: תחילה לימד המחבר על הצורך המינימאלי של הפרישות שהיה נצרך אצל האבות מחמת שלמותם הרבה, ועל הצורך בה שהלך והתחזק במהלך הדורות עד הגעתו לשיאו בתקופת כתיבת החיבור, ועיינו בדבריו ובהדגשתו את ההבדל בין האידיאל של הדרך הממוצעת לבין הצורך המשתנה של הפרישות. ואחר סיכמנו את תוכן שער הפרישות והשלמנו אותו בתוכחת החסיד לבנו בעניין הפרישות מתאוות העולם ותעיותיו שבה חתם המחבר את השער.
השלמנו את פרק ה בתיאור שלימות הפרישות מענייני החסרונות שבכלל החושים החיצוניים ושבמידות הנפש ומחשבותיה, ואחר למדנו את פרק ו המתאר את הפרישות החיובית העליונה שבה נהגו רבים מגדולי אומתנו בזמן התנ"ך, ושאליה הדריכו גם חז"ל בעקבותיהם במקומות שבהם היא שייכת ונחוצה.
: המחבר עסק בחושינו ואברינו השונים (לשון ודיבור, ראייה, שמיעה, אכילה ושתייה, מעשה ידינו והילוך רגלינו) והדריך כיצד עלינו להשתמש בכל אחד ואחד מהם כדי צרכינו ולעניינים מועילים ולא למותרות ותענוגות המובילים למגרעות שונים.
למדנו על הדרכת המחבר לקנות סלידה ממשית מן האיסורים כולם כמו מדברים שאדם סולד מהם בטבעו והשוונו את דבריו לדברי הרמב"ם בעניין מפרק שישי משמונה פרקים, ואחר למדנו אף את הדרכתו בעניין הפרישות מן ההנאות המותרות, ונסינו להבין את המינון המדויק שאליו מורה המחבר בעניין השימוש בהנאות אלו.
בפרק ד הובא תיאור מופלא של טוהר עבודתו, ליבו ומידותיו של הפרוש הייחודי ושלמות הנהגתו עם המקום ועם הבריות, ובתחילת פרק ה התחלנו ללמוד על הדרכת הפרישות הממוצעת שמורה לנו התורה.
הבחנו בין הדרכת התורה לפרושים היחידים ובין הדרכתה הממוצעת לכלל לפי המחבר, ולמדנו על ששת כתות הפרושים שבפרק ג. על שלושת הפרושים האמיתיים ועל רמת קרבתם להדרכת התורה הממוצעת, ועל שלושת הפרושים הגרועים המתחזים בלבד שאינם פרושים באמת.
המחבר לימד על הצורך ב"פרישות הייחודית" לשם קיום הדת ועבודת ה' שלמה בעולם, והיינו ע"י שיהיו אנשי מעלה פרושים יחידים שלמים שידריכו את החברה כולה העוסקת ביישוב העולם וחיי המעשה לשלמות עבודתם בעולם וכיצד להשתמש בצורה נכונה בענייני העוה"ז בלא לנהות אחריהם בעיוורון באופן שיחריב את בניין השכל והרוח.
למדנו על הגדרותיו של המחבר לפרישות הנכונה מן התאוות והמותרות, ועל מהלך העניינים שהוא עתיד לבאר לאורך השער, ואחר למדנו בפרק א על הצורך ב"פרישות הכללית" של ריסון התאוות אפילו לשם קיום שלם של הגוף בעוה"ז עוד לפני הצורך בה לשם תיקונה של הנפש לעוה"ב.
