תורה שבעל פה לא נכתבה בי היא מאפיינת את עם ישראל באופן פנימי ולא חיצוני, חרותה בנשמה שלנו, ודרך הקניין שלה רק ע"י עמל. ודווקא עם קשיים ונפילות אחרת זה חיצוני.
לכן התורה מסיימת בשבירת הלוחות, מעבר לתורה שבעל פה.
כשתיקנו חכמים את הצומות ה"קלים", לא חייבו את המעוברות, המיניקות והחולים * אישה שפסקה להניק – לרוב הפוסקים חייבת לצום, ויש אומרים שפטורה עד שנתיים מהלידה * חולשה וכאב ראש אינם פוטרים מהצום, אלא רק מחלה שאינה קשורה לצום * מי שיודע שהצום יגרום לו לחלות – נחשב חולה ופטור * כיצד ליטול תרופות בצומות הקלים, וכיצד אפשר להתמודד עם המחסור בקפאין * מי ששבר את הצום בטעות – ממשיך לצום * החובה לחנך ילדים לצום חלה ביום כיפור, ובשאר הצומות אין צורך להרגיל אותם.
צום הרביעי צום החמישי וצום העשירי יהיו לששון ושמחה,
וכעת- בית שני- הם צומות רשות ע"פ המצב חוץ מתשעה באב מדוע? והאם ימי צום שלא צמים בהם נחשבים ימי צום?
פספוס הפוטנציאל לגאולה בשבירת הלוחות * כל אסון - תחילתו באסון רוחני * הצורך בהרגשת החסרון * * שאיפת האדם צריכה להיות לתיקון השלם * מתוך שאיפה זו כל מעשה קטן משפיע בגדלות * ככל שמוסיפים אור ה"סיטרא אחרא" מתגבר כנגד.
חמישה דברים קרו בי"ז בתמוז.
א- נשתברו הלוחות- חטא העגל,אמונה לא מזוככת והצורך בזיכוך האמונה.
ב- בטל התמיד- חשיבות הקביעות, קרבן התמיד הוא קרבנו של כל ישראל ומבטא גם את אחדות ה', התיקון התחזקות בעבודת ה' שע"י כל התקדמות מתקדמים לבניין המקדש, התכוננות לבניין הבית.
כוח הטומאה יונק מהקדושה. ימים אלו של בין המצרים הם ימים שעתידים להיות גדולים, אבל נפלנו בהם. החטאים הללו שכנגדם יש את שלושת השבועות הינם שורשיים ודורשים תיקון לדורות. ולעתיד נזכה שכוח הקדושה יתגבר
נשברו הלוחות ונשרפה התורה והתיקון המשכת התורה שבע"פ ע"י ממשיכי התורה הגדולים בדורות, וזהירות מפורצי גדר. ענין הימים הוא לא להיות אבלים לשמה אלא ימי תיקון ותשוב.
מהותו של חטא העגל היה בשתי טעויות: האחת כי ניתן "לכפות" את הקב"ה להשרות את שכינתו. והטעות השניה במחשבה שניתן לכפות את חכמי הדור. בניית המקדש היא תיקון לשתי הטעויות.
