה השלהבת מן הגחלת ודבר זה צריך ראיה דשמא הגחלת מעוררת כח האש שבהגפרית ואולי כיון דעכ"פ גם כח השלהבת שבהגחלת מסייעו אין זה כנולד וביותר לטעמו של הרמב"ם שלא התירו אלא מאש מצויה כמ"ש בסעיף ב' הא זה האש שבגחלת מצוי ומיהו עכ"פ העולם נהגו בזה היתר [וממילא דאין עצי הגפרית מוקצה כיון שראוים להניחן אצל הגחלת]".
אך סיים שם הכתב סופר (וכן העתיק במשנה ברורה): וכן לחכך הצ"ה (הגפרור) בברזל חם מלובן כמו בתנור ברזל (שפארהערד) לא נ"ל דשרי".
אמנם, בשו"ת בית שערים (אורח חיים סימן רנז) כתב על כך: "נ"ל דאם הוא מלובן עד שיהיה ניצוצות ניתזין ממנו. תליא במחלוקת הרמב"ם וראב"ד רפי"ב משבת דלדעת הרמב"ם המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר ואם כן ברזל מלובן הוי כמו שאר אש ואם כן אם מדליק בו אינו ממציא ומוליד האור ושרי. אבל לדעת הראב"ד שם דאינו חייב משום מבעיר רק משום מכה בפטיש וא"כ אינו אש ואסור משום דמוליד ועיין פסחים דף ע"ה".
נמצא שלדבריו אפשר לפרש שאף לפי הכתב סופר אם הברזל כל כך חם שניצוצות ניתזין ממנו דינו כאש ומותר להדליק ממנו (אלא שלדבריו זו מחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם האם ברזל לוהט דינו כאש).
והנה דעת פוסקים רבים שחוטי להט המאדימים דינם כאש (ראה אינציקלופדיה תלמודית ערך חשמל סעיף ג – "חוט להט בתורת אש", וכן עולה מדברי הפוסקים שיובאו להלן). ועוד יש להוסיף, שבהגדרת איסור הוצאת אש ביום טוב כתב הרמב"ם (יום טוב ד, א): "אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש". וכאשר חוטי הלהט בכירה חשמלית אדומים, הרי זה כמי שכבר חיכך את המתכות שהאש כבר הוצאה, וכשמקרב הגפרור הוא רק נותן לאש במה לאחוז. ונראה להביא לכך ראייה אף מלשון הכתב סופר שאסר "לחכך הצ"ה (הגפרור) בברזל חם", ואם הברזל הוא מאדים אין צורך לחכך אלא מיד שמקרב אליו הגפרור הוא נדלק (וראה עוד בהערות ר' מנשה הקטן לשו"ת בית שערים).
וכן כתב האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן עה):
"ובדבר להדליק ביום טוב שוועבעלע /גפרור/ באור עלעקטרי מתחלה היה נראה שיש לאסור אף אם הוא אדום מן החום וכ"ש כשאינו אדום, אבל אחר העיון נראה דכשהוא אדום יש להתיר דהוא כמו אש בעין".
וכן הביא ברבבות אפרים (חלק א סימן שמו) שיש אומרים בשם החזון איש שנהגו להדליק גפרור על ידי נגיעה בברזל מחומם שסביבות התנור, ואם לא שנאמר שהחזון איש חולק על הכתב סופר, יש ליישב שמדובר בברזל מאדים.
אמנם, האמור עד כאן הוא אם נוגע עם הגפרור בברזל המאדים, אך בחלק מהכיריים החשמליות יש ציפוי זכוכית, ונמצא שאינו נוגע עם הגפרור בחוטי הלהט אלא בציפוי העשוי מזכוכית, ויש לברר האם באופן זה שאינו מדליק במגע ישיר עם האש אלא באמצעות חום האש, האם מותר להדליק.
בשו"ת עין הבדלח (סימן סג) כתב לאסור להדליק גפרור על ידי שייגע עימו בכלי זכוכית אשר על מנורת נפט, וכתב שם שכן נראה לו מדברי הכתב סופר הנ"ל, אלא שלא ביאר כיצד למד כן מדברי הכתב סופר. ודבריו הובאו בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן כז), וביאר שם שהחילוק הוא אם מדליק מהאש ממש לבין אם מדליק רק מחום האש, ולפי זה בכל הדלקת גפרור צריך להקפיד שייגע באש עצמה ולא שיידלק רק מחום האש.
אמנם בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק יג אות ג) כתב להתיר להדליק גפרור על ידי שמחזיקו מעל לחוט חשמלי לוהט, וכתב שם (הערה יג) שכן שמע מהגרש"ז אויערבך, משום שכל שקיימת אש מותר להמשיכה אפילו בריחוק קצת. וגם בשו"ת יביע אומר (חלק ב אורח חיים סימן כז) כתב: "ורק להדליק את הגפרורים מגחלת בוערת, וכן מראש המנורה הנקראת לאמפ"א, אפשר להקל".
ונראה שכיוון שגם האוסרים וגם המתירים תמכו יתדותיהם בדברי הכתב סופר, ומדברי הכתב סופר נראה שכל שקיימת אש אינו נחשב למוליד אש אף שאינו מדליק מהשלהבת אלא מחום האש, יש להקל.