מי במרכז?

הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" מבטא בעומקו את הפתרון האידיאלי לקונפליקט שבין התפיסה היהודית לתפיסה הליברלית, כפי שלימד אותנו הרב קוק

מצילים אותו באחד מאבריו

ההתנגשות בין הגישה שמתעדפת שחרור חטופים לבין זו המבכרת את הניצחון על חמאס היא ויכוח קלאסי בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם. היהדות, שמציגה דרך שלישית, דואגת מאוד לכל אבר באומה – אך לא על חשבון פגיעה אנושה בגוף כולו

בעוון שמיטה גלו ישראל? (על השמיטה ועל חורבן גוש קטיף)

גבולות הקנאות

חלוצי החוות והגבעות עומדים בחוד החנית ביישוב הארץ בימים אלה. לצד פעולות ההתיישבות, לעיתים מהמקומות הללו יוצאות גם פעולות יזומות נגד ערבים במטרה למרר את חייהם. הניסיון לדמות את הפעולות הללו לקנאותו של פנחס אינו עולה בקנה אחד עם פוסקי ההלכה במשך הדורות

שמחת תורה ביום צרה

אין ספק שיהיה מאתגר לשמוח בשמחת תורה כפי שהיה נהוג מקדמת דנא. עלינו ללמוד מהנהגתו של הראי"ה קוק זצ"ל, שלא ויתר על ההקפות גם לאחר מאורעות תרפ"ט. יש לתת מקום לכאב בערב שמחת תורה ובאמירת "יזכור", אך לא לצמצם את השמחה הגדולה שתורמת אף למורל הלאומי

שומר אחי אנוכי

מכיוון שלעת עתה מדינת ישראל אינה מממנת הנגשת מבנים של ישיבות גבוהות וישיבות הסדר, אין לנו פריווילגיה להשאיר מאחור את בעלי המוגבלויות בגוף ובנפש. במיוחד לנוכח ריבוי הפצועים שהותירה המלחמה, האחריות מוטלת עלינו לדאוג להנגשת מנעד רחב של מוסדות תורה בכל רחבי הארץ לסוגים שונים של התמודדויות