^ 1. בתוספתא (עבודה זרה פ"ז ה"א) מצינו: "חלילין של עבודה זרה אסור לספוד בהם, ואם היו מעלין שכר למדינה, אף על פי שהן עושין לצורך עבודה זרה מותר לספוד בהן. חנויות של עבודה זרה אסור לשכור מהן. אם היו מעלות שכר למדינה אף על פי שהן עושות לצורך עבודה זרה מותר לשכור מהם. גבאין של עבודה זרה אסור ליתן להם. אם היו מעלין שכר למדינה אף על פי שהן לצורך עבודה זרה מותר ליתן להן".
בטעם הדבר שאם משלם למדינה מותר כתב הטור (יו"ד סי' קמג, ה): "ואם היו מעלין שכר למדינה, אף על פי שגובין לאליל מותר ליתן להם, פירוש שבני המדינה לוקחין לעצמן מה שגובין ומספיקין צרכי האליל מותר, כיון שאם ירצו יקחו לעצמן כל מה שגבו, ומה שנותנין לאליל כאילו נתנו מכיסן". ועיין ב"משנה למלך" (עבודה זרה פרק ז הל' יז) שהבין בדבריו שכוונתו היא שאין בני המדינה חייבים לשלם דבר לעבודה זרה, אך הם עושים כן מרצונם. ה"משנה למלך" לא קיבל פירוש זה, והסיק שבתוספתא מיירי שבני המדינה מחויבים לתת צרכי עבודה זרה, בין רב בין מועט, וטעם ההיתר הוא משום דאין כאן הנאת עכו"ם (שכן הם אינם מקבלים חלק ברווחים) אלא הנאת בני המדינה. אולם קשה מה דחק את ה"משנה למלך" לפרש את דברי הטור כפי שפירשם, שהרי אפשר להבין שכוונת הטור היא לומר שבני המדינה אינם חייבים לתת חלק (כגון שליש או רבע) מהרווחים לעבודה זרה, אלא הם מספקים צרכיה בין רב בין מועט, וממלא נחשב הדבר כאילו הם מוציאים את הממון מכיסם. ומוכח להבין כן בדברי הטור, שאם נאמר שבני המדינה אינם מחויבים לספק את צרכי העבודה זרה, קשה להבין למה שהעבודה זרה תרשה להם להשתמש בנכסיה, אלא על כורחנו שהטור מסכים לפירושו של ה"משנה למלך". כדברי הטור פסק גם הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' קמג סע' ה).
אולם הרמב"ם (שם פרק ט הל' יב) העתיק רק את תחילת דברי התוספתא, דהיינו שאסור לשכור מהן חלילין, וכן שאסור לשכור מהן חנויות, אך לא כתב שאם מעלין שכר למדינה מותר; וכן פסק מרן המחבר (שו"ע סי' קמג סע' ד-ה). ב"שיירי כנסת הגדולה" (סי' קמג הגה יח), ב"חסדי דוד" (על התוספתא שם) וב"צפנת פענח" על הרמב"ם כתבו שהוא משום שסברא שדין זה אינו להלכה. וביאר ה"צפנת פענח" שסבירא ליה לתוספתא שכשנותן ממון למדינה, והמדינה נותנת ממון זה לעכו"ם כבר אין שמו עליו, ואינו נחשב למהנה לעבודה זרה. לפי הבנה זו, הרמב"ם סבר שאף בנתינה לאחר לא בטל שמו של הנותן הראשון. ועיין ב"חסדי דוד", שכתב שהרמב''ם דחה את הסיפא של התוספתא משום שהשווה את דין התוספתא לדין חנויות המעלות מכס לעכו"ם (עבודה זרה יג ע"א), שבגמרא נפסק שאסור לקנות בהם. לפי דברי ה"חסדי דוד" מבואר שהרמב"ם הבין שבתוספתא מיירי שהמדינה נותנת חלק (שליש או רבע) מהרווחים לעבודה זרה, ובגלל זה אסר, כמו בחנויות הנותנות מכס. וייתכן לומר שבמקרה שהמדינה אינה נותנת חלק מהרווחים, אלא שהיא מחויבת לספק צרכים של עבודה זרה או לתת לה דבר קבוע, יודה הרמב"ם שאין זה נקרא מהנה לעכו"ם אלא מהנה למדינה. לפי זה, הרמ"א והמחבר יסכימו לדינא שמותר לשכור בית או חנות מבני המדינה המספקים צרכיה של עבודה זרה, בין רב בין מועט.
עוד אפשר היה לפרש שהרמב"ם הבין שהתוספתא מיירי במקרה שבני המדינה מחויבים לספק את צרכי העבודה זרה, ללא קשר לרווחים שהם מפיקים. גם הרמב"ם יפרש כך את הסוגיה במקרה של עבודה זרה שהייתה לה גינה ומרחץ (עבודה זרה נא ע"ב, ועיין בסמוך), שהכהנים העוסקים במרחץ ובגינה מספקים את צרכי העבודה זרה, ומטעם זה אסור לתת להם שכר, שזה נחשב כמהנה לעבודה זרה (כפי שפסק בעבודה זרה פרק ז הל' יז). ומאחר שבגמרא נאסרה נתינת שכר לכמרים, ממילא נדחו דברי התוספתא.
כפי הבנה זו ניתן לפרש גם את דברי המחבר, אולם עדיין יש מקום להתיר על פי מה שפסק מרן המחבר (שם סי' קמט), שאם המכס ניתן לצורך אכילה ושתייה של הכהנים מותר; וה"מנחת יצחק" כתב שכיום יש לנו לתלות בכך, וכפי שיבואר בסמוך.
ויש נפקא מינה בין שתי ההבנות בדברי השו"ע, והיא שלפי ההבנה הראשונה, אף שידוע שהכנסיה צריכה עכשיו לכספים לצורך נויה ותקרובתה של העבודה זרה מותר כשהוא משלם למדינה, בעוד שלפי ההבנה השנייה אסור. ונראה שלהלכה יש להקל, מספק מאחר שאיסור מהנה הנו דרבנן, וכפי שביאר ה"חסדי דוד" הנ"ל.
^ 2. לשון הגמרא (עבודה זרה נא ע"ב): "מתני'. עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ – נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים – נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד, ושל ישראל – אין אסורה עד שתיעבד. גמ'. אמר אביי: בטובה – בטובת כומרין, שלא בטובה – שלא בטובת כומרין, לאפוקי טובת עובדיה דשרי. איכא דמתני לה אסיפא: היה שלה ושל אחרים – נהנין מהן בטובה ושלא בטובה; אמר אביי: בטובה – בטובת אחרים, שלא בטובה – שלא בטובת כומרין. מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא, ומאן דמתני ארישא, אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה, אפי' בטובת כומרין נמי שפיר דמי".
ונחלקו ראשונים בביאור הסוגיה, עיין באריכות ב"משנה למלך" (עבודה זרה פרק ז הל' יז) וב"חסדי דוד" על תוספתא (עבודה זרה פ"ז ה"א):
רש"י (עבודה זרה נא ע"ב) פירש ש"בטובה" הכוונה בשכר, ולדבריו אסור לתת שכר לכמרים עבור הרחיצה. נראה דטעמו הוא שאף שבנתינת שכר אינו מהנה לעבודה זרה עצמה, גם ליהנות לכמרים של עבודה זרה אסור, מפני שזה מאפשר את קיומה של העבודה זרה עצמה.
ר"ת (תוספות שם מד ע"ב ד"ה נהנים) כתב ש"בטובה" הכוונה היא שמחזיק טובה לכומר משום דעשה לו טובה, שהכניסו למרחץ בחינם (וטעם האיסור הוא שמא אטו למימשכיה בתריהו, או משום דזה נחשב כמכבד לעכו"ם). לפי זה, כל מי שנותן שכר לכומר אינו מחזיק לו טובה, ושרי. ואם תקשה ממה שמצינו (שם יג ע"א) בדין יריד של עובדי כוכבים, שאסור לקנות ממנו כשמעלה מכס לעבודה זרה, שאני התם שעושין מן המכס צרכי עבודת כוכבים עצמה (תקרובתה ונויה), אבל הכא אין עושין אלא הנאת הכמרים.
מדברי הרמב"ם (שם פרק ז הל' יז) עולה שפירש ש"בטובה" היינו בחינם, כפי שפירשו התוספות, אלא שבניגוד לר"ת הוא סובר שכל שנותן שכר אסור. וכתב (שם פרק ט הל' יד) שכל שהתגר מעלה מכס לעבודה זרה אסור לקנות ממנו.
הראבי"ה (הובא במרדכי שם, סי' תתמד) סבור ש"בטובה" היינו בשכר, אלא שמפרש שכל האמור בסוגיה הוא דווקא כשלא היו קונים אחרים לפירות הכמרים, או שלא היו רוחצים אחרים, ובזה נחשב שהישראל מהנה לכמרים. אבל אם היו שם קונים אחרים זה אינו נחשב להנאה כל-כך, ושרי.
הטור (יו"ד סי' קמג סע' ג) העתיק את המשנה (ע"ז נא ע"א) בשינוי לשון, ולאחר מכן ציין את דברי רש"י ור"ת, וסיים שהרא"ש פסק כדברי ר"ת. מרן המחבר העתיק את מה שהטור כתב במקום את לשון המשנה, אך לא הכריע כיצד יש לפרש את ההלכה. הרמ"א ציין את דברי ר"ת וכתב שיש להקל כדבריו. מרן המחבר (שו"ע סי' קמט) בדין חנויות המעלות מכס פסק שיש לחלק, שאם המכס הולך לעבודה זרה עצמה אסור, אבל אם הולך להנאת הכמרים מותר.
הט"ז (שם), הש"ך (שם), ה"משנה ברורה" (סי' תרמט סע' ד) ו"כף החיים" (שם) הבינו מדברי המחבר (יו"ד סי' קמג סע' ג) שהוא סובר שישנו איסור לשלם לכוהני עבודה זרה עבור שימוש במרחץ ובגינה. לדבריהם קשה לכאורה, היאך פסק המחבר (בסי' קמט) שאם המכס מגיע לצורך הכהנים מותר. וצריך לומר שבסי' קמג מיירי שהכמרים נותנים חלק מרווחי הגינה והמרחץ לצרכי עבודה זרה, ולכן דינם כדין חנויות המעלות מכס לעבודה זרה, אבל כשהכמרים אינם נותנים חלק לעבודה זרה, רק מוכרים את הפירות לצורך אכילתם ושתייתם, מותר. עוד יש לומר שלתת לכמרים עצמם אפילו לצרכי אכילה ושתייה אסור, דזה נראה כמהנה לעבודה זרה, אבל לתת לאחרים שישלמו להם מכס מותר. וצריך עיון איזה מהתירוצים עיקר.
ה"מנחת יצחק" (ד סי' פח) כתב שכיום רוב ההוצאות של מוסד הכנסיה הנן לצרכי עניים, חינוך והחזקת הכמרים, ולכן מותר לתלות שבסתמא אין דינו של כסף הניתן לכנסיה כדין כסף הניתן לעבודה זרה עצמה, אלא כדין כסף הניתן לכמרים לצרכי אכילה ושתייה. ויש להוסיף על ראיותיו את דברי ה"לבוש", שכתב (סי' קמג סוף סע' ג): "ויש לסמוך על זה להקל, דרובא כן הוא שהוא להנאתם ואין מוציאין לע"ז... אם לא שיודעין שהטובה היוצאת מהם היא לע"ז עצמה". ועיין בביאור הגר"א (שו"ע יו"ד סי' קמט ס"ק יג), שמשמע מדבריו שהשו"ע יסכים לזה האידנא.
לאור דברי ה"מנחת יצחק", יראה שבנדון דידן, שנותנים מעות לחברה המשכירה והיא נותנת חלק מהרווחים לכנסיה מותר, בין לדברי המחבר (לשני הפירושים) ובין לדברי הרמ"א, אלא אם כן ידוע שהרווחים הולכים לצרכי עבודה זרה ממש.
^ 3. עיין ברמ"א (יו''ד סי' קמט סע' ב), ופעמים שניתן לתלות.
^ 4. ניתן להוסיף כי לא ברור שהכנסיה האנגליקנית בימינו תוגדר כעבודה זרה לכל דבר ועניין (הערת הגרנ"א רבינוביץ').