ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
(ג) שאלה שלישית - עַל אֵלּוּ הַיִּשְׁמְעֵאלִים שֶׁאָמַרְתָּ אַתָּה אֵינָן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְאָמַר לְךָ רַבְּךָ כִּי הֵן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְהָאֲבָנִים שֶׁמַּשְׁלִיכִין בְּתַרְפוּתָן* הֵן לְמַרְקוּלִיס*, וְהֵשִׁיב אוֹתְךָ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן עַד שֶׁנִּתְעַצַּבְתָּ אֶל לִבְּךָ וְנִכְלַמְתָּ, וְקָרָא עָלֶיךָ: "עֲנֵה כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, ה).
הישמעאלים מייחדים ייחוד כראוי
תשובה - אֵלּוּ הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֵינָן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל, וּכְבָר נִכְרְתָה* מִפִּיהֶן וּמִלִּבָּן, וּמְיַחֲדִין לָאֵל יִחוּד כָּרָאוּי, יִחוּד שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְשַׁקְּרִין עָלֵינוּ* וּמְכַזְּבִין, וְאוֹמְרִין שֶׁאָנוּ נֹאמַר שֶׁיֵּשׁ לָאֵל בֵּן - נְכַזֵּב כֵּן אֲנַחְנוּ עֲלֵיהֶן וְנֹאמַר שֶׁהֵן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. הַתּוֹרָה הֵעִידָה עֲלֵיהֶן: "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא" (תהלים קמד, ח), וְהִיא הֵעִידָה עָלֵינוּ: "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית" (צפניה ג, יג).
לבם לשמים
וְאִם יֹאמַר אָדָם שֶׁהַבַּיִת שֶׁהֵן מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה הוּא, וַעֲבוֹדָה זָרָה צְפוּנָה בְּתוֹכוֹ, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתָהּ אֲבוֹתֵיהֶן בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת - מַה בְּכָךְ? אֵלּוּ הַמִּשְׁתַּחֲוִין כְּנֶגְדּוֹ הַיּוֹם אֵין לִבָּן אֶלָּא לַשָּׁמַיִם, וּכְבָר אָמְרוּ חֲכָמִים בְּסַנְהֶדְרִין*, שֶׁאִם הִשְׁתַּחֲוָה אָדָם לַעֲבוֹדָה זָרָה וְסָבוּר שֶׁהוּא בֵּית הַכְּנֶסֶת - הֲרֵי לִבּוֹ מָסוּר לַשָּׁמַיִם. וְכֵן אֵלּוּ הַיִּשְׁמְעֵאלִים הַיּוֹם כֻּלָּם, טַף וְנָשִׁים, נִכְרְתָה עֲבוֹדָה זָרָה מִפִּיהֶן, וְטָעוּתָן וְטִפְּשׁוּתָן בִּדְבָרִים אֲחֵרִים הִיא, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָמְרָן בִּכְתָב מִפְּנֵי רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל*, אֲבָל בְּיִחוּד הַשֵּׁם אֵין לָהֶן טָעוּת כְּלָל.
הסבר זריקת האבנים
וּבֶאֱמֶת שֶׁהָיָה לַיִּשְׁמְעֵאלִים מִקֹּדֶם* בְּאוֹתָן הַמְקוֹמוֹת שְׁלוֹשָׁה מִינֵי עֲבוֹדָה זָרָה: פְּעוֹר, וּמַרְקוּלִיס וּכְמוֹשׁ. וְהֵן עַצְמָן מוֹדִים בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַיּוֹם, וְקוֹרִין לָהֶן שֵׁמוֹת בְּלָשׁוֹן עֲרָבִי. פְּעוֹר עֲבוֹדָתוֹ שֶׁיִּפְעַר עַצְמוֹ לְפָנָיו, אוֹ שֶׁיַנִּיחַ אֶת רֹאשׁוֹ לְמַטָּה וְיַגְבִּיהַ עֶרְוָתוֹ לְמוּלוֹ, כְּמוֹ שֶׁאֵלּוּ הַיִּשְׁמְעֵאלִים עוֹשִׂין כְּשֶׁמִּשְׁתַּחֲוִין הַיּוֹם בַּתְּפִלָּה. וּמַרְקוּלִיס עֲבוֹדָתוֹ בִּרְגִימַת הָאֲבָנִים. וּכְמוֹשׁ עֲבוֹדָתוֹ בִּפְרִיעַת הָרֹאשׁ, וְשֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ בֶּגֶד תָּפוּר. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן מְפֹרָשִׁין וִידוּעִין אֶצְלֵנוּ מִקֹּדֶם שֶׁתַּעֲמֹד דָּת הַיִּשְׁמְעֵאלִים. אֲבָל הַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִין הַיּוֹם: זֶה שֶׁנִּפְרַע רָאשֵׁינוּ וְלֹא נִלְבַּשׁ תָּפוּר בַּתַּרְפוּת - כְּדֵי לְהִכָּנַע לִפְנֵי הָאֱלוֹהַּ, וְלִזְכֹּר הֵיאַךְ יַעֲמֹד אָדָם מִקִּבְרוֹ. וְזֶה שֶׁנַּשְׁלִיךְ הָאֲבָנִים - בִּפְנֵי הַשָּׂטָן אָנוּ מַשְׁלִיכִין אוֹתָן לְעַרְבְּבוֹ. וַאֲחֵרִים, מִפִּקְחֵיהֶן, נוֹתְנִין טַעַם וְאוֹמְרִין: צְלָמִים הָיוּ שָׁם, וְאָנוּ רוֹגְמִין בִּמְקוֹם הַצְּלָמִים כְּלוֹמַר שֶׁאֵין אָנוּ מַאֲמִינִין בָּהֶן, וְדֶרֶךְ בִּזָּיוֹן לָהֶן אָנוּ רוֹגְמִין אוֹתָן. וַאֲחֵרִים אוֹמְרִין: מִנְהָג הוּא. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַדְּבָרִים וְסוֹדָן לַעֲבוֹדָה זָרָה - אֵין אָדָם בָּעוֹלָם מַשְׁלִיךְ אוֹתָן אֲבָנִים, וְלֹא מִשְׁתַּחֲוֶה לְאוֹתוֹ מָקוֹם, וְלֹא עוֹשֶׂה דָּבָר מִכֹּל הַדְּבָרִים, לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא בְּפִיו וְלֹא בְּלִבּוֹ, אֶלָּא לִבָּם מָסוּר לַשָּׁמַיִם.
___________________________________
בְּתַרְפוּתָן – במקום תפילתם. לְמַרְקוּלִיס – סוג עבודה זרה שעבודתה הייתה בכך שזרקו לפניה אבנים. נִכְרְתָה – פסקה. מְשַׁקְּרִין עָלֵינוּ – מייחסים לאמונתנו דברי שקר. בְּסַנְהֶדְרִין – במסכת סנהדרין. רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל – שימסרו זאת לגויים. מִקֹּדֶם – בעבר.
ביאורים
הרמב"ם מספר על ויכוח נוסף שהיה בין רבי עובדיה הגר לבין רבו בעניין היחס לאיסלם. רבי עובדיה הגר טען שהאיסלם אינו עבודה זרה, מכיוון שהמוסלמים כן מאמינים בבורא יחיד, שאינו גוף וכדומה. ולעומתו טען רבו שהאיסלם הוא עבודה זרה, והביא ראיה מכך שהם נוהגים לזרוק אבנים במקום מסוים, פעולה שהיא עבודה זרה, כדברי המשנה: "הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו" [סנהדרין ז, ו].
הרמב"ם בדבריו מצדיק גם בשאלה זו דווקא את דברי רבי עובדיה, ואומר שאף שהמוסלמים נוהגים בכל מיני מנהגים ועובדים כל מיני עבודות, כוונתם בעבודות אלה לעבודת הבורא ולא לעבודה זרה. ברור הדבר שהפעולות הללו והדת המוסלמית עצמה אינן רצויות ואף יש בהן שטות וטיפשות, אך אין בהן כדי להיחשב עבודה זרה. הוא מלמד אותנו שאל לנו להתחשב בזרות ובמוזרות שבפעולות הללו, כמו גם בהיותן דומות לעבודה זרה – כל עוד הן אינן עבודה לאל זר, אין להטיל עליהן שם של עבודה זרה. הוא מוסיף שיש לדון בעניינו של האיסלם לפי האמת הצרופה, אפילו אם אנו סובלים משקרים רבים שמאמיני האיסלם ממציאים עלינו, ולכן אין לנו לדבר עליהם דברי כזב ולהאשים את האיסלם בדבר שאינו נכון.
לצורך כך מחדד הרמב"ם נקודה מהותית. בהלכות עבודה זרה יש משקל רב מאוד לכוונה של האדם במעשיו, כלומר – במקרים רבים הכוונה היא זאת שקובעת האם מעשהו נחשב כעבודה זרה או לא. לכן אפילו פעולה כמו זריקת אבן למרקוליס, שבעבר הייתה נחשבת כעבודה זרה גמורה, בזמנו של הרמב"ם כבר יצאה מגדר עבודה זרה כי נהוג היה לעשותה עם כוונות אחרות ולא לשם עבודה זרה.
הרחבות
הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה
אֵלּוּ הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֵינָן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל. הרמב"ם סובר שאין הישמעאלים עובדי עבודה זרה, וכך גם פסק בספרו משנה תורה [הלכות מאכלות אסורות יא, ז]. בביאור ההבדל בין האיסלם לנצרות מסביר הרב צבי יהודה קוק : "ובזה יש חילוק גדול בין מוסלמים ובין נוצרים. כשאומרים על אדם, על נברא, שהוא אלוהים, זו עבודה זרה. מה שאין כן המוסלמים שמגדירים את המוחמד שלהם כמנהיג, לא כאלוהות. זו נפקא מינה (– הבדל) מן הקצה אל הקצה. אולי הוא נביא שקר, אבל הנוצרים ממשיכים תואר האלוהות על בן אדם" [שיחות הרב צבי יהודה דברים, עמוד 215]. כאשר אומרים על בן אדם שהוא אלוהים, מעניקים גוף גשמי לאלוהים, זו עבודה זרה. אך האיסלם לא טוען שלאלוהים יש גוף, אלא שמוחמד היה נביא. לטענתם אחרי משה קם נביא חדש שהחליף את תורתו והביא תורה חדשה, והיא הקוראן. זה אמנם שקר, אך לא עבודה זרה, כיוון שהם עדיין מאמינים בייחוד האל (ראה לעיל הרחבה ביום יח כסלו).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
