^ 1.שבהן ההחמרה עלולה לגרום בסופו של דבר להרחקת האישה ולכך שיותר לא תבוא לטבול או לבעיות קשות בזוגיות.
^ 2.מופיע בגמרא (נדה סז ע"א-ע"ב): "אמר רבה בר רב הונא: נִימא [=שערה] אחת – קשורה חוצצת, שלוש – אינן חוצצות, שתים – איני יודע. ורבי יוחנן אמר: אנו אין לנו אלא אחת. אמר ר' יצחק, דבר תורה: רובו המקפיד עליו חוצץ, רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד". נמצא שחציצה שהיא 'רובו המקפיד' פוסלת את הטבילה מדאורייתא, וכזו שהיא 'רובו שאינו מקפיד' או 'מיעוטו המקפיד' – חוצצת מדרבנן.
כאשר יש חציצה על כל שערות הראש אבל בשאר הגוף אין חציצה, ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לגאונים. כתב הרמב"ם (הלכות מקוואות ב, טו): "שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד, אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן; ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה, אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע, כזה הורו הגאונים. ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער; אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימא נימא, אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו, ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שיער". הראב"ד (שם) כתב שהעיקר כגאונים.
הרי שלדעת הגאונים והראב"ד השיער נידון כיחידה נפרדת, לכן אם יש חציצה ברוב השיער והיא מקפידה על כך, הוא נחשב חציצה מדאורייתא, ואם אינה מקפידה – חוצץ מדרבנן (וייתכן שחוצץ אף מדאורייתא אם נאמר שבטלה דעתה; ראו לקמן). לעומתם, לדעת הרמב"ם השיער נדון יחד עם כל הגוף, לכן אף שברוב או בכל השיער יש דבר חוצץ, אם בכל שאר הגוף אין חציצה הרי ששערות הראש נחשבות מיעוט, ואם מקפידה אסור מדרבנן ואם אינה מקפידה לכאורה אינו חוצץ אפילו מדרבנן.
(יש להוסיף שמרש"י [נדה שם, עירובין ד ע"ב וסוכה ו ע"א] משמע שכל החילוקים בין רוב למיעוט לענין חציצה לא נאמרו אלא בשיער. אמנם תוספות בעירובין שם והרא"ש חולין [פרק ח סימן טו] והר"ן [על הרי"ף בנדה שם ז מדפי הרי"ף] ועוד ראשונים הביאו מדברי רבנו תם שהוכיח שאין הדבר כן. והריטב"א בעירובין שם פירש שגם רש"י מודה שדינים אלה נאמרו אף בגוף, אלא שסובר כדעת הגאונים, שחציצה ברובו של שער פוסלת את הטבילה מן התורה אם מקפיד עליה אף אם בגוף אין חציצה, וכדעת הגאונים.)

^ 3.שלחן ערוך (יו"ד קצח, ה) וכגאונים הנ"ל (ובבית יוסף שם הביא מדברי כמה ראשונים שנראה מהם כדעה זו, ולכאורה לכן פסק כמותה שלא כדעת הרמב"ם), ובביאור הגר"א לשלחן ערוך שם הביא עוד ראיה לשיטה זו מן הגמרא.
^ 4.בחכמת אדם (שער בית הנשים כלל קיט) הביא מחלוקת בשיטת הגאונים אם שערות הראש נידונות כיחידה בפני עצמה או שהן נדונות יחד עם כל שערות הגוף. אך לעניננו נראה שאין בכך נפקא מינה, כיוון שגם אם נאמר ששיער הראש נדון יחד עם כל שערות הגוף, עדיין תהיה במציאות חציצה ברובן של השערות.
^ 5.הבית יוסף (יו"ד קצח, א) כתב שייתכן שנחלקו בזה ראשונים. דעת הרשב"א (תורת הבית הקצר בית ז שער ז) ורבנו ירוחם היא שאם רוב הנשים מקפידות, בטלה דעתה של מי שאינה מקפידה. הבית יוסף נימק זאת בכך שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין. לעומתם, מדברי הרמב"ם הנ"ל (הלכות מקוואות ב, טו) משמע שהכול תלוי בקפֵדתה של זו, ואם היא אינה מקפדת – אינה חציצה, אף ששאר הנשים כן מקפידות [ובשיורי טהרה (ס"ק ה) כתב שלחומרא סובר הרמב"ם שהולכים אחר רוב העולם, ואם רובן מקפידות, אף שהיא אינה מקפידה, בטלה דעתה]. הבית יוסף סיים בצ"ע.
^ 6.יו"ד קצח, א.
^ 7.הב"ח (יו"ד קצח, א) והחכמת אדם (שער בית הנשים כלל קיט סימן א).
^ 8.שהרי הראסטות מורכבות מקשרים מהודקים בכל השיער, ולשיטת הגאונים, שכמותם פסק השלחן ערוך, נחשב מצב זה כחציצה בכולו או לפחות ברובו. ואף שבעלת הראסטות אינה מקפידה, ודאי שרוב הנשים מקפידות שלא יהיו קשרים וסיבוכים בשערן, ואם כן בטלה דעתה של מי שאינה מקפידה. לאור דברי הב"ח והחכמת אדם הנ"ל, שכאשר שייכת "בטלה דעתה" זו חציצה מדאורייתא, נמצא שהראסטות חוצצות מדאורייתא.
^ 9.נפרט סניפים אלה:
שיטת הרמב"ם
כמוזכר למעלה, לדעת הרמב"ם (הלכות מקוואות ב, טו) השיער נדון יחד עם כל הגוף, ונמצא שלשיטתו הראסטות הן חציצה רק במיעוט הגוף. הרשב"א (עירובין ד ע"ב) הביא את מחלוקת הרמב"ם והגאונים וכתב שמסתבר כרמב"ם, ונימק: "שאין השער גוף בפני עצמו שנלך אחר רובו". ובטהרת הבית (חלק ג עמ' טו) כתב שאף שהשלחן ערוך פסק להחמיר כגאונים, אין זה בתורת ודאי אלא מספק, שהרי בכסף משנה (שם) כתב שאין הכרע במחלוקת זו, ולכן אם יש שעת הדחק יש לפסוק כרמב"ם.
עוד כתבנו לעיל בשם הבית יוסף שנראה שהרמב"ם סובר שההקפדה היא סובייקטיבית. נמצא שלשיטת הרמב"ם ראסטות שהטובלת מעוניינת בהן וודאי אינה 'מקפידה עליהן' הן מיעוטו שאינו מקפיד. לפי זה, לכאורה לשיטתו, הטבילה עם ראסטות תהיה מותרת לכתחילה. (ואף אם ננקוט כדברי הרמב"ם רק באחת המחלוקות די בכך כדי לדון את החציצה כחציצה שמדרבנן בלבד שיש לסמוך בה על סניפי הקולא האחרים, ואף בלעדיהם יש מקום לומר שמוטב להתיר את הטבילה בחציצה כזו מלהביא לידי כך שהאישה תימנע לגמרי מטבילה [אלא שהכרעה זו מצריכה שיקול דעת זהיר, שכן לפעמים יש להימנע ממתן גושפנקה אפילו לאיסור קל, גם במחיר של איסור חמור ממנו שייעשה בהעדרה אך ייעשה ללא גושפנקה כזו]).
אולם התרנו רק בשעת הדחק, שהרי כמוזכר לעיל, בשתי המחלוקות הנ"ל הכריע השלחן ערוך להחמיר ופסק לא כרמב"ם, ועל כן ודאי שלכתחילה אין לפסוק כשיטתו.
דברי המרדכי
כתב המרדכי (שבועות רמז תשנא): "נשים שיש להם וולקשטר"ש בשערות שנעשה להם (כלילות) [בלילות] מחמת שד וסכנת נפשות לגלחו, דלא חייצי, דכיון דמהדקי טובא זה בזה הוי כבלוע ובית הסתרים דלא מטמא וכיון דלא מטמא לא חייצי. ועוד דקיימא לן שלשה נימין קשורות אינן חוצצות, אפי' לא חשבת להו כבלוע ובית הסתרים, ולא הוי כחתיכה אחת כיון דשלשה נימין אין חוצצין משום דלא מהדקי ועיילי בהו מיא כ"ש שערות טובא. [ועוד] שכיון דלא מצי לגלחן מפני הסכנה הוי רביתיה ולא חייצי, כדאמרי' פ' הערל (יבמות עח ע"ב) העובר היינו רביתיה אף על גב דלאו ירך אמו הוא".
הרי שהמרדכי פסק להתיר מחמת שלושה טעמים: הטעם הראשון הוא שהשיער מהודק היטב, ולכן אין צורך שיגיעו המים פנימה משום שהמקום נחשב כבית הסתרים או כמקום בלוע; הטעם השני הוא ששלושה נימים אינם מתהדקים ולכן במצב כזה אין חציצה; הטעם השלישי הוא שכיוון שאינן יכולות להסיר את הקשרים מפני הסכנה, נחשב הדבר כדרך גידולן של שערות אלה (שעדיף אפילו מ'אינה מקפדת', ב"היינו רביתיה" אין חציצה אפילו מדרבנן ואפילו בכולו ולא רק ברובו, ראו יבמות עח ע"א) ואין בכך חציצה כלל [האחרונים הקשו שלכאורה הטעם השני סותר לטעם הראשון, שלפי הטעם השני שלושה נימים אינם מהודקים ועל כן המים יבואו ביניהם, כאשר לפי הטעם הראשון הוא כן מהודק היטב, ועל כן ייחשב כבית הסתרים או כמקום בלוע (ראו גלות עליות ט, ב פסקא א; פרדס רימונים סימן קצח בשפתי חכם אות יא, עמוד לה ד"ה ועוד קשה). בערוך השולחן (סעיף כז) ביאר שכוונת המרדכי היא להתיר בדרך ממה נפשך: אם מהודק הוא – ההיתר יהיה מחמת בית הסתרים, וגם אם המציאות היא שאינו מהודק וממילא לא שייך להגדיר זאת כבית הסתרים עדיין יש לומר שאינה חציצה, כיוון ששתי שערות ויותר קשורות יחד אינן חוצצות].
על פי המרדכי הנ"ל, כתב הרמ"א (יו"ד קצח, ו): "ואותן שיש להן כמין קליעות שערות דבוקות זו בזו, ונעשית בלילה על ידי שד וסכנה להסירם, לא חייצי". נמצא שהרמ"א פסק כמרדכי אך הביא רק את טעמו השלישי.
עתה ננסה לדמות את המקרה של הראסטות למקרה של המרדכי. ניתן לומר שבראסטות שנעשות שלא על ידי חומרי הדבקה שייכים שני הטעמים הראשונים של המרדכי ולכן אין זו חציצה. ולפי מה שכתב הלבוש (יו"ד סימן קצח ס"ק ו) ניתן לומר ששייך אף הטעם השלישי. שהרי הלבוש כתב: "ואותן שיש להן שערות דבוקות זו בזו כמין קליעות שנעשית בלילה ע"י שד וקורין להן בלשון אשכנז מורלי"ק, שסכנה הוא להסירם והוא מתייאש שיהיו עליו עד שיפלו מאליהן ואינו מקפיד עליהן להסירן, לפיכך אינן חוצצין". הרי שהלבוש נימק שההיתר הוא בגלל שמתייאשים מהם ולא מקפידים להסירם (ואין זה תלוי דווקא בהגדרה המרחיקה יותר "היינו רביתיה"); ואם חוסר ההקפדה להסיר את השערות הקשורות גורם לכך שלא יהווה חציצה, כל שכן שכאשר יש הקפדה ורצון חיובי שיהיו קשרים בשיער שלא יהוו קשרים אלו חציצה.
אולם אין היתר זה מרווח. בערוך השולחן (יו"ד סימן קצח סעיף כז) כתב שעיקר ההיתר הוא מחמת הטעם השלישי (וכן נראה שסובר הרמ"א, שכתב רק את הטעם השלישי), שהרי על הטעם הראשון קשה: "דאפילו אם נאמר דמדובקות בחוזק, איזה דמיון הוא לבלוע ובית הסתרים שהבריאה כך היא שהם מקומות בלועים ומוסתרים ולא מקום הגלוי שע"י סיבה נעשית כן". על הטעם השני קשה: "איזה דמיון הוא, דשם מיירי שהג' קשורות כולן ביחד, אבל בכאן שמא כל שיער דבוקה לחבירתה והוה כאחת וחוצצת". ועל כן מסיק ערוך השלחן: "ולכן נראה דהעיקר הוא הטעם השלישי דהכי רביתייהו".
אמנם לפי הבנת הלבוש את הטעם השלישי, כתבנו לעיל שנראה שיש להקל בראסטות. אך כבר הקשה עליו ערוך השלחן (סעיף כו), שקשה לומר שמחמת חוסר ההקפדה להסיר לא ייחשב חציצה, שהרי זה רובו, ורובו אף שאינו מקפיד עליו חוצץ. ואמנם במקרה שבו אפשר לומר "היינו רביתיה" כפשוטו, היינו כשמחמת הסכנה אי אפשר לגלח שערות אלה, אין חציצה אף ברובו (ואף בכולו, כנ"ל) וכמו שציין ערוך השלחן (שם סעיף כז), ונראה מדבריו שהבין שאכן טעם זה וטעמו של הלבוש – שני טעמים נפרדים הם. גם ניתן לומר שאולי הלבוש עצמו הקל בזה רק במקרה של סכנה ולא בכל מצב שבו האישה אינה עתידה להסיר את שערה. ועיינו עוד בערוך השלחן (שם סעיפים כח–כט), והדגיש גם שאף אם יש מקום להקל בזה – אין הקולא אמורה אלא כשהשיער נקשר מעצמו ויש סכנה בהסרתו, אבל לא הותר לקשור אותו בכוונה תחילה אף אם הדבר נעשה למטרה רפואית (וכל שכן כשאין הדבר כך).
כמו כן, במקרה שיש בראסטה חומרי הדבקה למיניהם, אין לסמוך על הקולא הנ"ל. הפתחי תשובה (יו"ד סימן קצח ס"ק ה) כתב בשם החתם סופר שאמנם דנו הפנים מאירות והסדרי טהרה אם להתיר בשערות שהסתבכו מחמת סכנה וכד', אבל דיונם הוא דווקא במקרים שבהם הסמים שמפזרים בשיער אינם חוצצים מצד עצמם אלא גורמים לדיבוק השיער עצמו, ואז יש צד לומר "דהיינו רביתייהו". אך אם החציצה נעשית על ידי דבר חיצוני – ודאי שאין להתיר, מפני שבמקרה כזה לא שייך לומר "היינו רביתייהו". לפי זה, בראסטות הנעשות על ידי חומרי הדבקה או שעווה וכד' אין להתיר.
סברת 'נעשה לנוי'
נראה שעיקר הטעם שמחמתו ניתן אולי להקל בטבילה עם ראסטות הוא שמה שנעשה ליופי והאישה חפצה בו ורוצה בקיומו, אינו חוצץ. ייתכן שבדברים שאישה עושה משום נוי לא אומרים שבטלה דעתה, לפי שאומרים בטלה דעתה רק בדברים שבהם אינה מקפידה להסירם, אך כאשר לא רק שאינה מקפידה להסירם, אלא אדרבה היא מקפידה שיישאר שם ויש לה רצון חיובי בקיומן, אולי לא אומרים שבטלה דעתה.
הרשב"א כתב (תורת הבית הקצר בית ז שער ז):
"צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי, יראה לי שאין חוצצין לפי שאינן מקפידות בהן לעולם; אדרבה חוזרות בהן ומחדשות אותם תמיד לנוי. אף על פי שצבע זה פושט בכל השער, ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ, כאן מקפדת ורוצה להיותו והרי זו כאלו הוא מגופו של שער, וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ, שהרי מצינו טבילה לפרוכת אף על פי שיש בה תכלת וארגמן ותולעת שני. ועוד יראה לי שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראות של צבע ולפיכך אינו חוצץ. ואינו דומה לכתב שחוצץ, שממש הן בכתב. וכן הנשים שמלאכתן לצבוע, יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה, שאין ממשו של צבע אלא מראות של צבע. ועוד כל מלאכתה בכך אינה מקפדת, למה הדבר דומה לדם שעל בגד הטבח ורבב שעל בגדי מוכרי רבב שאינו חוצץ, שכל הדברים בהקפדה הם תלוים".
הרי שלדעת הרשב"א בטעמו הראשון, אם רוצה בקיומו של הצבע אפילו אם הצבע בכל השיער, ואפילו אם יש לו ממשות, לא נחשב לחציצה. וכן כתב הרא"ש (הלכות מקוואות סימן כז, הובא בבית יוסף יו"ד קצח, יז) וכן כתב הבית יוסף בשם רבנו ירוחם, וכן פסק השלחן ערוך (יו"ד קצח, יז), ומסתימת לשונו מוכח שמדובר גם בצבע שיש בו ממשות, וכן כתב בטהרת הבית (חלק ג עמ' קג) בשם שו"ת פני אריה, וכתב שכל מה שאמרו רובו שאינו מקפיד חוצץ הוא דווקא אם אינו מקפיד להסירו, אך אם מחזר שיהיה על גופו ומעוניין בזה, אפילו בכולו אינו חוצץ, שכלל גדול הוא שכל מה שאדם רוצה בו ונותנו על גופו לנוי – הרי הוא כגופו של עצמו.
אמנם הב"ח (יו"ד סימן קצח ס"ק טז) והפרישה (שם ס"ק יח) הקשו מה שונה צבע שצובעות הנשים, שאינו חוצץ, מכחול שחוץ לעין שחוצץ; והרי גם כחול נעשה ליופי. ותירצו הב"ח והפרישה (בתירוצו הראשון) שיש בכחול ממשות, שלא כמו בצבע. לפי זה משמע שאפשר להתיר דווקא אם אין ממשות.
אולם כבר הפרישה עצמו תירץ שם תירוץ נוסף, שמה שכתב הטור שכחול שחוץ לעין חוצץ הוא רק אם לא נעשה לייפות הפנים אלא לכחול העין. לפי תירוץ זה יוצא שנתיר אף אם יש ממשות. וכך נראה בפשטות דברי הרשב"א, שהרי אם היה מתיר רק בגלל שאין בצבע ממשות, מדוע זקוק גם לטעם שעושות ליופי? ואין לומר שמצריך גם יופי וגם ממשות, שהרי אחר כך התיר בנשים שמלאכתן לצבוע מטעם שאין בצבע ממשות, ושם הרי הצבע לא נעשה לנוי, ועל כורחך שכאשר התיר לנשים לצבוע מטעם שעושות ליופי, התיר אפילו אם יש ממשות בצבע ואפילו אם הוא בכל שערות ראשה.
עוד נראה להוכיח כן מהרשב"א עצמו (תורת הבית הקצר בית ז שער ז): "השירים והנזמים והטבעות וכיוצא בהן מן התכשיטין, בזמן שהן דחוקין חוצצין, רפויין אין חוצצים שהמים באים בהן. אף על פי שתכשיטין אלו אין האישה מקפדת בהן, אדרבה נוי הוא ורוצה היא האישה בתכשיטיה, פעמים יש שמקפדת ומסירה אותה בשעת לישה וכיוצא בו, וכן הטעם לחוטין ורצועות שבראשי הבנות".
הרי מפורש שדעת הרשב"א היא שדבר הנעשה לנוי ואינה מסירה אותו אף פעם, אינו חוצץ אף שיש בו ממש. גם האגרות משה (יו"ד חלק ג סימן סב) הוכיח שכך כוונת הרא"ש, על פי דברי הראב"ד המובא ברא"ש (סימן כו), ואולי לא ראה שאף הרשב"א עצמו כתב כן.
וכן נקטו בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן קנה) ובטהרת הבית (חלק ג עמ' קג), שההיתר לנוי הוא גם כשיש לו ממשות. וכן כתב המאירי (מקוואות ט, ד): "וזה שאמר יבשים חוצצין, על כל אותם שהזכרנו הוא חוזר ולא על השרף לבד אלא על הדיו והדבש וכו'... ואף ביבש דוקא כשיש שם קצת ממשות". וכן פסקו הט"ז (שם ס"ק יז) והש"ך (שם ס"ק כא). ולגבי הקושיה מכחול שחוץ לעין, יש לומר שמדובר במקפדת ויש ממשות.
אך בחכמת אדם (נשמת אדם סימן יב) הבין כנראה שמדובר בשני טעמים נפרדים, ולכן כתב שגם אם יש ממשות מותר, אך כתב שזה דווקא במיעוט; אך אם יש רוב, אף אם זה לנוי, דווקא אם הוא רק חזותא אינו חוצץ, אך בדבר שיש בו ממש חוצץ. וצ"ע, שהרי ברשב"א מפורש שהתיר אף שהוא בכל השיער.
אלא שלכתחילה נראה שאין לסמוך על כך, שהרי כל האמור לעיל הוא בשיטת הרשב"א והרא"ש, אך מהרמב"ם בתשובה (מהדורה פריימן סימן קלט; מהדורת בלאו סימן שלט) נראה שחולק על כך. הרמב"ם נשאל: "וילמדנו רבינו האשה שצבעה ידיה בצבעים שהנשים עושות ובא לה נדות ונטהרה וידיה צבועות היחשב זה חציצה למונעה הטבילה או לא". והשיב הרמב"ם: "והצבעים המשנים גוון העור לבד ואין לו גוף גבוה מהעור אינו חוצץ" ומשמע שגם אם נעשה לנוי, אם יש ממשות חוצץ [אמנם צ"ע מדוע הרמב"ם אסר, והרי זה מיעוטו שאינו מקפיד].
ועוד: ברור הוא שרוב הנשים מקפידות בסיבוך שערותיהן. והרי ראינו לעיל שלגבי הקפדה לענין חציצה הולכים אחר הרוב. ועל כן לכאורה בדון דידן לא נוכל להתיר על פי ההיתר של "נוי".
אלא שמכל מקום ניתן לומר שאין זו חציצה, וזאת לפי מה שכתב הבית יוסף (יו"ד קצח, יז). הבית יוסף שם הקשה מדוע בנשים שדרכן לצבוע (כלומר שזו מלאכתן) אין הצבע חוצץ, והרי הולכים אחר רוב הנשים, והרוב מקפידות על לכלוכי צבע! תירץ הבית יוסף שגם שאר נשים שהן בנות אותה אומנות אינן מקפידות, וכתב שהוא הטעם שבטבח הלכלוכים אינם חוצצים למרות ששאר בני אדם מקפידים על לכלוכים כאלו. לפי זה ניתן לומר שיש חלוקה לפי קבוצות, וכיוון שיש קבוצה מסוימת שמעוניינת בראסטות, לקבוצה זו זו אינה חציצה, כמו שלקבוצת האומנים אינה חציצה.
עוד סברא להקל, ודחייתה
אולי ניתן להציע ששייך לומר בטלה דעתה דווקא בדברים שבהם האישה אינה מקפידה; אך אם לא רק שאינה מקפידה, אלא אדרבה מקפידה שיהיה ומעוניינת בכך ויש לה רצון חיובי בקיום הדבר, אולי לא שייך לומר בזה שבטלה דעתה, ובזה יודו כולם.
ואפשר אולי להוסיף ולהטעים שבניגוד ללכלוך שבאופן בסיסי הכול מקפידים עליו אלא שיש בעלי מלאכות מסוימות שאינם מקפידים על לכלוך מסוים מחמת ההרגל (וגם הם מקפידים על לכלוכים אחרים), בדבר הנעשה לנוי – אין הכול או הרוב מקפידים שלא לעשות דברי נוי, אלא שהנוי עצמו משתנה מאדם לאדם ומתרבות לתרבות, ויש דבר שבעיני האחד נאה ובעיני האחר מכוער, ויש מקום לומר אפוא שבזה לא ייאמר הכלל "בטלה דעתו אצל כל אדם", כיוון שגם אצל "כל אדם" נוי אינו חוצץ, והשאלה היא רק מה נחשב נוי, ואין זה כמו לכלוך שאכן חוצץ אצל "כל אדם".
אולם אף שלכאורה מסתבר מאוד לומר כן, קשה לסמוך על כך כי לא מצאנו סברא זו בפוסקים.
כמו כן לכאורה קשה על כך מהגמרא בשבת (צב ע"א-ע"ב). בגמרא מובא לגבי בני הוצל, שאף שהם נוהגים להוציא משאות על ראשם, בכל זאת לא חייבים על הוצאה כזו בשבת, כיוון שבטלה דעתם. הרי שגם בדבר שעושים בדווקא ומתוך רצון חיובי, אומרים שבטלה דעתם. ובריטב"א (שם) הקשה, מדוע יש מקומות שאומרים שבטלה דעתם של בני המקום גם לגבי עצמם ויש מקומות שלא אומרים כן? הריטב"א יישב שבמקום שבו כל העולם לא נוהגים כן מפני שהוא "מנהג משונה לכל העולם", אומרים שבטלה דעת המיעוט גם לגבי עצמם; אך במקום שהעולם לא נוהגים כן רק כי אין להם צורך בזה, אך אם היה להם צורך בזה היו נוהגים כן, לא אומרים שבטלה דעת המיעוט. נראה לומר שבנדוננו הרוב לא נוהגים כך מפני שמחשיבים מנהג זה כמשונה, ולכן בטלה דעת המיעוט.
בחידושים המיוחסים לר"ן (שם) כתב שבטלה דעתם של אנשי הוצל כיוון שהם מתגוררים בכפר קטן, אך במקומות יותר גדולים – לא אומרים שבטלה דעתם. אך המאירי (שם) דחה זאת, וביאר שאם המנהג הוא ראוי לפי ענינם, לא אומרים בטלה דעתם, אך אם המנהג מגיע "מצד פחיתות ורוע סדר", אומרים בטלה דעתם.
לכאורה לשיטת הר"ן יוצא שבטלה דעת בעלי הראסטות, כיוון שמספרם קטן יחסית ויש לדמותם לכפר קטן [אמנם היה מקום לחלק ולומר שלא בטלה דעתם כיוון שהם מפוזרים, אך בציץ אליעזר (חלק יח סימן לב) כתב שאם לגבי מקום שלם אומרים שבטלה דעתם לרוב העולם, כל שכן שיש לומר כן לגבי התנהגות של יחידים הפזורים במספר מקומות].
אמנם ייתכן שלפי חילוקו של המאירי, בנדוננו אין לומר בטלה דעתם, כיוון שיש להם טעם למה עושים כך, וטעמם הוא מפני שגידול הראסטות יפה בעיניהם. אך ניתן לדחות ולומר שגם לפי המאירי תתבטל דעתם, אם נגדיר את המניע לגידול הראסטות כ"מצד פחיתות ורוע סדר" מפני שהוא דווקא כדי שלא להיות בסדר הרגיל והמקובל.
עוד יש לומר שדווקא בנדון כנדונה של הסוגיה בשבת אומרים "בטלה דעתם", אף שמדובר בדבר הנעשה הכוונה וברצון חיובי, כיוון שלגבי מלאכת שבת החיוב מותנה בעשיית המלאכה "כדרך", ומנהג חריג כזה (לפי ההסברים השונים לחריגותו) אינו יכול להיחשב "כדרך" אף במקום שבו הוא נעשה בכוונה תחילה, כיוון שלגבי שאר העולם הוא חריג. אך לא כך בענין חציצה, שאין אנו צריכים להגדירה כ"דרך", כלומר דבר רגיל ומקובל, אלא רק לשלול ממנה את היותה דבר שמקפידים להימנע ממנו, ולענין זה ייתכן שכשהמיעוט שאינו מקפיד, לא רק אינו מקפיד אלא מעוניין בדבר – לא תתבטל דעתו.
(וייתכן שהשאלה היסודית היא אם החציצה היא תוצר של ההקפדה, שכן בהעדר הקפדה נחשבת החציצה בטלה, או להפך: החציצה חוצצת מצד עצמה אלא שכשלא מקפידים עליה, היא בטלה. לדרך הראשונה יש לומר שאמנם דבר שרוב העולם מקפידים עליו חשוב וחוצץ גם אצל יחידים שאינם מקפידים עליו, אבל אם אותם יחידים מעוניינים בו בדווקא, לא תגרום הקפדת יתר האנשים להחשיב אותו גם כלפי אותו מיעוט. אך לדרך השנייה, שאיננו צריכים "הקפדה" כדי לקבוע שהדבר חוצץ, אלא להפך, צריכים "העדר הקפדה" כדי לקבוע שאין הוא חוצץ, מסתבר שגם אם המיעוט שאינו מקפיד מעוניין בדבר, עדיין לא נוכל להגדיר דבר זה כדבר שלא מקפידים עליו ושמשום כך אינו מוגדר חציצה.)
ומכל מקום, גם אם נניח שאין ראיה מהסוגיה בשבת לסברא שדבר הנעשה לנוי אינו חוצץ גם אם אצל רוב העולם אין הוא נחשב נוי, אין גם ראיה התומכת בסברה זו וקשה אפוא להקל על פיה.
חוסר יכולת לעשות חפיפה וסריקה
ישנה סברא שמחמתה אולי היה טעם נוסף לאסור טבילה עם ראסטות, אך נראה שיש לדחותה: נפסק בשלחן ערוך (יו"ד קצט, א) שלפני הטבילה חייבת האישה לחפוף את ראשה ולסרוק את שערה, ואילו בראסטות אי אפשר לסרוק, ונמצא שמבטלות את דין סירוק השיער.
אך ניתן לדחות זאת בטענה שמא אין דין חיובי שתמיד דורשים סריקת השיער, אלא שכיוון שעלולים להיות בשיער קשרים או לכלוכים החוצצים, לכן צריך לחפוף ולסרוק כדי להסירם. אך בהנחה שהראסטות אינן חוצצות כיוון שנעשות לנוי, והאישה ניקתה מהם כל לכלוך, לא מתעורר צורך בסירוק. וזהו כמו שאין איסור לאישה לגלח את ראשה כדי שלא תבטל דין חפיפה; מפני שכל דרישת חפיפה היא רק אם יש צורך בכך.
נראה שניתן לתמוך בהצעה זו מהשלחן ערוך (יו"ד קצח, ב): השלחן ערוך כתב שאם יש לאישה חוטים בתוך קליעת שערה, אין מועיל בהם רפיון. הפרי מגדים (או"ח משבצות זהב סימן שג ס"ק א) כתב שמדברי השלחן ערוך משמע שהבעיה היא מצד חציצת החוטים, אך אם תרפה את הקליעה ותוציא את החוט יכולה לטבול למרות הקליעה ואינם חוצצים. אמנם הפרי מגדים עצמו מעיר על כך שמבואר בסימן קצט שצריכה לסרוק ונשאר בצ"ע. אך מכל מקום לפי דיוקו של הפרי מגדים נראה שדעת השלחן ערוך היא שיכולה לטבול עם שיער קלוע אף שבאופן כזה אי אפשר להסתרק.
אולם מדברי הבדי השולחן (יו"ד קצח, ב ביאורים ד"ה ואם) נראה שסובר שאכן יש דין חיובי בסירוק וחפיפה. שהרי הבדי השולחן כתב (שם) שבב"ח יש סתירה אם יכולה לטבול כששערותיה קלועות למרות שלא סורקת או שחייבת לסרוק. הבדי השולחן הוכיח מהשאילתות והבה"ג שנשים יכולות לטבול כששערותיהן קלועות, אבל כתב שצריך לומר שגם לדעתם צריכה לסרוק, אלא שכוונתם היא שאחרי שהיא סורקת את שערותיה מהקשרים והטינוף שנאחזו בהם, מותר לה את לקלוע שערה ולטבול, וכתב שכן נראה בדעת הפוסקים שדנו בענין הקליעה ולא הזכירו דבר מכך שיש בזה ביטול חפיפה.
אמנם לפי מה שהצענו לעיל, שאין דין חיובי לסרוק אלא יש לעשות כן רק כשיש צורך בדבר, ניתן לומר שהבה"ג והשאילתות התירו לטבול עם שערות קלועות בלא לסותרם ולסרקם. וגם אם נקבל את דברי הבדי השולחן ונעמיד דבריהם דווקא כשסותרת וסורקת ואחר כך קולעת, מכל מקום ניתן לומר שזה דווקא בקליעת שערות או בדומה לכך, שיש אפשרות לסתור ולסרוק, וממילא צריך לקיים דין חפיפה; אך בראסטות, שאין אפשרות לסרוק והדבר נחשב נוי, אולי אין צורך בסתירה וסירוק.
ואמנם בפשטות החפיפה והסירוק אכן אינם מטרה בפני עצמה אלא נועדו לוודא את ניקיון השער ושאין לכלוך חוצץ בתוכו, ולכן אם האישה מגלחת את שערה – אין בהם צורך; אך כשיש שיער והוא דבוק או קלוע – אף אם נניח שההדבקה של השערות זו בזו אינה חוצצת מצד עצמה, סוף סוף אי אפשר, בהעדר סירוק, לוודא את אי הימצאות חציצות אחרות בין השערות, ולכן הדין עם דברי בדי השולחן הנ"ל.
ומכל מקום כיוון שכל נדוננו הוא להקל בשעת הדחק, ומאחר שמסתבר שגם אם יימצא לכלוך נוסף בין השערות יהיה זה לכל היותר בגדר מיעוט, ומה גם שרוב הלכלוכים אינם דבוקים באופן שמונע חדירת מים, וקשרים שמונעים זאת – גם אם יהיו כאלה נוסף לאלה שנעשו במכוון בעשיית הראסטות, ודאי אין בעלת הראסטות מקפידה עליהן, ממילא לענין דיעבד אין למנוע את הטבילה רק בגלל העדר היכולת לקיים את הדין של סירוק כראוי, ובלבד שאכן תנקה את השער ככל האפשר.


^ 10.כפי שכתב ערוך השלחן (יו"ד סימן קצח סעיף כח) לגבי הידבקות השערות הנעשית בלילה (כנ"ל). וכן ראו בפתחי תשובה (יו"ד סימן קצח ס"ק ו) בשם חמודי דניאל. אמנם ראו גם בפרדס רימונים (שפתי חכם סוף אות יא עמוד מו), פתחא זוטא שם (סעיף ו אות יג עמוד קסט) ובטהרת ישראל (סעיף ו אות כד).

^ 11.כתב השלחן ערוך (יו"ד קצח, ה): "שתי שערות או יותר שהיו קשורים ביחד קשר אחד, אינם חוצצין. הגה: ואין חלוק בין אם קשר ב' שערות עם שתי שערות, או שקשר ב' שערות בפני עצמן. [מחבר:] ושערה אחת שנקשרה, חוצצת והוא שתהא מקפדת עליה, אבל אם אינה מקפדת עליה עלתה לה טבילה עד שיהא רוב שערה קשור נימא נימא בפני עצמו". הש"ך (שם ס"ק ז) הוסיף, "כלומר בין אם ב' שערות קשורות עם ב' שערות אחרות או שני שערות קשורות בפני עצמן, בכל ענין אין חוצצין; וכן שערה א' שנקשרה, אין חילוק בין שהיא קשורה עם חברתה א' על א' או שקשורה בפני עצמה, בכל ענין חוצצת וכדאיתא בב"י בשם הרשב"א והר"ן".
נמצא שאם אין בראסטה חומרי הדבקה, וכן אינה בנויה מקשירת שערה אחת בעצמה או אחת בחברתה, אלא נעשית על ידי קשירת שתי שערות (או יותר) זו בזו, או שתי שערות בשתי שערות אחרות (וכל שכן ביותר), אין בזה בכלל חציצה, מפני שהקשרים אינם מהודקים והמים חודרים פנימה. מקרה זה דומה למה שכתב המרדכי (שבועות רמז תשנא; הובא למעלה) בטעם השני, לגבי נשים ששערותיהן הסתבכו בלילה מחמת שד, שאינה חציצה כיוון ששלושה נימים אינן חוצצים, כי אינם מהודקים והמים יכולים לחדור פנימה.
עולה מכך שאם ברור שזו אכן המציאות ושאין שערות בודדות הקשורות בעצמן או אחת באחת, לכאורה ניתן להקל בזה אף לכתחילה, שהרי במקרה זה אין כלל חציצה. אלא שעדיין צ"ע אם אכן מדובר בהיתר אף לכתחילה, שכן עדיין לא מתקיים הדין של סירוק וחפיפה, והדין שאם יש קשר בשתי שערות ויותר אינו חוצץ לכאורה אינו פוטר מכך לכתחילה, אלא שבדיעבד אם לא סרקה או אם לאחר הסירוק נותר קשר כזה – אינו חוצץ.
כאמור למעלה בתשובה, כנראה שזו אינה המציאות בראסטות בזמננו.