ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים קרוב אליך
1.00x

גליון 160

אני במצרים!!!

צבי יחזקלישבט תשע"ז
82
לחץ להקדשת שיעור זה
אני עדיין שומע את אבחת השוט. מצרים זה כאן ועכשיו. פנימה בתוך הנפש. פרעה השתכלל עם השנים ולרשותו טכנולוגיה ותחכום. אני בא אליו. לא מפחד מכאב, מבזיון ומבדידות. אני הולך לפגוש אותם ולעבור דרכם. זו דרכי לגאולה.
בא אל פרעה. לך אליו. תעמוד מולו. תתמודד.
בא אל פרעה. יש רע בעולם, יש טומאה, יש מצרים. אז פשוט צריך ללכת לשם. לרדת עד לשם כדי לעמוד מולם ולומר להם: חברים, אני מכאן רק עולה. זו דרכה של הגאולה, היא חייבת לעבור דרך מצרים, דרך בא אל פרעה.
בתחילת התשובה הייתי בטוח שגלות זה עניין למי שעדיין לא קיבל את האור ולמי שלא עף השמיימה באורות הקדושה. החבטה הראשונה על הקרקע הבהירה לי שזהו בעצם תדר החיים. יש גלות ובסופה גאולה. יש ירידה ואז אם ירדת נכון אז תהיה עלייה. זה הרצוא ושוב, זו המטוטלת של החיים, רק צריך להחזיק את החבל.
קשה להבין את עומק האחיזה שהיתה לעמנו במצרים, כמה מכות, כמה אנרגיה הקדוש ברוך הוא משקיע כדי לשחרר אותנו משם. לא לחינם הסיפור נטבע בנו, זה האירוע המכונן שלנו כעם. לא הירידה שלנו למצרים אלא היציאה, או יותר נכון אופן היציאה וכיוון היציאה. זו הנקודה בה הפכנו לשונים משאר העמים. יצאנו ממצרים ויותר לא נוכל לשוב לשם. הכוונה היא שאם נשוב לשם, וכנראה זה עומד לקרות, כך הוכיח העבר, אז נזכור שיש דבר אחד שה' יתברך חרט לכל אחד בנשמה. היום הזה שבו אתה פתאום פותח את העיניים בבוקר, אומר שלום מנומס לכל הנוגשים, הולך לעבודה בלבנים, בחומר, בטיט או במחשב, ואז לפתע אתה שומע את אבחת השוט או רכב שחולף במהירות, ואז נשמעת צעקה פנימית עצומה... אני במצרים... לא רוצה... זה טבוע בנו, יהודי בכל מקום שיהיה על הכדור, באיזה סוג מצרים שהוא לא יפיל את עצמו, משהו בתוכו יצעק לו את הצעקה הזו: אתה במצרים. והחלק הפנימי יענה לו: לא רוצה את זה. היה לי טוב אבל זה לא הייעוד שלי. כיף כאן אבל כנראה מקומי קרוב יותר לנשמה שלי ולמי שברא אותי.
איי איי איי הרגעים הבודדים הללו בחיים שבוודאי היו נחלת זמנם של אבותינו, ואותנו הם תופסים ברגעי התשובה, השבר, הכאב... ברגעים שמצרים עולה על גדותיה בחיינו ואז... אז מתחילה הגאולה. הדרך לגאולה מתחילה בהכרה שאני בגלות. רבי נחמן אומר שעיקר הגלות היא בנפש וכך גם הגאולה, וצריך להיות בקיאים בעלייה ובירידה, מה שאומר שגם לירידה יש כללים.
לפעמים הכל נשכח, במיוחד בדורות שלנו שמצרים קיימת בכל מקום וגם אימצה לעצמה סט של תחפושות. אבל עצם הידיעה שאני בגלות ואני נופל, הופכים את הנפילה למודעת, אולי אחראית יותר. אני מכיר בזה שאני במצרים, אני מכיר בזה שיש מצרים סביב ושלפעמים היא לוקחת אותי אליה.
טוב צבי, יפה, ואיפה המצרים שלך? כאן מתחילה עבודת הבירור. שלחו אותי לכאן כדי להבחין בין מצרים לקדושה. בין הנתק לבין הקשר. בין החיוכים הצבועים לבין הכאב שאני חווה. בין הקולות שאומרים לי "תמצא את האושר רק על חופים רחוקים", לבין קירות אבן ירושלמיים ובחדר מלמולי תורה. זה הזמן לברר.
המצרים שלי זה הקיבעון שאני סוחב עוד מתקופת מצרים שלי. הילדות. לא בגלל שהייתה לי ילדות קשה; ההפך, היא הייתה נפלאה, אלא שהמערכת והחברים לא בדיוק התאימו את עצמם לתמונת העולם הרגשית שלי. לא תמיד הייתה לי יכולת לבטא כאב. "אמא אמרה לי דני/ ילדי הוא גיבור ונבון/ ילדי לא בוכה אף פעם". כך שמעתי פעם והפנמתי, אסור לבכות, אסור לדבר על כאב. אסור שיכאב. להיות שם ולא להודות - זה מצרים. לא לחלום את החלומות שלי, או נכון יותר להגשים חלומות של אחרים - זה מצרים. לעשות את 'מה שצריך' ולא לעשות את מה שנולדת עבורו - זה מצרים. לעשות מצווה ואחר כך להצטער עליה - זה מצרים. לחזור עייף מהעבודה ולא להקשיב לאשתי ולהיות קצר עם הילדים, להביט באייפון יותר מאשר על השמיים - זה מצרים. לא ליהנות מהתורה ולא לשמוח - זה מצרים.
מספיק לך צבי? איפה אתה? טוב, לפחות אני מודע. יופי עכשיו בא אל פרעה. לך אל הכאב שלך, אל תברח. לך אל המקומות הלא טובים כדי לצאת משם. כמו שליח של חב"ד, שיוצא למשימה אי שם, רק תוציא את עצמך ראשון ואז תוכל לעזור לאחרים. כמו מחלץ שקשור לחבל, יורד אט אט לתוך הבור, רואה ממה הקירות עשויים ומבין שלשם לא חוזרים. ואם פעם הוא יראה שוב את הבור הוא ידע מה לעשות - לצעוק אני במצרים! כאן גם אני (באמצע הכתיבה) מתפנה לצעוק "אני במצרים".
כן, יש תחומים שבהם אני במצרים והם מחכים לגאולה. הם רבים אך מוכנים לצאת אתי אל המרחב שאנחנו פותחים. בהבנה שזו מצרים, דרך הצעקה והרצון לצאת נוצר חלל אליו נכנס הקדוש ברוך הוא. הוא ולא מלאך.
ברגעים הקשים לפני המכות שה' ממטיר על פרעה, אני משנן לעצמי שהבשורה הטובה היא שלכל גאולה יש גלות וזו לא תקלה בתסריט. הבשורה הטובה יותר היא שיוצאים. ממצרים יוצאים. ירדנו לשם כדי לצאת. פרעה מעדיף שניקח משכך כאבים, מבחינת השמיים רוצים שנצא להגשים את החלומות שלנו ונקבל תורה. במה אתם בוחרים? איפה אתם בסיפור?
עוד בנושא קרוב אליך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il