ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- י"ז בתמוז
בספר 'תשעה באב ואסונות לאומיים', בעקבות דרכו של הרמב"ם, אנו מציעים תשובה מוכרת, אבל מוטענת במשמעות אחרת, לשאלה זו: סיבת חוסר האבחנה היא הקונספציה. מושג זה, המתאר תפיסת עולם קפואה ומוטעית שעל פיה מפורשות העובדות, הוא החוט המקשר בין האסונות הגדולים של עמנו. הקונספציה היא זו שסימאה את עיני המנהיגות והעם, לאורך הדורות וגם בימינו אנו, מלראות את הפורענות הממשמשת ובאה. היא זו שהותירה אותם ואותנו חשופים ומופתעים. אולם ייתכן שאנו עדים כעת לניצני סדיקה של אותה קונספציה הרסנית, במעבר מכאב המחדל לעוז הרוח של מבצע 'עם כלביא'.
האשליה הכוזבת וחורבן בית ראשון
השרשרת הטרגית מתחילה עוד בימי בית ראשון. הרמב"ם, בחדות האבחנה המאפיינת אותו, מפרש את דברי חכמים שהחורבן הוא עונש על עבודה זרה במובן מעמיק ופשוט עד כדי כאב: עונש הוא תוצאה ישירה וטבעית של מעשי בני האדם. אין רע יורד מלמעלה, והחורבן לא נבע מגזרת שמיים אטומה, אלא מתוצאת כשל אנושי מעשי ותפיסתי. לא נוכל להאריך פה בתפיסה הלא מוכרת של הרמב"ם, אך נסכם שהקב"ה מנהל את חוקי הטבע עם אקראיותם (השגחה כללית), אבל הוא לא מנהל אירועי רעה, והם מעשי בני אדם. לעומתם, אירועי הצלה חריגים המפקיעים את האדם מאקראיות הטבע הם מעשי ה' (השגחה פרטית).
בבית ראשון, במקום להתכונן למלחמה ממשית, בחרה ההנהגה לשקוע באשליות ובאמונות תפלות. וכך כותב הרמב"ם באגרת לחכמי מונפלייה: "וזו היא שאיבדה מלכותנו והחריבה היכלנו [=המקדש] והגיעתנו עד הלום [=גלות, רדיפות ורצח] שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלו הדברים של דברי החוזים בכוכבים [=אסטרולוגים] – שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה... טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חוכמות מפוארות... ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו שאותן הדברים יועילו להם, ולפיכך קראו אותם הנביאים 'סכלים' ו'אווילים'".
לצערנו הדברים מהדהדים עד ימינו. אם נתעמק, נוכל לנסח כי קונספציית השווא הראשונה היא ההנחה כי כוחות מיסטיים או טקסים ריקים מתוכן יגנו על העם, בעוד המציאות הצבאית והמדינית נזנחת. מתוך חיבור דברי הרמב"ם עולה כי על נקודה זו אנו צמים בי"ז בתמוז. האמונה הוחלפה באמונה תפלה, וההכנה המעשית הוחלפה בהדממה יזומה.
בבית ראשון העם והנהגתו ראו במקדש כשלעצמו "טקס מגן", מעין קמע שיספק הגנה אוטומטית, והתעלמו מהריקבון המוסרי והחברתי שפשה בהם. הנביא ירמיהו זעק נגד האשליה הזאת עוד בימי נבואתו: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור 'היכל ה'! היכל ה'! היכל ה' המה!'". זו המשמעות של חורבן בית המקדש. כשאמצעי הופך למטרה – דינו לחורבן. זו גם הזיקה העמוקה למשמעות של האירוע הראשון שהתרחש בי"ז בתמוז: שבירת הלוחות. בחטא העגל העם החליף מטרה (משה) באמצעי (עגל), ומשה שובר את האמצעי (לוחות).
מחשבה זו הדהדה גם בבית שני, יחד עם קונספציה קטלנית נוספת: המעמדות החברתיים הגבוהים חשבו שהם יכולים לעמוד לבדם, ללא קשר וללא חיבור לשאר העם. האליטה הייתה לאליטה מנותקת ולא לאליטה משרתת. דבר זה מתואר באגדת קמצא ובר קמצא, שם אנו נחשפים למנהגי הסעודה המנותקים של האליטה הירושלמית. האנרגיות הלאומיות הופנו פנימה, למריבות קטנוניות, לגאווה ולנקמנות, תוך התעלמות מוחלטת מהאויב הרומאי שעמד בשער. העיסוק האובססיבי בקטנוּת כנגד האויב הפנימי סימא את עיניהם מלראות את האיום הגדול: האיום הקיומי האמיתי. "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חוכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" (ישעיהו כט, יד).
שתי אשליות בימינו: האמצעי והאויב
באופן מצמרר, אותה קונספציה ממש חזרה והכתה בנו בשבעה באוקטובר. אנחנו עדיין במלחמה, ואין כאן יומרה לנהל תחקיר, אלא לתת ניסוח לשכל ישר ולתובנות פשוטות. בסופו של דבר, "מומחים" ו"גדולים" טעו במה שאדם פשוט היה אמור להבין. הטבח הוא חוליה בשרשרת ארוכה של מאבק על קיומנו וחירותנו בארץ הזאת. ההתעלמות מן האויב סימאה את עיני מנהיגי העם, כמעט כולם, בכל הדרגות וההיבטים: המדיניים, הביטחוניים, הדתיים והמשפטיים.
מדינת ישראל שקעה בקונספציה שלפיה "חמאס מורתע". האמונה כי ניתן "לקנות" שקט באמצעות הטבות כלכליות וכי אויבנו מונע משיקולים רציונליים־מערביים, התעלמה לחלוטין מהאידאולוגיה הדתית־קיצונית המוצהרת שלו, השואפת להשמדתנו.
אשליית האמצעים: את "החוזים בכוכבים" של ימי קדם, החליפה האמונה העיוורת בטכנולוגיה ב"גדר החכמה", גדר שנתפסה כבלתי חדירה וייתרה לכאורה את הצורך במודיעין אנושי ובהיערכות צבאית מאסיבית. דיווחי התצפיתניות, שהיו העיניים שלנו בשטח והתריעו על ההכנות למתקפה, נהדפו בזלזול, בדיוק כפי שנביאי האמת הושתקו בימי קדם. שוב, העדפנו את האשליה הנוחה על פני המציאות המרה.
אשליית האויב: מחאות סוערות ואלימות נתחוללו בכל הארץ, במחשבה שהאויב האמיתי הוא האויב הפנימי שבמחלוקת, ולא האויב החיצוני המבקש להשמיד. האחדות איננה רק מקור לעוצמה פנימית, אלא גם גורם מרתיע בעיני האויב, שהאמין בהבטחת מוחמד למאמיניו לפני המלחמה נגד היהודים (הקוראן, סורה 13,59): "היראה בליבם (של היהודים) מפניכם גדולה מיראתם את א־לוהיהם, כי הם עם אשר לא יבין. אין הם פורצים כאיש אחד להילחם בכם, אלא רק בתוככי קריות בצורות או מעבר לחומות, ואולם זה בזה הם נלחמים בגבורה. הם נראים לך מלוכדים, אך ליבותיהם מפולגים, כי הם עם אשר לא ישכיל להבין... צפוי להם עונש כבד". האויב טעה, ובשעת האסון נדמו הוויכוחים הפנימיים.
תכלית הצום
כאן נכנסת לתמונה משמעותו העמוקה של הצום. מדוע אנו צמים? האם רק כדי לזכור? הרמב"ם משיב על כך ומגדיר את תכלית הצום באופן אקטיבי, כמנוף לשינוי ותיקון: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהן מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות; שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב".
לא אחת לפני טבח שמחת תורה, נשמעו קולות שקראו לבטל את הצומות שבאים זכר לחורבן. עכשיו, כמי שחווינו את הזוועה על בשרנו, הזיכרון של החורבן אינו זיכרון מלאכותי, הוא רענן וצורב. אך זיכרון העבר אינו המטרה, והוא מחמיץ את העיקר. הצום אינו רק זיכרון של כאב, אלא מכשיר "לעורר הלבבות", לכפות על עצמנו שינוי בתבניות המחשבה שלנו כדי ש"נשוב להיטיב". דווקא מתוך האבל הטרי והכאב החי, הצום מקבל משמעות חריפה מאי פעם: הצומות וימי האבל הם הזדמנות להפוך את הטראומה הלאומית לדחף עוצמתי לתיקון דרכינו, לניתוץ האשליות ולבניית חוסן אמיתי. גם הצום הוא אמצעי, עדיין לא המפנה.
וכאן אנו מגיעים לנקודת המפנה שחווינו כולנו במבצע 'עם כלביא'. אם הקונספציה ההיסטורית הייתה פאסיביות, המתנה, ריסון והכלה, הרי שהפעולה נגד איום הגרעין האיראני מסמלת, אולי, את שבירתה. הייתה זו מתקפה מקדימה פורצת דרך, שהתאפיינה באומץ עז מול סיכונים רבים, ובתחכום מדיני וטכנולוגי חסר תקדים. זוהי התגלמות התיקון: במקום לחכות לאסון, יוזמים ומסירים את האיום. במקום להיות מובלים על ידי תפיסות עולם של אחרים, לוקחים את גורלנו בידינו. זהו המעבר מהתגוננות להתקפה, מתגובה ליוזמה, תיקון הקונספציה של ההסתמכות על הגנה בלבד, והבנה שיש להכריע את האויב. אך מעל הכול - גם מבצע יזום שבו חווינו איחוד לבבות ותחושת מטרה משותפת לא בגלל כאב וצער, אלא בגלל החלטה פנימית שבדבר הזה כולנו יחד. יש תפנית, אבל המלחמה לא הסתיימה. יש עדיין חטופים ויש עדיין איום.
כדי לנצח נצטרך להכיר באויב: ההבנה שהאויב אינו מתמצה רק בחמאס, או אפילו באיראן. האויב היא האידאולוגיה שחורטת על דגלה את השמדתנו. כדי להביא נצח עלינו להכיר בזהות ובחירות שלנו. הרמב"ם ניסח זאת כקריאה המסורתית בשם ה', בשם האמת שאנו מביאים לעולם. נדמה שאלפי שנים (אולי מאז מרד בר כוכבא, שבו אנו עוסקים באריכות בספר) לא שמענו קריאת מלחמה בשם ה' כמו ששמענו מרבים מן החיילים, וממעט מאוד מן המנהיגים. זהו תהליך התיקון והתשובה שעליו דיבר הרמב"ם. זו דוגמה למבט עמוק ומרענן של תפיסת חיים בקשר לצומות.
כותבי המאמר מוציאים לאור בימים אלו את ספרם 'תשעה באב ואסונות לאומיים' מבית היוצר של 'מפעל משנה תורה'. הספר יושק ביום שני הקרוב בכנס שיתקיים בירושלים לזכרו של הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל
להערות: [email protected]
מתוך העיתון 'בשבע'
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.

מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.

וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.

שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.

שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.

מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.

יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.













