"אל תפן אל מנחתם" - אל חלקם בקרבנות הציבור. והרי הקרבן הוא של הציבור כולו!
אך חטאם של מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת הוא בכך שראו את ההתקרבות לקב"ה כהישג אישי ולא כחלק מהציבור. כשאני לעצמי מה אני.
קרח חטא גם בזה, וגם בחוצפתו כנגד משה רבינו. אך לפעמים צריך חוצפה, ולחטאו של קרח יש תיקון - בשמואל הנביא שמורה הלכה בפני עלי רבו.
קראנו השבת את פרשת קורח.
בעל ה'אם הבנים שמחה' מביא בספרו את ערכה הגדולה של האחדות עם כל ישראל, גם אלו שבמבט חיצוני נראים רחוקים ולא שייכים. הוא מפליג ברעתם של אותם צדיקים שמפלגים.
יש מדרשים שאנשים אלו מעדתו של קרח היו ראשי סנהדריות, וכן שקרח זכה לרוח הקודש. ושהקפידו מאוד על צניעות.
כיצד אם כך אפשר לסמוך על אנשים גדולים וצדיקים? גם בימינו ראינו אנשים שהיו ידועים בהתמדתם הגדולה, ובכוחות רוחניים והתברר שנפלו וחטאו. ועוד שאנו יודעים שצריך להקשיב לחכמים אפילו יאמרו לנו על שמאל שהוא ימין?
*משה מבין שהחולשה של העם היא רגעית, והוא לא מאבד את האומץ, את האמונה ואת הכוח להוביל אותו בדרך שבה הוא צריך ללכת, להיות לגוי גדול ולהביא ברכה לכולם.
*יש אנשים בעם ישראל שמחוברים ללימוד תורה, יש שמחוברים להגנת עם ישראל בצבא ויש שעוסקים ביישובה של ארץ ישראל. מרן הרב אליהו זצ"ל היה מחובר לכולם.
באדיבות אתר הרב
*בכל הגיורים הללו שבהם המגייר בטוח שסופו "לעשות לשם שמים", צריך זהירות וביטחון גדול לדעת שבסופו של דבר המתגייר ישמור תורה ומצוות. ואסור שיהיו על הדיין המגייר לחצים כלשהם.
*"ובעוונותינו הרבים נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבע"ב עליהם... ובודאי בשביל זה עשו רבני הולנד תקנה שלא לקבל גר וגיורת אלא בהסכמת כל הרבנים".
מחלוקת הלל ושמאי היא דווקא לשם שמיים ולכן אלו ואלו דברי אלוקים חיים אך בעולם כל דבר שיש לו נטיה יש צד בו שהוא שקר. האפשרות של הניגודים להיות בצורה הרמונית זה רק במציאות האלוקית.
