"על מה אבדה הארץ? ויאמר ה' על עזבם את תורתי - שלא בירכו בתורה תחילה".
ארץ ישראל היא ארץ שבה עושים את הדברים מתוך הזדהות פנימית. "מצוות אנשים מלומדה" לא יכולה להתקיים בארץ ישראל. זה נכון גם בעבודת ה', וגם לצד השני - כשעבדו ע"ז בא"י זה היה מתוך הזדהות איתה. לכן פחדו תלמידי החכמים לחזור לארץ בימי עזרא.
וכשלימוד התורה היה בלי ה"עסק בדברי תורה", בלי החיבור האישי של הלומד שמביא לדיון וחידוד הסברא, עם ישראל לא יכל להתקיים בארץ.
אנו נמצאים בלב שלש השבועות/ תשעת הימים, אבלים על חורבן הבית כואבים על הגלות המרה... ובד בבד מצפים לישועה - מה עוד חסר לנו? איך נוכל לקדם משהו בתהליך הגאולה? "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו"!
ראשונים-הדור בו חרב הבית הראשון-שנתגלה עוונם-ע"ז, גילוי עריות, ושפיכות דמים- נתגלה קיצם(גלות 70 שנים).
אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם(יצאנו לגלות כאשר אין נבואה ברורה לגבי סופה).
גילו לנו חכמים שבעבור שנאת חינם נחרב הבית, ולכן אמרו חכמים שתיקון החטא הוא ע"י אהבת חינם..
מהי שנאת חינם? מהי אהבת חינם?
בע"ה היום יבנה המקדש באופן פיזי כמקום להשראת שכינה, האם אנו מוכנים מבחינה רוחנית?
מה עלינו לעשות ע"מ לתקן את שנאת החינם ולשרשה מליבנו?
וכיצד נכין את עצמינו לבנין בית המקדש?
"כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"
לעתיד לבוא נבין שהרעות היום הם ממש לטובתנו. בגלות יש השגחה אך בהסתר פנים. דוגמא מיוסף שהכל לטובה.
העדר קודם להוויה. יש צורך בגלות כדי להגיע לגאולה במדרגה שלא היינו קודם. זו כוונת ר"ע כשרואה שועל יוצא מקה"ק.
וזו הנחמה הכפולה, על העתיד ועל העבר.
בחורבן בית המקדש נכנסנו לעידן של מלחמה מתמדת בין החול לקודש, בין החומר לרוח. העולם הרוחני, שבזמן בית המקדש היה מוחשי והופיע באופן משולב עם המערכות החומריות, הפך למעורפל ומסופק, ואילו המציאות הפיזית נתפסת כממשות הבלעדית
בבין המצרים קוראים פרשות מטות-מסעי המדברים על הטעות של עצירה לפני ההגעה ליעד של "ה' ימלוך לעולם ועד". בני גד ובני ראובן הסתפקו בעבר הירדן. התיקון במסע המ"ג - בבנות צלפחד.
כל רודפי - קה השיגוה. בבין המצרים גם השכינה בגלות, וכשהמלך בגלות יותר קל להגיע אליו. מחלת הדור - חוסר אמונה ביכולת והכוחות. ע"פ הכוזרי ירושלים לא תבנה עד שיכספו אליה ישראל תכלית הכוסף ולשם כך יש להאמין בכוחותינו.
