תחילה לחדשות. אם מתבוננים יום אחד על כל מה שהתקשורת, בעיקר העולמית, מספרת על עם ישראל (לחלוטין לא מומלץ) אז אפשר להגיע לכמה מסקנות: כאן המקום המסוכן בעולם. כל העולם מדבר רק עלינו. היפוך יוצרות לנגד עיננו המשתאות – בעיקר בשל הרצון של העולם להיות תקין פוליטית, הוא מכתיר את הרעים כטובים ואת הטובים כבעיית העולם. ככל שאנחנו מנסים להוכיח את צדקתנו, המצב נהיה גרוע יותר והעולם רוצה להיפטר מאתנו. 'נהפוך הוא' מתרחש לנגד עינינו בכל יום. איך יכול להיות שבאירופה ישנה סובלנות כלפי דאעש ולא כלפי היהודים? למה בקבוק יין שהופק בארץ האבות מאיים על האירופאים יותר מאשר מיליוני פליטים שנמצאים מחוץ לביתם? אנחנו צועקים: "אתם מחרימים את הצד הלא נכון", אבל בארמון של אחשוורוש זה לא נקלט. סיפור המגילה חוזר על עצמו יום יום.
נסו לבדוק בכל יום מיהו המן הרשע ומי אחשוורוש. ואיפה הצדיק הנסתר שברח מהפוליטיקה ועדיין דואג לנו. העולם התחפש לפני כמה מאות שנים ומאז הוא מוכיח, כנראה, שכל יום פורים. אחרת איך אפשר להסביר את מצבנו, שלמרות הכל מיטיב עימנו. ה' יתברך מביא לנו ישועה בכל פעם ממקום אחר, מעבר למחשבות שלנו, מעבר לתושייה שלנו. ככה, כמו בחוק טבע בינינו לבין השמים, אנחנו שורדים את זה. לא בגלל מעשינו אלא בגלל תפילותינו.
לנצל את ההזדמנות
ואם כל השנה פורים, אז מה עושים בפורים? קודם כל ממשיכים את השמחה אל שאר ימות השנה. למרות שהשתייה בפורים נשמעת דבר שהוא כיף וקל, האמת היא שלא מדובר בעניין פשוט. איננו משתכרים סתם, כמו יושב קרנות באיזה פינה בעולם, העניין הוא להגיע ליכולת לא להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי ועם זאת להישאר בדעת. מי אני? מה עושים כשמגיעים לנקודה המבוקשת? אז כבר מלאכת השתייה נראית עניין רוחני נעלה ולא סתם ירידה מראש לרש. זהו החלון שנפתח כדי לברוח לכמה שעות ממי שאני. לאן? לנקודת תצפית ייחודית על עצמי. גבוהה כמו פורים. כזו שלא מתאפשרת ביום יום.
פעם כשהתחפשתי לפלסטיני ושוטטתי בשטחים, במסגדים ובפרברי המהגרים באירופה, פתאום חשתי כמו בפורים: אף אחד לא יודע מי אתה, ואפשר להיות עסוק בלהתבונן. אתה לא תלוי ברצונות של אחרים ממך, הרי אף אחד לא מכיר אותך. התחפושת היא ההזדמנות לראות איך אני נראה בעיני עצמי דווקא! עד כמה אני אמיתי? איך נראים השקרים שלי? איך זה לדבר רק עם עצמי ועם ה' יתברך ולא לנסות למצוא חן בעיני אף אדם. כשאתה חוצה לצד של המן, כאילו אין הבדל בינך לבינו, אז יש הזדמנות להשליך את הזהות שלך, להגיד זה לא אני, יש כאן הזדמנות לתקן. העלו אותי לנקודה מאוד מיוחדת בעזרת יין, מגילה ומשלוח מנות. ואני אנצל את זה. לברוח מעצמי. להסתערב כדי לחזור עם החלטות: מה זורקים, ממה נפרדים ומחברים באופן קדוש יותר, איפה התקדמתי?
לפעמים צריך להיות קצת שיכור כדי לראות את הדברים הטובים שבתוכי, כמה אני טוב ורוצה טוב. ממרומי קומת ה'בסומי' אני מחליט לזכור שיש אבא ששומר עלינו כל יום. שכל יום פורים, ועכשיו, עם בוא היום הקדוש, אני נכנס להיכל מיוחד שממנו העולם נראה אחרת, כדי להזכיר לי שהכל טוב. אולי גם זו הסיבה שכווולם אוהבים את פורים.
נסו לבדוק בכל יום מיהו המן הרשע ומי אחשוורוש. ואיפה הצדיק הנסתר שברח מהפוליטיקה ועדיין דואג לנו. העולם התחפש לפני כמה מאות שנים ומאז הוא מוכיח, כנראה, שכל יום פורים. אחרת איך אפשר להסביר את מצבנו, שלמרות הכל מיטיב עימנו. ה' יתברך מביא לנו ישועה בכל פעם ממקום אחר, מעבר למחשבות שלנו, מעבר לתושייה שלנו. ככה, כמו בחוק טבע בינינו לבין השמים, אנחנו שורדים את זה. לא בגלל מעשינו אלא בגלל תפילותינו.
לנצל את ההזדמנות
ואם כל השנה פורים, אז מה עושים בפורים? קודם כל ממשיכים את השמחה אל שאר ימות השנה. למרות שהשתייה בפורים נשמעת דבר שהוא כיף וקל, האמת היא שלא מדובר בעניין פשוט. איננו משתכרים סתם, כמו יושב קרנות באיזה פינה בעולם, העניין הוא להגיע ליכולת לא להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי ועם זאת להישאר בדעת. מי אני? מה עושים כשמגיעים לנקודה המבוקשת? אז כבר מלאכת השתייה נראית עניין רוחני נעלה ולא סתם ירידה מראש לרש. זהו החלון שנפתח כדי לברוח לכמה שעות ממי שאני. לאן? לנקודת תצפית ייחודית על עצמי. גבוהה כמו פורים. כזו שלא מתאפשרת ביום יום.
פעם כשהתחפשתי לפלסטיני ושוטטתי בשטחים, במסגדים ובפרברי המהגרים באירופה, פתאום חשתי כמו בפורים: אף אחד לא יודע מי אתה, ואפשר להיות עסוק בלהתבונן. אתה לא תלוי ברצונות של אחרים ממך, הרי אף אחד לא מכיר אותך. התחפושת היא ההזדמנות לראות איך אני נראה בעיני עצמי דווקא! עד כמה אני אמיתי? איך נראים השקרים שלי? איך זה לדבר רק עם עצמי ועם ה' יתברך ולא לנסות למצוא חן בעיני אף אדם. כשאתה חוצה לצד של המן, כאילו אין הבדל בינך לבינו, אז יש הזדמנות להשליך את הזהות שלך, להגיד זה לא אני, יש כאן הזדמנות לתקן. העלו אותי לנקודה מאוד מיוחדת בעזרת יין, מגילה ומשלוח מנות. ואני אנצל את זה. לברוח מעצמי. להסתערב כדי לחזור עם החלטות: מה זורקים, ממה נפרדים ומחברים באופן קדוש יותר, איפה התקדמתי?
לפעמים צריך להיות קצת שיכור כדי לראות את הדברים הטובים שבתוכי, כמה אני טוב ורוצה טוב. ממרומי קומת ה'בסומי' אני מחליט לזכור שיש אבא ששומר עלינו כל יום. שכל יום פורים, ועכשיו, עם בוא היום הקדוש, אני נכנס להיכל מיוחד שממנו העולם נראה אחרת, כדי להזכיר לי שהכל טוב. אולי גם זו הסיבה שכווולם אוהבים את פורים.