מאזן מתחיל בפלוס | הרב שבתי סלביטיצקי | בית המדרש

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

התוועדות עם הרב שבתי סלבטיצקי
בגלל החשיבות של אמירת "לחיים", חסידים נהגו למנות בכל התוועדות "שר המשקים", מישהו שתפקידו לחלק "משקה" לכל הנוכחים. חסידים אמרו ששר המשקים צריך לדעת שלושה דברים: ראשית, לדאוג שכל המשקה ייכנס פנימה, להיזהר שלא תישפך אפילו טיפה אחת לבטלה; שנית - כשהוא מוזג למישהו קצת לחיים, עליו לכוון שהוא מעניק לאותו יהודי שפע של ברכה ברוחניות ובגשמיות. כשאתה מוזג "משקה" ליהודי, תסתכל עליו, תחשוב מה הוא צריך. אחד צריך שכל, אחד צריך ענווה, אחד צריך התמדה ואחד צריך לישון בזמן. כשאתה מוזג לו "משקה" לכוס, תחשוב מה הוא צריך ותתפלל לקדוש ברוך הוא שיברך אותו בכל מה שהוא צריך.
הכלל השלישי והאחרון הוא ששר המשקים לא ישכח לומר גם בעצמו "לחיים". שלא יהיה עסוק רק בלתת לחבר, שלא ישכח שההתוועדות היא גם בשבילו, לא רק לומר לשני מה הוא צריך לעשות. לפעמים אנחנו עסוקים יותר מדי בשני, ובעצם, בעומק, אנחנו בורחים מהאחריות שלנו כלפי עצמנו. אנחנו עלולים להיות מרוכזים בתיקון הזולת בגלל שאנחנו מחפשים להרגיש טוב עם עצמנו. הפגמים שאנחנו מוצאים בזולת מרגיעים אותנו. לכן חשוב להדגיש: אסור לך לשכוח מעצמך! רק אם תשתה גם "לחיים" בעצמך, תחיה, תפנים ו"תתבשל" בהתוועדות, רק אז תוכל לתת ולהשפיע גם לאחרים.
ר' מענדל פוטרפס אמר ש"התוועדות" פירושה שהאדם יושב עם עצמו. למרות שבהתוועדות יושבים הרבה אנשים ביחד, כל אחד צריך לשים לב למצבו האישי, לראות מה הוא אישית לוקח ומפנים מההתוועדות. צריך לעמוד על המשמר כדי לוודא שאתה לא רק צופה מן הצד, או מתייחס לאירוע כערב שירה בציבור. לאורך כל ההתוועדות צריך כל אחד צריך להיות דרוך, לחשוב, להרהר ולהתבונן מה הוא אישית לוקח מכאן ואיך הוא מתחזק בעבודת ה' האישית שלו.
אם אכן יושבים בהתוועדות בצורה רצינית, וכל אחד שואל את עצמו "מה השינוי שיתרחש אצלי מחר בעקבות ההתוועדות?" - אז ברור שהיחס להתוועדות הוא לא כמו אל סתם מסיבת חברים, אלא בתור אירוע מרכזי בעבודת ה'. לכן ר' מענדל היה חוגר בהתוועדויות גרטל (אבנט) שחסידים נוהגים לחגור רק בזמן התפילה, כי הוא התייחס למעמד בכובד ראש.
כשבאים ליהודי שיושב בהתוועדות ואומרים לו "אתה צריך להביא את משיח" – המחשבה הראשונה שעולה לו בראש היא: "אני?! מי אני בכלל?". לכאורה התגובה נובעת מענווה וצניעות, אבל האמת היא שהתגובה הנורמלית הזאת נובעת מטעות איומה ומחוסר הבנה מהי הערכה עצמית נכונה על־פי החסידות. החסידות שוללת לחלוטין כל דבר שקשור איכשהו לגאווה ולישות עצמית, אבל זו טעות לחשוב שמי שעובד את ה' בדרך החסידות צריך לטעות ולא לראות את המעלות שלו. ההיפך הוא הנכון! לפעמים דווקא המחשבות של "מי אני" מגיעות משורש הרע.

קרוב אליך (576)

הרב צבי מאיר זילברברג

37 - קיץ הפוך

38 - מאזן מתחיל בפלוס

39 - הגיון ליבי - מהותה של תפילה

טען עוד

ר' מענדל פוטרפס היה אומר שחשבון הנפש הרוחני שיהודי עובד ה' עושה דומה למאזן עסקי שסוחר עורך מדי פעם. היה אפשר לחשוב שהצעד הראשון בחשבון נפש הוא למצוא את הליקויים והחסרונות, אבל האמת היא שמאזן כלכלי נכון מתחיל דווקא מהצד החיובי. עלינו לדעת את המצב ההתחלתי של העסק, אילו סחורות וכמה כספים היו בנקודת ההתחלה, ורק לאחר מכן ניתן למדוד רווחים והפסדים. גם בעבודת ה' צריך לשים על השולחן את המעלות והיתרונות, ומשם אפשר לגשת ולהמשיך הלאה בחשבון, במאזן הרוחני.
פעם התוועדתי בישיבה, ובאיזשהו שלב הצעתי לבחורים שכל אחד יעלה על הכתב שלוש מעלות שיש לו. הבחורים לקחו דפים ועטים, אך הסתכלו אחד על השני במבוכה ולא כתבו דבר. אחרי כמה דקות שאלתי: "אם הייתי מציע שכל אחד יכתוב על עצמו שלושה חסרונות שהוא רואה בעצמו, זה היה יותר קל או קשה יותר?". הבחורים ענו פה אחד: "קל יותר לכתוב חסרונות". זה לא בגלל חוסר הרצון להתפאר. ממש לא. זו עצת היצר! חובה על כל אחד לדעת במה הוא טוב, המודעות הזו צריכה לעודד ולדרבן אותנו לפעול ולעשות.
לאדם אסור לפגוע בגוף שלו אפילו פגיעה קלה, כי הוא איננו בעל הבית עליו. כך גם ביחס לנשמה ולקניינים הרוחניים. אסור לאדם להתהלך עם מחשבות של "אני לא שווה כלום", כי אסור לו לפגוע בנפש שלו, אסור לו להרוס את החיות ואת ההתלהבות שהן כה נחוצות והכרחיות לעבודת ה'. מחשבות שליליות אינן רק שקר וכזב אלא הן חוד החנית של היצר הרע, הנשק הסודי המתלבש בלבוש חסידי ופוגע בנפש פנימה.
פעם נכנס הרבי הריי"צ לאבא שלו, הרבי הרש"ב, וסיפר לו על התוועדות חסידית שהשתתף בה. הרבי שאל אותו על מה דובר בהתוועדות, והוא סיפר: "בהתוועדות דיבר הרשב"ץ, ואחד מהמסובים מאד התפעל מהחכמה שלו ושאל אותו: 'אתה כל־כך חכם, האם פעם עשית טעות?', והוא ענה: 'כן, טעיתי כשלא הערכתי מספיק את המעלות שלי"'. הרבי הגיב על כך ואמר: "זו העבודה האמיתית על־פי חסידות. אדם צריך להעריך את עצמו ואת הכוחות שלו. קודם כל צריך אדם לדעת מה יש לו ולנצל את הכוחות שלו".
הגמרא קובעת ש"הנותן מתנה לחברו, צריך להודיעו". אם נתת למישהו מתנה, אתה צריך להודיע לו על כך. כי אם המתנה נמצאת ברשותו אבל האדם לא יודע על כך, אין למתנה כל ערך. הקדוש ברוך הוא נתן לכל יהודי מתנות נפלאות ביותר – נשמה אלוקית עם כוחות מופלאים. אם יהודי יחיה בתחושה שאין לו כוחות ויכולות זו לא ענווה ולא צניעות. אדרבה, זו טיפשות, צמצום וקטנות המוחין, גאווה וכפיות טובה. לקבל מתנות מהקדוש ברוך הוא ולא להיות מודע אליהן ואפילו לא להעריך אותן? זה לא ישר ולא צודק! ככל שיהודי יכיר יותר בכוחות שניתנו לו, הוא יהיה קרוב וקשור יותר לקדוש ברוך הוא. עצם הידיעה שהוא קיבל את המתנה, תעורר בו רגש של הכרת טובה ותחזק את הקשר עם מעניק המתנה.
יותר מכך: פועל שיודע שבארגז הכלים שלו יש פטיש ומברג, יציע עזרה ויושיט יד כשתתעורר בעיה שהוא יוכל לתקן. אנחנו חייבים לדעת אילו כלים יש ברשותנו, במה אנחנו מסוגלים להשתמש בעבודת ה'. אם אתה מודע למה שיש לך, זה מחייב אותך ונותן לך חיות חדשה, פתיחת הלב ואמונה בעצמך וביכולת שלך להגשים את מה שמצופה ממך.
פעם, בבית כנסת מסוים בארצות הברית נוצרה דליפה בגג. מי הגשמים נכנסו לתוך אולם התפילה. הזמינו קבלן מומחה, והוא הכין תוכנית מקיפה ויסודית לשיפוץ של המבנה. הצעת המחיר שהוא נתן הייתה חצי מיליון דולר. סכום עצום.
נו, טוב. מה עושים? רב בית הכנסת כינס את עשירי הקהילה, תיאר בפניהם את מצב החרום והציג את תוכנית השיפוצים ואת הצעת המחיר של הקבלן. ואז הוא אמר: "עכשיו, אחרי שפרסתי בפניכם את כל הנתונים, יש לי שתי בשורות – אחת טובה, והשנייה לא ממש. הבשורה הראשונה, הטובה, היא: מצאתי את כל הסכום של עלות השיפוץ, חצי מיליון דולר; והשנייה: הוא נמצא אצלכם בכיס".
האמת שונה לגמרי מהבדיחה. האמת היא ששתי הבשורות הן טובות, כי עצם הידיעה וההכרה שהכל כבר מונח אצלך בכיס, שיש לך ביד את היכולת לעשות ולבצע – זו כבר בשורה טובה, אפילו אם בדרך ניתקל בקשיים.
כשאדם מאמין שהוא מסוגל, הוא יכול להשפיע בצורה בלתי רגילה. ההכרה הפנימית בכך שבתוכך נמצאים הכוחות להתנהג כמו שצריך, ללמוד כראוי ולהיות חסיד – זו בשורה טובה שאין כמותה! נצל את הכוחות המופלאים שלך במלואם. כך אתה יודע ומבין שהעשייה שלך לא תלויה באף ראש ישיבה, משפיע או חבר, רק בך!

קרוב אליך