^ 1. יש כמה טעמים למנהג שמי שהוריו חיים, יצא מבית הכנסת בשעת אמירת "יזכור". נראה שכולם לא שייכים בנדון דידן, ונפרט אותם אחד לאחד.
(1) עין הרע על ההורים. מכיוון שהבן כ"כ מאושר שיש לו אב ואם, מה שאין לאחרים (עיין כל בו על אבלות פ"ה, סי' ד', סכ"ט). נראה, שלא שייך כאן. שנשאר בבית הכנסת דווקא בגלל שהוא שכול, שהיא פורענות יותר גדולה, מלהיות יתום (עיין, למשל, בבא בתרא, ק"ח, ע"א).
(2) שמא יבלבלו האומרים (כל בו שם). זה לא שייך כאן, שגם הוא אומר עמהם.
(3) החוויה של "יזכור" עלולה להביא לידי בכי וביטול עונג יום טוב. ומותר רק לאומרים. שע"י בכייתם מפיגים צערם (שם). כמובן, אין טעם זה שייך בנדון דידן, שהרי גם הוא רוצה לומר.
(4) נראה כמו מתגודד. שחלק מזכירים נשמות וחלק לא (פני ברוך, סי' ל"ח, הערה ל'). וכמובן, לא שייך כאן, שאומר עמהם.